"תזכירי לי למה אנחנו הולכים לבזבז את היום החופשי שלנו עם הארליכים?"

כרמית גלגלה עיניים. יש לה עיניים יפות. "כי נדבי חבר של הבן שלהם מהגן," חזרה בסבלנות, "וכי אני עובדת עם דרור". התכוננתי לענות לה אבל הדלת נפתחה עוד לפני שצלצלנו בפעמון.

"היי" קרנה נאורה כשהיא מעניקה לכל אחד מאיתנו נשיקה על שתי הלחיים. "איזה כיף שבאתם. בואו, בואו, תיכנסו. דרור כבר במרפסת עם הגריל." מאחוריה השתרך עילאי. "עכיכחעחלל" הוא אמר, וכשנדבי שלנו צרח בעליצות, "עילאי אני בבית שלך עילאי!" הוא הוסיף בעונג, "גלחחחחחחגיח". נאורה חיכתה עד ששניהם נבלעו בחדרו של עילאי ואז לכסנה אלינו מבט זהיר ואמרה, "הבן שלכם צריך קלינאית תקשורת? כי אני יכולה להמליץ על מישהי מעולה." "זאת מישהי שעבדה בעבר עם עילאי?" שאלתי בנימוס ונאורה תקעה בי מבט מוזר. "למה שתגיד דבר כזה? לא, זאת בת דודה שלי. מאוד מקצועית. היא עזרה אפילו למקרים יותר קשים מנדבי שלכם". כרמית פתחה את פיה כדי לענות וסגרה אותו חזרה. "אני הולכת להגיד שלום לדרור," אמרה. בדיוק כשכרמית החלה להתרחק ממני ניסר קול נחרה את האוויר. "שקט אלפרד," נזפה נאורה, וזה היה הרגע בו הבחנתי שהיא עוטה כפפת בישול בצורת חזיר על אחת מידיה. "הפרענו לך באמצע הבישול?" שאלתי, ונאורה אמרה, "לא, למה?" החזיר השמיע נחרה נוספת, חזקה יותר, ונאורה חייכה אלי במבוכה קלה, "אל תשים לב אליו. הוא פשוט מתרגש כשבאים אורחים."

בהיתי בה זמן ממושך. היא בהתה בי. מישהו היה צריך לשבור את הדממה. "הבאנו לכם בקבוק יין," אמרתי לבסוף. נאורה לקחה את הבקבוק מידי ואמרה בקול רם מדי ובהדגשה, "לא הייתם צריכים. תיקחו אותו איתכם כשתלכו הביתה," ואז הניחה אצבע אחת על שפתיה ולחשה, "אסור לאלפרד לשתות אחרת הוא עושה דברים שהוא מצטער עליהם." היא הניחה את הבקבוק על הרצפה, סמוך לדלת, "ככה, שלא תשכחו", ואז אחזה בזרועי בחוזקה ואמרה, "בוא, אני אעשה לך סיור בדירה. זה חדר השינה," הכריזה בחגיגיות. "יש מפה נוף לפרדסים של המושבה וגם בריזה מהים, וכל זה במרחק חמש דקות נסיעה מהקניון הענקי שייבנה כאן בקרוב". "מקסים", מלמלתי. מתברר שהיו להם הרבה חדרים, לארליכים. בעת שצעדנו במורד המדרון הארוך (אריחי טרוורטין מוברש) ועמדנו להיכנס לחדר העבודה (קיר בטון בקווים גאומטריים) חשתי צביטה חזקה בישבן. נאורה מיהרה להתנצל בפני. "אני לא יודעת מה קורה לו היום," אמרה ונופפה מולו באצבע מתרה, "אלפרד, אני אחזיר אותך לקופסה אם לא תירגע מיד!" הזדקפתי מלוא קומתי. כחכחתי. "נאורה," פתחתי. "אנחנו אנשים מבוגרים. שנינו יודעים שהכפפה הטיפשית הזאת לא…" נדבי, ששמע אותנו, קטע את הנאום חוצב הלהבות שלי באיבו. הוא הוציא את ראשו מפתח החדר של עילאי, כולו מיוזע ומשולהב. "אמא של עילאי, אני צמא, אפשר לקבל בבקשה משהו לשתות?" נאורה הסתכלה עליי בייאוש. "אני לא מבינה מילה ממה שהילד שלכם אומר". "הוא מבקש מים", אמרתי. "בטח, בטח. אני כבר מביאה לך מים, חמוד."
גגלחככככככיעעע!!!" צעק עילאי, ונאורה אמרה, "תיכף, מתוק שלי." היא מיהרה למטבח ואני ניצלתי את ההזדמנות כדי לחמוק אל המרפסת, שם צחקה כרמית ממשהו שדרור סיפר. "אתה בסדר?" שאלה כשהבחינה בי.

"כן," עניתי חלושות.

"דרור ואני בדיוק דיברנו על הרצאה בנושא קרן הון-סיכון שהייתה לנו במשרד… לא משנה, היית צריך להיות שם."

"אני רוצה הביתה", יבבתי. "לא נעים לי פה". נאורה, שהספיקה להצטרף אלינו בינתיים, חייכה אל כרמית חיוך של השתתפות. "גברים. הם כל כך ילדותיים לפעמים, נכון?" היא לכדה דמעה חמה שהחלה לרדת במורד פניי וניגבה אותה בעזרת הכפפה.

"ישי לא מרגיש הכי טוב בזמן האחרון," התנצלה כרמית. "אני ממש מצטערת. אני אלך להביא את נדבי."

"באמת שמעתי שיש איזה שפעת שמסתובבת באוויר" אמרה נאורה, ודרור הוסיף, "חבל, הכנתי אחלה סטייק לבן". נאורה לקחה אותי הצידה ולחשה, "אני כבר אסמס לכם את הנייד של קלינאית התקשורת. נדבי ילד כל כך יפה. הוא בטח נורא מתוסכל שאף אחד לא מבין אותו."

נדבי פרץ בבכי כשהודענו לו שאנחנו הולכים. "אבל אמא, רק התחלנו!" ונאורה הצביעה עליו וסימנה לי ללא קול, "אני אסמס לך".

נשאתי את נדבי המתייפח במורד המדרגות. הארליכים עמדו במרפסת. "תבואו שוב," קרא דרור כשהוא מנופף במזלג הגריל הענקי שלו לשלום. "היה כיף!" הצטרפה נאורה. "גכלללגךגגכל!" קרן עילאי מאושר, ואלפרד, בי אני נשבע, נעץ בי מבט ממרומי המרפסת והעביר לשון ארוכה על שפתיו.