מתחת לעור
מתוך "מתחת לעור":
אדם ואני היינו בדרכנו לשיילה. היא הייתה מטופלת שזכתה לביקור מדי יום ושנזקקה לשני אנשי צוות בכל ביקור, בגלל החיבה שלה לסכיני מטבח שנהגה להטמין ברחבי הדירה. כך, במידת הצורך, אחד מאנשי הצוות היה יכול להתקשר ל-911, בזמן שהיא משספת את השני.
שיילה הייתה בת גילי בדיוק, עשרים ותשע. היו לה עוד שתי אחיות למחצה, שגם הן טופלו בעבר על ידי הצוות. שלושתן עבדו ברחוב מגיל צעיר כדי לפרנס את ההתמכרות של אימן לסמים. האחות הגדולה נמצאה מתה במאורת קראק; האמצעית הטביעה את עצמה בנהר סמוך. לשיילה עצמה הייתה צלקת עבה סביב צווארה, מזכרת מניסיון התאבדות.
איזו מין אמא שולחת את הבת שלה לבד ליער חשוך?
בדרך כלל, שיילה הייתה מסבירת פנים. הגזרה שלה התרחבה והתכווצה בהתאם לכדורים שהפסיכיאטר של הצוות רשם לה. כמה חתולי רחוב שהיא אימצה, בשילוב ריח מחניק של טונה קידמו את פנינו. את רצפת הדירה כיסו ערמות ענקיות של פריטים שבורים ושקיות זבל גדושות בבגדים מצבא הישועה ובהשד יודע מה. אדם העביר יד על אחת השקיות. "בחייאת, שיילה," אמר. "את לא זורקת כלום, אה?"
שיילה, רזה כמו מקל הפעם, הציעה לו את חיוך מיליון הדולר שלה. שן טוחנת אחת הייתה חסרה. "אתה אף 'פם לא יודע מתי תצטרך משהו."
"יש בזה משהו," אדם אמר. "מה קורה איתך בזמן האחרון? איך החלומות?"
"זוועה, בנאדם. פשוט זוועה. כל לילה, רק גברים בלי ראש ונחשים בכל מקום. אפשר להשתגע מזה, אתה יודע למה אני מתכוונת?"
אדם הושיט לה את התרופות שהבאנו. "קחי, אולי אלה יעזרו." המתנו, נאמנים להנחיות, כדי לוודא ששיילה אכן בולעת את הכדורים. היא נטלה כוס מים ובלעה בצייתנות, הרימה לשון כשהיא מראה לנו פה ריק מכדורים ואז פלטה נפיחה קולנית וממושכת ופרצה בצחוק פרוע. "צפרדעים!" היא קרקרה. "כל הבית הזה מלא צפרדעים. צריך להרוג אותן אחת אחת!"
"אם כבר, את הורגת אותנו, שיילה," אמרתי לה. היא צפתה בי במבט משועשע בזמן שנאבקתי עם החלון התקוע. "את צריכה לסובב את הידית לשעה שלוש," אמרה בלי לזוז ממקומה. החלון השתחרר ומשב של אוויר צח חדר לחדר. סוף סוף הנחתי לעצמי לנשום.
אדם הושיט לה שקית מלאה קונדומים שרכשנו עבורה. "תשמרי על עצמך!"
שיילה נאנחה. "די, נו. אתם יודעים שאני שונאת את החרא הזה," אמרה.
"אף אחד לא אוהב אותם," אמרתי בכנות. "אבל מתי נבדקת בפעם האחרונה?"
שיילה שפשפה את עיניה באגרופים, העבירה יד בשערה הפרוע, התגרדה. היא התעייפה מאיתנו. "אנ'לא יודעת… אתם אולי יודעים יותר טוב ממני…"
"אולי כדאי שניקח אותך לבדיקת איידס בשבוע הבא?" הצעתי.
"לאאא… עזבי אותך," שיילה הדליקה סיגריה. "אני מסודרת. יש לי את השטיפות שלי." שטיפות האקונומיקה האיומות של שיילה.
כבר היינו קרובים מאוד לדלת, כששיילה הצביעה עלינו בסיגריה שלה. "אתם שניכם…" היא אמרה, "פשוט זוג משמיים."
"אנחנו עובדים יחד, שיילה," אמר אדם.
"בסדר. ואני אופרה. תסגרו את הדלת כשאתם יוצאים."
