הבל הפה של הגבר שמאחוריו אפף אותו, ריח של אלכוהול ליל אמש. גדי ניסה להתעלם מהריח והקיש את הקוד הסודי בכספומט. הוא התכונן לצליל המוכר של ספירת השטרות במכונה, כמו זכייה ידועה מראש בקזינו. אבל במקום זה הבהבה כתובת באנגלית על הצג: הקוד שהקשת שגוי. מוזר. הוא היה בטוח שהקליד את הספרות הנכונות. הוא פשפש בזיכרונו אחר המספר והקליד שוב.

הקוד שהקשת שגוי. נותר לך ניסיון אחד.

כשגליה והוא רק עברו לאירלנד, נזכר, סערו הרוחות סביב החלטת הבנקים לבטל את השימוש בשפה הגאלית בכספומטים. הוא זכר שיחות ברזיה כעוסות במשרד החדש; פטריוטיות שלא הבין את שורשיה ההיסטוריים או החברתיים, ושלא נגעה לו כהוא זה. כעת הבין את כל אותם אירים כועסים בכל ליבו. אם כבר לקבל חרא בשורה, לפחות שתהיה בשפת האם שלך.

הפעם כבר היה מהוסס יותר בעת שלחץ על הספרות. בתגובה, המכשיר פלט געייה אלקטרונית נוזפת שאחריה נבלע כרטיס האשראי שלו.

"באסה," אמר הגבר מאחוריו. "קרה לי גם. בנקים ארורים." הוא לבש מעיל יוקרתי למראה שעמד בניגוד גמור לתספורת המרושלת שלו ולעיניים שהיו מרושתות נימי דם.

"זאת טעות," אמר גדי.

"בטח," אמר הגבר, וכשראה שגדי מתמהמה החווה בסנטרו לעבר המכשיר, "אכפת לך?"

"אה, סליחה," אמר גדי ומיהר לפנות את מקומו בתור. הוא נעמד מתחת לסככה והוציא את הטלפון הנייד שלו. מבט מהיר בשמיים הבהיר לו שתיכף יתחיל לרדת גשם.

גליה לא ענתה בצלצול הראשון. גם לא בשני. בצלצול השלישי השיחה נותקה. הוא סימס לה: אני מחוץ לבנק. חסמו לי את הכרטיס, והפעם היא מיהרה להשיב, נכון.

את יודעת מזה אז למה לא אמרת, כתב, והתשובה הגיעה במהירות שיא, כאילו כבר הייתה מוכנה ורק חיכתה להישלח: אני חסמתי אותך.

הוא ניסה להתקשר שוב. הפעם נהדף כבר בצלצול הראשון. מגיע לי הסבר, כתב.

גשם החל לרדת. הטיפות יצרו אדוות על המים הירקרקים של נהר הליפי. הגבר במעיל חלף על פניו של גדי כשהוא מסדר את השטרות בארנק תוך הליכה חפוזה, וגדי חש מדקרת קנאה על מה שיש לאיש הזה ולו אין, כסף מזומן ומקום למהר אליו.

אין מה להסביר. נגמר. הבאתי ארגזים מהעבודה, תארוז ותצא.

גדי בהה בהודעה. היא נחטפה, הבזיקה המחשבה במוחו. גליה נחטפה, וכעת האנשים שמחזיקים בה שולחים לו הודעות מהנייד שלה. אולי חושבים שכך יגלו את הקוד הסודי שלהם. קרה דבר נורא אבל הוא תיכף יתעשת ויפתור הכול. את החיים שלו הוא ייתן בשבילה.

מה עם הילדים? שאל. מעין מבחן לחוטפים.

מה נראה לך. הם נשארים איתי, בהמשך נדבר על סידורי ראיה.

הוא החזיר את הטלפון לכיס האחורי של מכנסיו וצחק לטיפשותו. גליה לא נחטפה. היא יושבת עכשיו בחדר הישיבות, או אולי במסעדה עם לקוח. החיים שלה ממשיכים באותו קצב ובאותו מסלול, והוא, חשב בזעם, הוא בסך הכול פגר שצריך להזיז לשוליים. מבטו נח על החוד של דבלין שהזדקר בגאון אל על באמצע העיר, מנסה לנקב את השמיים.

