בקצה המושב

אהרון התגורר כל חייו עם אמו המשוגעת, בבית עם הפילבוקס שבקצה המושב.

הוא למד להכיר כל רחש וחריקה בבית הישן, לצפות בדיוק מתי הוא יפעם בתיאום עם שינויי מזג האוויר, מתכווץ ומתרחב בהתאם. הוא ידע מתי אחד הרעפים מתחיל להתרופף ומהי הדרך הקצרה והבטוחה ביותר להגיע ולתקן אותו. חברי המושב נהגו לכוון מבקרים, "סע ישר ופנה ימינה ליד הפילבוקס", או לצעוק להם בטלפון, "בטוח שעברת את הפילבוקס? אז כנראה נסעת יותר מדי", אבל עברו הרבה שנים מאז שהתקרבו אליו בעצמם. מדי פעם היה מופיע ממרחקים גבר זה או אחר שלא נרתע מרוקי, כלב הרוטווילר שהשתולל וחשף חניכיים בגינה, והציע את שירותי הגינון שלו לאהרון, אבל אהרון תמיד שילח את הגברים האלה לדרכם. אף אחד חוץ ממנו לא יטפל בגינה שלו.

מכסחת הדשא של אהרון שכנה דרך קבע במקלט שהוסב למחסן. אהרון אהב את העיסוק במכסחת, מהמשיכה בכבל שהעירה אותה לחיים דרך הטורים בהם התקדם בקפידה ועד למראה המסופר למשעי שלבשה הגינה אחרי שסיים. אז היה קוטף לעצמו לימון או שניים מהעץ, וכשכובע הקש עדיין לראשו היה מתיישב, מתענג על ריח הדשא הקצוץ ולוגם לימונדה ביתית כשהוא סוקר את הנחלה שלו בגאווה.

במיוחד טיפח אהרון את הפינה המערבית של הגינה. מושבניקים שהיו אמיצים דיים להציץ לגינה שלו על אף הכלב והאקדח שאהרון החזיק ברישיון, סיפרו שראו שם עלי חסה שהתנשאו לגובה של חצי מטר מתוך האדמה ושיחים שכרעו תחת כובד משקלן של עגבניות בגודל תפוזים. נשמות טובות לחשו שאין כמו גוף אנושי לדישון ערוגת ירק, ושאימו של אהרון באמת לא נראתה בצרכנייה או במועדון הגימלאים חצי שנה לפחות, אבל נשמות טובות יותר השתיקו אותן וטענו שהיא בבית אבות בראשון והחיים במושב נמשכו כסדרם. בערך.

כי יום אחד נערכה במושב אסיפת חברים. אהרון לא הגיע לאסיפה כי הוא מעולם לא השתתף בהן, לא מאז שראש המועצה הוותיק ניסה לארגן הצבעה כדי להרחיק את אמו ואותו מהמושב בתואנה שהם גורמים "אנטי סוציאליים ואנטי סוציאליסטים". ממילא לא עניין אותו באיזה צבע יהיה לוח המודעות החדש או מי יערוך את בטאון המושב. אבל האסיפה הפעם הייתה שונה. ראש המועצה נשא נאום שנפתח ב"צוק העיתים" המשיך ב"להטות שכם כאיש אחד", ואז הלם בחוזקה בשולחן הפורמייקה שמולו כשאמר, "חברים, כמו ענף החקלאות כולו, גם נמצאים אנחנו על סף קריסה. למזלנו, השבוע עודכנה בשעה טובה תקנה 9 י"א הידועה לשמצה. אתם יודעים מה זה אומר?" הוא השתהה לרגע בשביל הרושם, התענג קצת על המבטים מלאי התהייה ואז הקריא מתוך הדף שבידו, "מגרש חקלאי שבשטחו ניצב שריד מימי המנדט הבריטי, יהא רשאי להקים מוזיאון היסטורי ובלבד שהשריד האמור יהווה חלק מאותו מוזיאון". הוא הרים את עיניו אל הקהל ואמר, "חברים, אתם מבינים את משמעות הדבר? מוזיאון חלוצים! סוף סוף הנצחה ראויה של אבותינו! וגם", הוא חייך, "מענק ממשלתי נאה בסך ארבעה מיליון שקלים". רחש עבר בקהל, אבל אז הרים את ידו אברום מהלולים ואמר, "אבל רגע, הפילבוקס לא נמצא על השטח של אהרון?" ראש המועצה השיב בחיוב. "הוא בחיים לא ימכור," אמר אברום מהלולים, שתמיד היה חייב לעשות בעיות. ראש המועצה חייך חיוך רחב ומלא ביטחון. "אין דבר כזה", הוא אמר. "לכל בן אדם יש מחיר".