***
נועה זלסקו נוימן, בעלת הבלוג "על ספרים ותלתלים כחולים", על ספרי "מתחת לעור":
אני יכולה לתאר את הספר הזה במשפט אחד: לקרוא את הספר הזה זה כמו לצפות בתאונת רכבת שאתה יודע שהולכת לקרות ופשוט אי אפשר להפסיק להסתכל. ככה בדיוק היה לי עם הספר, ידעתי לאן העלילה הולכת, ציפיתי לסטירה שידעתי שתגיע ועדיין לא יכולתי להפסיק לקרוא בספר.
פגישה מקרית שתחילתה בלוויה של חולדה יוצרת קשר ייחודי והרסני בין תמר לאדם.
שני אנשים שונים משתי יבשות שונות המוצאים זה את זה, נאחזים זה בזה ובעיקר מחפשים זה אצל זה את המזור ואת האושר.
שני אנשים שלא יכולים להיות דומים יותר ושונים יותר בו זמנית.
שני אנשים שעברם הכתיב להם את המציאות בה הם חיים כיום ועד כמה שעברם דומה, כל אחד מהשניים צמח ממנו אחרת; אביו של אדם נטש אותו בגיל חמש ואילו אימו מתגלה כאישה ביקורתית אשר הפן האימהי שלה לוקה בחסר מה שמוביל את אדם לבחור לחיות באפלה בצל הסמים והאלכוהול. ואילו תמר גדלה אצל סבתה האוהבת אחרי שאמה התאבדה ואביה נטש אותה, אולם תמר בשונה מאדם בחרה בעולם של עשייה וריפוי.
פגישה מקרית שתחילתה בלוויה של חולדה גורמת לשני העולמות הללו להתנגש זה בזה, להתערבב זה בזה ולנסות להקים עולם חדש המכיל את שני העולמות…
תמר ואדם בוחרים לחשוף את עברם בשקיפות מלאה וכך תמר מגלה שאדם הוא מכור נקי, משמעו שההתמכרות היא תמיד תהיה חלק מחייו אבל לדבריו היא אינה מנהלת אותו יותר. האומנם?
על הנייר נדמה כי אדם עושה ככל יכולתו כדי שעברו לא ינהל אותו, הוא הולך למפגשי א"א, הוא עובד ומתנדב עם מכורים, יש לו מנטור שלא נוטש אותו לרגע… אבל השילוב ההרסני של חוסר הביטחון, נטיות להרס עצמי יחד עם האמירות הרעילות של אימו שואבות אותו פעם אחר פעם למערבולת רגשית הזורעת הרס וכשהסערה שוככת תמר היא זו שצריכה לאסוף את השברים הנפשיים והגשמיים ולא רק של עצמה.
למתבונן מן הצד נדמה כי זרועות מהאפלה של אדם מאיימות ללפות את עולמה של תמר ורסיסי האור של תמר מנקדים את עולמו של אדם.
גם כשכל הנורות האדומות דולקות במלוא עוזן תמר בדיוק כמונו קולטים בכל חושינו שמערכת היחסים הזו לא תקינה, לא בריאה ולא נכונה ועדיין יש בה ובנו את התקווה אפילו הקטנה ביותר לתיקון ולגאולה, התקווה שהאהבה תנצח הכל!
לא פעם במהלך הקריאה, רציתי לגרום לתמר לצאת לרגע מהסיטואציה ומגופה כדי שתוכל להשקיף מבחוץ על המציאות בה היא חיה ולשאול אותה מה היא היתה מייעצת לאותה אישה (כי הרי ידוע שהתשובות נמצאות אצלנו כמו גם האפשרות לשינוי, אנחנו רק צריכים להיות מודעים) ורק אחרי שההבנה תשקע בה לייעץ לה שתיתן הפעם למוחה להוביל אותה ולא לליבה הענקי.
בעיקר לחבק אותה ולהיות לה לאוזן קשבת ולפעמים גם לנער אותה ולצווח עליה שתפקח את עיניה ושתדאג קודם כל לעצמה, לתמר.
בכתיבה סוחפת שאינה מייפה את המציאות ואינה מתנצלת שירז מטיחה בפנינו את האמת בחיים לצד מכור נקי, את רגעי האופוריה לצד רגעי הדיספוריה והקושי ובעיקר את הפחד הבלתי פוסק של שני הצדדים מהרגע שהכל יתמוטט.