נתזי טיפות שפגעו במדרכה החלו להרטיב את שולי מכנסיו. רק זה חסר לו, לדשדש עכשיו במכנסיים רטובים. בלי כסף לרכבת. הוא הרגיש כאילו הוא נמס לתוך המרצפות. כבר שלושה חודשים שלא עבד. הוא לא הצטער במיוחד כשאיבד את עבודתו, משרה בסיסית ומעליבה כמעט שממילא לא אהב. התקשה להבין את המבטא הסמיך וההומור המקומי, שונה כל כך מזה שהכיר בארץ. גליה תפרנס, ולו יהיה יותר זמן לבלות עם הילדים, חשב. להעביר את השנה הנוספת עד שיחזרו סוף סוף הביתה.

מי חשב שהאוויר באירלנד יחשוף את שפת הסתרים שבה נכתבו כל הליקויים של חיי הנישואים שלהם?

שבוע אחרי שהגיעו, כשהדירה עוד הייתה עמוסה בארגזים והילד היה בעיצומו של טנטרום לא אופייני, גליה עיקמה את אפה. "אתה מריח את זה?"

גדי רחרח. הוא לא הרגיש כלום.

"כמו חלב חמוץ," אמרה גליה ואז ניגשה לפרוק ארגז כלשהו והעניין נשכח.

אבל אחר כך, בלילה, היא שוב רחרחה את האוויר. "זה יותר חזק עכשיו," אמרה. "נראה לי שזה ממך."

גדי תחב את ראשו לחולצה שלבש. הוא הריח סבון וריח של מרכך כביסה. "אני לא מריח," אמר.

"טוב, אני אקנה מחר סבון אחר בדרך לעבודה," אמרה גליה. כשניסה לקרב אותה אליו, היא הפנתה לו את הגב. "מצטערת, אבל הריח הזה הורג אותי."

הסבון החדש לא עבד. גם הדיאודורנטים השונים שניסה. הוא כבר למד לזהות את הקמטוטים סביב אפה של גליה כשהתקרב יותר מדי ולא צריך היה לשאול.

הגשם התחזק. הוא עדיין לא הפך למבול, גם אם השאון שייצר כשפגע בסככה בהחלט יצר רושם כזה. גם היום שכח לקחת מטריה. גליה הייתה מקניטה אותו על כך, בהתחלה בחביבות ובהמשך ברשעות. כאילו כל שכחה כזו הייתה משולה לנשיאת שלט ענק שזעק 'אני חדש ואבוד פה'. הוא נשטף געגוע פראי לקיץ הישראלי המהביל, למפגשי החברים אצלם על הדשא, שבהם הוא תמיד היה הכי. השפיץ של החבר'ה. הוא תהה מה שלום עוזי, הרועה הגרמני שהשאירו בארץ אצל משפחה מקסימה ממושב בדרום. כמה רצה להביא את הכלב איתם, אבל גליה, פרקטית כתמיד, פסקה, "גם ככה תהיה לנו המון לוגיסטיקה על הראש," והוסיפה, "גם הוא לא יהיה שמח פה, בתוך דירה. זה כלב של מרחבים." והילדים, כמה מהר הם שכחו אותו, עד שבהדרגה הפסיק להראות להם תמונות של עוזי שהמשפחה המקסימה שלחה, רץ בשדות המושב בפה פתוח וכולו אומר אושר. הכלב אהב אותו, הכי. הם היו משתוללים יחד על הדשא, מתגוששים כמו שני ילדים. רצים יחד בים.

