בית קיץ, שכירות חורף

 

"בית קיץ, שכירות חורף"
(התפרסם בגיליון מס' 2 של כתב העת "צריף")

קלייר משכה את גליל הקרטון ממקומו וקילפה ממנו זנב נייר שנותר דבוק אליו. היא ניסתה להיזכר אם דומיניק השאיר חבילה חדשה בחדר ששימש להם כמחסן. או שהפעם היה תורה? היא התלבטה לרגע אם לשאול אותו, אבל אז נזכרה שכבר נרדם בחדרו. בשירותים שצמודים לחדרו היה בוודאי נייר, אבל קלייר לא רצתה להתגנב לשם ולהעיר אותו. בהחלטה של רגע היא הזדקפה, משכה חזרה את תחתוניה, ובלי להרגיש סידרה את השיער לפני שבחנה את עצמה במראה שבחדר האמבטיה.
הפסיכולוגית שלה, לפני שקלייר הפסיקה להגיע לפגישות איתה, אמרה פעם שיש פער מתעתע בין ההרס שבפנים לבין החזות האצילית שלה, אבל לאחרונה, קלייר חששה, ההרס שבפנים התחיל להדביק את הפער. היא עדיין היתה תמירה, והיתה לה מניפת השיער הזו שחבקה את כתפיה ובהקה עם כל תנועה שעשתה, יוצרת את הרושם המוטעה שהיא מטפחת את שיערה באדיקות. אבל העיניים נראו שקועות, בצבע מט, ועור הפנים נראה לה עייף ואפרפר. או שאולי זו היתה התאורה בחדר האמבטיה? דומיניק הבטיח להחליף את הנורה הצהבהבה לאור חולני פחות. היא תזכיר לו אחרי המציצה הבאה, שאז הוא תמיד שמח לעשות דברים עבורה.
אם היא מתכננת להשתכר, היא הולכת להשתין עוד הרבה הלילה. קלייר בדקה במחסן – לא היה שם נייר טואלט, אבל היא מצאה גליל מגבות נייר, כזה שמספיגים איתו שומן עודף. זה יספיק. קלייר ניגשה למקרר והוציאה בקבוק באדווייזר, ואז התחרטה ולקחה איתה את כל השישייה לחדר. אין טעם לרוץ כל פעם למטבח. היא לא לקחה כוס: כל תכולת ארון המטבח כבר מצאה מזמן את דרכה אל הכיור, יוצרת ערימה שהקשתה עליהם להפעיל את הברז, ובכך מספקת לדומיניק ולה תירוץ בנוסח הביצה והתרנגולת לא לשטוף כלים. היא פשוט תשתה ישר מהבקבוק.
היא התיישבה על השטיח כשגבה נתמך על ידי המיטה, מרגישה את גופה מבעבע בציפיה לקראת הלגימה הראשונה, את הנינוחות מתחילה להתפשט בו כשהאלכוהול התחיל לעשות את דרכו בתוכו. האור בחדר בקע ממנורת קריאה קטנה שניצבה למראשות המיטה; בית המנורה שהשתלשל מהתקרה היה מיותם. זה היה, ללא ספק, חדר של בנים: לוח קליעה למטרה נתלה על אחד הקירות, שהיה מחורר מנסיונות נפל. דגלי בד של דמויות קומיקס יפניות ולהקות רוק שאיש לא טרח להוריד, קישטו את הקירות הנותרים. בכל מקום היו כתמים חדשים על גבי כתמים ישנים יותר, שהותירו הדיירים הזמניים. דומיניק מצא עבורם את הבית הזה, שמונה חדרים ושתי מרפסות ענקיות, ששכן בסמוך לאוקיינוס. בית קיץ בשכירות חורף. בקיץ היתה העיירה שוקקת סטודנטים בחופשה, ששכרו את הווילות לחודשים החמים. עם תום העונה, המקום הפך לעיירת רפאים, הבתים בו עומדים נטושים, ממשיכים להדהד את ההילולות שהתרחשו בתוכם. הקור שהגיע עם רוחות האוקיינוס היה מקפיא והבריח מהעיירה את כל מי שהיה לו לאן ללכת. זו היתה ההזדמנות לאנשים כמוהם, לגור במקום לחודשים ספורים, ואז עם בוא הקיץ, להתפנות לאתר קרוונים או למאהל ביער. קלייר עוד לא התגוררה ביער מעולם, והיא ניסתה לצייר זאת בדמיונה כהרפתקה. עבור דומיניק, זה יהיה הקיץ השלישי ביער. קלייר חשה ברת-מזל שדומיניק התאהב בה; היא נזקקה למישהו שיטפל בה. היא עצמה לא אהבה אותו, למרות שניסתה, אבל היא אהבה את הדרך בה התייחס אליה.