***
העורכת אורית צמח על "מתחת לעור":
היום אני ממליצה על ספרה החזק, הפולשני, החותר אל היסודות, של שירז אפיק, "מתחת לעור". אחרי "אבקועים", ספרה הקודם, שכל כך כל כך אהבתי, חיכיתי לו. וקראתי אותו יותר מפעם אחת.
תמר, גיבורת הספר, פוגשת את הזאב שלה, אדם, בטיילת, בדרכה לסבתה. השניים מבחינים בחולדה דרוסה, ובשעה שתמר עומדת מהצד ומתכוונת לצייר אותה, אדם מרים את החולדה ומשיט אותה בתעלה. כמי שרגילה להתבונן מהצד ולתעד, תמר, עובדת סוציאלית צעירה, מוקסמת מהתייר האמריקאי שמתמסר לסיטואציה ולא חושש ללכלך את הידיים. הם מחליפים טלפונים ומכאן, לדבריה, "עצי היער כבר החלו לסגור עליי."
אבל באותו רגע, היא עוד לא צוללת מתחת לעורו. עוד לא מגלה את הזאב המחופש. הוא דווקא ממהר להתוודות בפניה על התמכרויותיו, ולאחר שהם משווים ביניהם צלקות וקעקועים, היא מגלה שמאחורי הקרקפת שלו יש בליטות קטנות, מוזרות, שמקורן בזכוכיות בקבוק שנופץ על ראשו. זה לא מרתיע אותה. "ניסיתי לדמיין את הבחור הנקי ושופע החמימות שישב מולי במצב מטורלל לגמרי. לא הצלחתי."
אך בדייט השני אנחנו הקוראים כבר ערים לרמזים המטרימים ששירז, המחברת, מפזרת בנדיבות על רקע שיחתם של השניים. כשתמר מניחה את ראשה על כתפו של אדם, בטלוויזיה נכרה קבר; ולפני הנשיקה הראשונה שלהם – על המסך מתרחשת אפוקליפסה. הקשר ביניהם מתחזק, אבל די ברור שאסון מרחף מעליהם. "סוג כזה של אושר," אומרת תמר, "עוצמתי ועיקש ומתמשך, חייב להשתלשל ממנו תג מחיר איפשהו."
ואכן משתלשל.
תמר נוסעת לארצות הברית אל אדם, והם מתגוררים תקופה קצרה אצל אמו, ג'קי ("היא נראתה כמו החבר החמישי של להקת אבבא"), שהיא תמרור האזהרה הראשון ביער הזה. "ציפורניה הארוכות נצבעו באדום בוהק. טפרים, חלפה בראשי המחשבה. ואז שינתה את דעתה ורכנה להעניק לי נשיקה קצרה על הלחי, שפתיה מכווצות כמו חור תחת. שתינו נרתענו."
בווילה של האם החדרים מעוצבים לפי קונספטים שונים, ולא במקרה השניים משתכנים ב"חדר ג'ונגל" עם חיות מפוחלצות מכל כיוון. תמי תגלה שתפישת עולמה של האם עונה לקודים של הברירה הטבעית. כשהם הולכים למסעדה ג'קי מזמינה מנת תנין ואומרת: "אני חושבת שיש בזה צדק פואטי, איך שפעם הם אוכלים אותנו, ופעם אנחנו אוכלים אותם." והיא אף מביעה רצון שהוריקן יפגע לא רחוק מביתם, וכשתמר מתעמתת איתה ושואלת: "למרות שיהיו הרוגים והומלסים וכל הדברים המבאסים שקורים בסופות כאלה?" ג'קי עונה לה במחוות ביטול: "כבשים, הם כולם כבשים."
האווירה הזו של חוקי הג'ונגל הולכת ומתעצמת בהדרגה, ככל שאנו מתקדמים עם העלילה. תמי ואדם עוברים לדירה משלהם ומתחילים לעבוד עם נפגעי נפש. שירז, כמי שהתמחתה בטיפול בפגועי נפש ובמכורים, מציגה בפני הקוראים שלל דמויות שהחיים לא נטו עמן כל חסד. אנשים שנטרפו בתוך משפחותיהם ומתהלכים מנוסרים, חבולים, מיוסרים ודמם השותת כמו קורא לטורפים נוספים לבוא ולהצטרף לחגיגה על בשרם. העולם שהם שוחים בו דומה לסצנה של האכלת תנינים בספר: כולם מטפסים על כולם כדי להגיע לאוכל. ולא הרבה שורדים.