הוא ניסה לשחזר את ליל אמש. גליה אירחה כמה קולגות לארוחת ערב. היא הייתה מתוחה מאוד. הילדים היו נהדרים. הגדולה אפילו שרה לאורחים שיר שלמדה בבית הספר, והוא הופתע עד כמה הקול שלה היה יפה וצלול. אבל אחרי שהילדים נפרדו מכולם בנימוס שלא הכיר אצלם והלכו למיטה, השתררה שתיקה קצרה ומלחיצה. הוא זכר שניסה להתבדח ולהקליל את הסיטואציה; הוא באמת הגזים עם השתייה אתמול. אף פעם לא היה שתיין מוצלח במיוחד. כל החבר'ה ידעו שגדי תמיד יעדיף בקבוק קולה או איזה מיץ תפוזים סחוט טרי על פני גולדסטאר. הוא זכר מבטים מקפיאים שגליה שלחה אליו ושהחליקו מעליו בעת שדיבר ודיבר, האנגלית שלו מעולם לא הייתה רהוטה ועשירה יותר מאשר בעת שתיאר את חיבתה המפתיעה של גליה למטבח האירי הבואו נודה בזה, לא הכי מוצלח, ואת השפעת החיבה הזו על ממדי גופה מאז שהגיעו, ואף סיפר איך הכירו בצבא כשהוא היה המפקד והיא הייתה כפופה לו, ומאיפה זכר בכלל איך אומרים כפופה באנגלית? הוא המשיך לרסס במילים כמו זרנוק עצום של קיא עד שהתרוקן לגמרי וגילה שאחרון האורחים הלך וגם גליה נטשה את השולחן, ואז נשכב לישון ושקע בתוך רגע בשנת שיכורים.

הוא הצטמרר לרגע. המעיל שהביא מהארץ, עליו סירב לוותר, לא היה מותאם לקור האירופאי. אבל הוא דבק בו כמעין אמירה על זמניות השהות שלהם שם. מבעד למטח הגשם הבחין כעת בצללית שעמדה מולו. הוא לא יכול היה לראות את הפנים, שמטריה גדולה וכהה הצלה עליהם, אבל זיהה את המעיל היוקרתי.

"האישה זרקה אותך מהבית?" שאל הגבר את גדי.

"…איך ידעת?"

"אמרתי לך. זה קרה גם לי."

"מתי…" התחיל גדי לשאול, אבל הגבר כבר פינה לו מקום לצידו מתחת למטריה. הבל הפה שפגש שם כבר לא היה מבאיש בעיניו כי אם מוכר. היה בו אפילו משהו מנחם. מתחת למחסה שסיפקה לו המטריה הוא הרגיש מוגן. חמימות נעימה פשטה בגופו.

"לאן אנחנו הולכים?" שאל.

"אתה תראה."

הם צעדו יחד, קצב הליכתם מתואם להפליא, וגדי הבחין שהם הולכים וקרבים אל החוד של דבלין, שנראה כעת עצום בגודלו. הגבר במעיל בחן את הפסל בעיון עד שמצא את מה שחיפש, ואז הקיש שלוש פעמים, המתין חמש שניות והקיש פעמיים נוספות. דלת נפתחה למרגלותיהם. גדי הבחין בגרם מדרגות צר שהתפתל מתחת לפתח.

"תיכנס," אמר הגבר.

גדי היסס.

"אל תדאג, אתה תרגיש פה כמו בבית."

גדי העיף מבט אל העוברים ושבים והופתע לגלות שהרחוב הראשי ריק מאדם.

"קדימה חבר," אמר הגבר, וכעת היה קצת פחות חביב.

"מה נמצא שם למטה?" שאל גדי.

"זה מין מועדון לחבר'ה כמוך," אמר הגבר. "יהיה לך נחמד. קדימה," הוא החווה בסנטר לעבר הפתח.

גדי ציית כאילו כפאו שד. רגל ימין שלו נחתה בכבדות על מדרגת המתכת העליונה. המדרגה נעה קלות. אתה בטוח שזה יציב? רצה גדי לשאול, אבל חש שלא יקבל מענה. הוא הכניס גם את הרגל השנייה והחל לרדת במורד המדרגות כשדלת הכניסה נטרקה בחבטה. "ברוך הבא ל"מיחזורית"," שמע את קולו העמום של הגבר רועם מעליו. הדבר הבא שהרגיש היה ריח עז של חלב חמוץ.