ראשונה נשלחה למשימה סילבנה, אהבת נעוריו הנכזבת של אהרון. סילבנה משחה את שפתיה באודם, התפיחה את תלתליה הבהירים וצעדה בנחישות לעבר הבית עם הפילבוקס, אבל מקץ רבע שעה חזרה בידיים ריקות. "הוא אמר לא" אמרה בצער על כישלון המשימה וקסמה האישי גם יחד.

אחריה נשלח יהודה, גזבר המושב, אדם חובש כיפה שהיה אהוד על כולם, אבל רוקי השתולל כל כך למראהו שיהודה השאיר את הטופס בסדק צר בתוך שער הברזל ונמלט מהמקום בלי שידבר עם אהרון. למחרת נמצא הטופס בתיבת הדואר של המועצה, קרוע לחתיכות קטנות.

"ככה?" רשף ראש המועצה כשפתיתי הנייר נושרים מבין אצבעותיו. "מלחמה!"

אף אחד לא לקח אחריות על מה שקרה לאחר מכן. פורצים, הם אמרו. מהכפר השכן, מדרום העיר הסמוכה. נרקומנים בלי כבוד לחוק. הם הרעילו את הכלב כי חיפשו כסף ועקרו אחד-אחד את הירקות מהערוגה כי לא מצאו אותו. אחר כך הם חפרו בערוגות המחוללות (ששום גופה לא נמצאה בהן).

למחרת נתקל ראש המועצה באהרון, לגמרי במקרה. "מה נשמע, אהרון?" שאל ראש המועצה, שהיה היחיד שהקפיד לבטא את שמו של אהרון במלרע. אהרון כמנהגו המהם משהו לא מובן. "ישנת טוב הלילה?" שאל ראש המועצה כשהוא מבליע חיוך ואהרון הישיר אליו מבט ואמר, "הכי טוב שישנתי בחיים. עכשיו אני מוכן לסגור". חיוכו של ראש המועצה התרחב כעת והוא הניח זרוע ידידותית על כתפו של אהרון, שהיה גבוה ממנו בראש. "בוא, אני אראה לך איפה לחתום. הצ'ק שלך כבר מוכן". אהרון נכנס איתו לבניין האסבסט הקטן של מזכירות המושב כשהוא נראה נמוך ושפוף, ואז חזר הביתה כשהצ'ק בידו וכיסח את הדשא פעם אחת אחרונה.

למחרת פשטה השמועה ברחבי המושב – אהרון עזב. ארז באישון לילה את מעט הבגדים שהיו לו והסתלק. חברי המושב חגגו, גם אם זכרו להביע צער על לכתו של כל חבר, מתבודד ותמהוני ככול שיהיה. בדבוקה אחת יצאו כמה עשרות מהם כשראש הוועד בראשם, נכנסו דרך שער הברזל שנותר פתוח למחצה והתקדמו לעבר הפילבוקס בחדוות מנצחים כשהם רומסים בדרך את הדשא המכוסח. ראש המועצה הוציא מכיסו התפוח סרט מדידה, סימן תנועת "וי" לשאר הנוכחים ונכנס לתוך הפילבוקס. דקה חלפה, ושתיים, ושלוש, וכשראש הוועד יצא חזרה אל הממתינים השמחה כבר עזבה את פניו, שנראו כעת בצקיות ונפולות. בידו החזיק כרוז שנתלה על הדופן הפנימית של הפילבוקס:

חברי מושב יקרים,

הגיע הזמן להיפרד. אשקר אם אומר שנעמתם לי. אהבתכם לא נפלאתה לי, ההיפך הוא הנכון. נאחזתי זמן רב מדי בקרקע הזאת ובמה שהיא סימלה עבורי וכעת אני יוצא לחיים חדשים. הצ'ק שלכם בהחלט יעזור לי.

אם תתבוננו היטב, תגלו כי רצפת הבטון של הפילבוקס גבוהה בחצי מטר משטח המדשאה בחוץ. זה הזמן להזכיר לכם בתענוג רב כי לפי סעיף קטן כ"ט בעדכון לתקנה 9 י"א, ואני מצטט, "לא יוקם מונומנט על שטח חקלאי ששימש ביודעין או בחשאי כבית קברות פורמלי או ארעי. היה ונמצא מתחם כזה בשטח האמור, ישמש כבית עלמין לחברי המושב". אני מניח שאתם כבר יודעים מה תגלו אם תחפרו בתוך הבטון.

שלום ולא להתראות,

אהרון