אחת המטופלות היא שיילה. היא ושתי אחיותיה עבדו ברחוב מגיל צעיר כדי לממן את התמכרותה של אמן לסמים. האחות הגדולה נמצאה מתה במאורת קראק, האמצעית הטביעה את עצמה בנהר סמוך, ולשיילה צלקת עבה סביב הצוואר, מזכרת מניסיון התאבדות. "היא הייתה מטופלת שזכתה לביקור מדי יום ושנזקקה לשני אנשי צוות בכל ביקור, בגלל החיבה שלה לסכיני מטבח שנהגה להטמין ברחבי הדירה. כך, במידת הצורך, אחד מאנשי הצוות היה יכול להתקשר ל-911, בזמן שהיא משספת את השני."
תמונת המצב הריאליסטית שנאמרת בפיכחון כמעט אגבי היא אחד מסימני ההיכר של סגנונה החד, המדויק, המאופק, של שירז. גם הוא נכנס מתחת לעור. של הקוראים. במהלך הספר היא שואלת לא פעם, איזו מין אמא שולחת את הבת שלה לבד ליער חשוך? ובמהלך הקריאה אנו מגלים שכל האימהות בסיפור.
קחו את אמא של כריסטי, השכנה של תמי ואדם, למשל. מרצה לספרות באוניברסיטה: "בכל פעם שפרופסור פארקס שתתה כוס אחת יותר מדי, היא נהגה לטלטל את כריסטי עד שעיניה היו מתגלגלות בחוריהן, או לשפוך את תוכן המשקה שלה על פניה. היא גם התעלמה מן העובדה שבעלה, מר פארקס, העניק משמעות חדשה למונח "הילדה הקטנה של אבא."
כולן מזניחות, נוטשות, פסיכוטיות, מרוכזות בעצמן… וכמו שאביה של כיפה אדומה נעדר מהאגדה, כך גם האבות בסיפור כאן נעדרים. ולפעמים הם זאבים. סיפור ועוד סיפור ואנו מגלים שמתחת לעור התרבותי שלנו כולנו חיות. אדם לאדם זאב. ובתאורה מסוימת, ובנסיבות מסוימות, גם כיפה אדומה עלולה להטעות. ו… הזאב בעצמו יכול להיות ילד מבועת שהלך לאיבוד בין עצי היער.
ובתוך היער הגדול לכל אחד היער שלו, ותמר מוצאת את עצמה לכודה בתוך מערכת יחסים בולענית, תובענית, מתעתעת. "למה הג'ינס שלך צמודים כל כך? למה האיפור שלך דרמטי כל כך? למה את שמחה כל כך בזמן האחרון?" – הדיאלוג הזה, וריאציה על "למה האוזניים שלך גדולות כל כך? – מכניס מיד את הקורא לדריכות. הבחור שאמור היה להחליף את המקלט שתמי מצאה אצל סבתה, שוכב במיטתה ורואים לו את הפרווה ואת הניבים.
"פתאום נגעלתי ממנו," היא אומרת, "עומד שם בכובע המכוער שלו עם ההבעה המתה הזו על פניו, כמו הומלס שפלש לבית שלי וישן במיטה שלי."
הניסיון של תמי לרצות את אדם עולה בתוהו, מכיוון שהוא כולו תוהו. מכיוון שהוא לא מסוגל לשהות במצב של אושר ליותר מכמה דקות, בגלל הוואקום הגדול והבלתי נסבל כל כך, שהמכור ימלא אותו בכל מה שיוכל להניח עליו את ידיו. בגלל החור בנשמה.
והדיאלוג הזה חוזר אלינו במלוא עוצמתו בשלוש שאלות שתמי שואלת את אדם:
"תסתכל על עצמך, למה העיניים שלך אדומות כל כך? למה הכובע הזה מכוער כל כך? למה השיער שלך מבולגן כל כך?"
והתשובה ברורה:
כי הוא עומד לטרוף אותך, תברחי.
אחד ה"תמרורים" שבהם נתקלת תמר הוא שלט שבו כתוב: "אין לך בעיה. יש לך פתרון שאת לא אוהבת."
כל מי שחוותה מערכת יחסים טוטאלית, אובססיבית, פראנואידית, במהלך חייה (לאו דווקא עם מכור בגמילה) יודעת כמה המשפט הזה נכון.