קלייר הניחה את בקבוק הבירה הריק בפח, ומיהרה לפתוח בקבוק נוסף. דומיניק מנסה להפסיק לשתות כבר שבוע, לא יהיה לו אכפת אם תחסל את כל השישיה. היא הסתכלה על טבעת הכסף שלה, בחנה אותה באור העמום. הטבעת היתה שייכת לסבתה, איטלקיה גוצית בעלת אצבעות שמנמנות. כשהעניקה את הטבעת לקלייר, הנכדה האהובה עליה, הציעה שילכו יחד לצורף שיתאים אותה לאצבעותיה הארוכות של קלייר, אצבעות של פסנתרנית. אבל סבתא נפטרה לפני שהספיקו ללכת, וקלייר, שלא רצתה לגרוע מאומה מהטבעת, החלה לענוד אותה על אגודלה. היא לא הורידה אותה מאז, לא כשהתקלחה, ולא כשאצבעות הפסנתרנית העדינות שלה לשו את איברו של דומיניק עד שנרדם.
"סבתא'לה?" אמרה בקול רם, "אני יודעת שאת לא גאה בי, אבל את לפחות מתגעגעת אליי?" סבתא לא ענתה. לפעמים, כשקלייר שתתה מספיק, הן ניהלו שיחות ארוכות. סבתא היתה זו שלימדה אותה, עוד כשהיתה קטנה, איך לתקשר עם המתים, איך לקרוא בקלפים ובעלי תה, אבל הלילה כנראה שלא התחשק לה לדבר. קלייר הבחינה, בפעם הראשונה, בכתם ישן על השטיח. לא כתם גדול במיוחד, בערך בקוטר של צלחת. השטיח היה מרובב כתמים, ישנים פחות וישנים יותר, אבל הכתם הזה גרם לקלייר לעצור את נשימתה בלי שהתכוונה, ופתאום, בבהירות מופלאה, היא ראתה: נערה עגולת פנים בשם קנדיס, בשיער בהיר ואף סולד, יושבת על המיטה שעליה נשענת עכשיו קלייר. קנדיס רחוקה מלהיות שמנה, אבל קלייר ידעה שמאחורי גבה, ולפעמים בפניה, אנשים מכנים אותה מיס פיגי.
קנדיס לא נמצאת שם לבד. על המיטה לידה יושב בחור יפה-תואר, חובק את כתפה בלי להסוות את העובדה שהוא לא באמת מקשיב לה מדברת, ושידו עושה את דרכה לעבר חזייתה. קנדיס שיכורה. היא מספרת לבחור יפה-התואר, ולשני החברים שלו שהצטרפו אליהם, בהתלהבות גוברת והולכת, על הקורס ברלטיוויזם שלקחה בסמסטר האחרון בקולג'; מעודדת מתשומת-ליבם, היא מתארת איך שינה את תפיסת עולמה, מהנהנת בהכרת-תודה כלפי הבחור מחוטט הפנים שמושיט לה בירה נוספת בכוס פלסטיק, ואז במקום לחזור לכסאו, ממשיך לעמוד לידה.
קלייר ראתה איך הבחור יפה-התואר מפשיט את קנדיס, בשאננות מכנית, ואז הופך אותה על בטנה וחודר אליה בלי משחק מקדים. היא ראתה את ההבעה המבולבלת על פניה של קנדיס, את העלבון. היא ראתה איך הבחור יפה-התואר מציע אותה באבירות, קודם לחברו המחוטט ואז לבחור שחור בכובע בייסבול שמחכה במכנסיים מופשלות. היא ראתה התקהלות בכניסה לחדר, חלקה סקרנים וחלקה ממתינים-לתורם. היא שמעה את קנדיס מוחה בקול רפה, ואת הבחור יפה-התואר מרגיע אותה כלאחר יד, מלטף את שיערה ומגיש עוד כוס בירה לפיה. ואז דממה.
קלייר שמעה קולות הקאה. הם היו מוחשיים כל-כך, שקלייר היתה צריכה להיאבק בתחושת הקבס שתקפה אותה. היא ראתה את קנדיס רוכנת מעל השטיח, ריר ניגר מסנטרה, ואז מתכרבלת בתוך הקיא של עצמה ומתעלפת-נרדמת למרות הסחרחורת שמערבלת אותה.
היא ראתה את קנדיס קמה בבוקר עם כאב ראש מפלח, אוספת את בגדיה מהרצפה ומדדה לחדר האמבטיה לבחון את עצמה במראה, פני מיס פיגי שלה מרובבות איפור ושיירי קיא, גופה מנומר בסימנים כחולים ומטפטף נוזלים של אחרים. בסלון, על הספות ועל השטיח, שוכבים עוד כמה ממשתתפי המסיבה, ישנים שנת שיכורים, וקנדיס יכולה להריח את צחנת האלכוהול שצרכו אתמול, נפלטת דרך נקבוביות העור שלהם. הבחור יפה-התואר כבר איננו, אבל חברו המחוטט פוקח עין כשהיא עוברת לידו וממלמל: "ברניס מותק, לאן את ממהרת?" וקנדיס, רוצה שיחבב אותה כדי שגם חברו יפה-התואר יחבב אותה, נשכבת לידו, למרות שכל מה שהיא רוצה הוא להיות מחוץ לבית הקיץ הזה, ולהתקלח עד שהעור יתקלף.
קלייר גיהקה; הרגע סיימה את הבירה השישית שלה. היא קמה בכבדות ותלשה מהקיר פוסטר בד של לימפ ביזקיט. היא פרשה אותו על כתם הקיא שעל השטיח, ואז נשכבה בפישוט איברים על המיטה. מחר תקנה נייר טואלט.