אחד הדברים שאהבתי בספר (היו המון ועוד סוגיות מרתקות אחרות שלא אתייחס אליהן כאן, כמו ההתעסקות במשקל), חוץ מההומור המושחז של שירז וחוץ מדרכה הייחודית לאפיין את גיבוריה דרך דמויות המשנה, היא העובדה שהדמות הנשית בספר אינה טיפוס של קורבן. היא מפוכחת, ביקורתית, קוראת את הסימנים, מודעת לרוב בסכנות, צינית לפעמים, שוקלת את מצבה בכל אחד מהשלבים, ובעצמה זקוקה למנה מסוימת של טירוף. נוח לה בסביבה הלא נורמטיבית. זו דמות שיכולתי להזדהות איתה ולא לחשוב כל הזמן, אלוהים, כמה שהיא טיפשה, דרמתית וחלשה. זה חשוב, כי נשים חזקות מתביישות להודות שהן שקועות עד צוואר במערכות יחסים מקולקלות, ומעבר לאמינות הסיפורית יש כאן גם מסר לכולנו – אל תקפלי את הכנפיים, אל תלכי לישון עם פצצה מתקתקת, אל תסתפקי בתחפושת, אל תחכי לצייד.
אם נכנסת לעומק של עשרה מייל ביער, את תצטרכי ללכת עשרה מייל כדי לצאת ממנו. אין קיצורי דרך.
***
הבלוגרית אהובה אוברשטיין על "מתחת לעור":
"מתחת לעור" הוא ספרה הרביעי של שירז אפיק. כל אחד ואחד מהם קראתי, קראתי ואהבתי (וגם סקרתי). כעת, מהמקום שקראתי את כולם, בפרספקטיבה מצמרת עץ גבוה, אני יכולה לראות את הייחודיות והמיוחדות של כל אחד מהם (מקומות התרחשות, סיפורי חיים, דמויות, נופים וכדומה), אבל גם את המשותף – את חוט השני הבוהק השזור בהם = כוחו של הפרט, כוחה של אהבה, תעלומות הנפש המיוסרת, סודות ונסתרות וכן, גם את כור מחצבתה המקצועי של שירז המטפלת. לרגע עלה בי רעיון: איזה ספר היה נכתב לו הוכנסו בו לעלילה אחת מורחבת דמויות מרכזיות של כל ספרי אפיק.
רוצו לקרוא אותו כי מעולה הוא. ובהזדמנות זאת הכינו לקריאה את שלושת אחיו הבוגרים.
להמלצות נוספות של אהובה אוברשטיין באתר "נוריתה":
https://nuritha.co.il/he/node/56050
***
עטרה אופק על ספרי החדש, מתחת לעור
איך נדלק ניצוץ בין שני זרים, איך מבט מקרי, חיוך, זיק בעין שובה-לב ושובר-לב והופך חיים שלמים על פיהם, מסובב מסלולי חיים, קובע גורלות? המגנט האדיר שנדלק בן רגע ומצמיד שני קצוות מנוגדים זה אל זה לתקופת חיים – איזה תהליך מרתק! ללוות שני אוהבים החל מרגע ההידלקות, דרך תקופת האושר הראשונית לאורך זמן כזה או אחר, עד שהצבע הוורוד דוהה והמציאות מזדחלת פנימה. לפעמים שם העלילה מסתיימת, לפעמים רק שם מתחיל להיות מעניין, תלוי מה הספר רוצה להגיד.
כאן אפשר לקנות עותק דיגיטלי בהנחה נאה וגם לקרוא פרק ראשון:
הבלוגרית שרה רחמיאל על "מתחת לעור"
שורה תחתונה:
הקריאה בספר פתחה בפניי אפיק לנפש מיוסרת שמנסה להשתקם, ואם חשבתי שאני הולכת לקרוא רומן אהבה קליל, מהר מאד נכנסתי לאווירה אחרת, כזו שמטרידה, מציקה, לא נותנת מנוח. החדירה לפרטיות של הנפש לא נעימה, מגוללת באותנטיות ואמינות כל פרט ולא מרפה.
למרות שהספר קצר הוא ממצה וקולע למטרה, ואני נזקקתי להפסקות יזומות להסדרת השלווה והנשימה.
ממליצה לקרוא עם הרבה סובלנות וסבלנות.
***
הבלוגרית אתי סרוסי על "מתחת לעור"
איך אפשר לא לאהוב את בן-זוגך, כשהוא עוצר את הרכב כדי להרים צב תועה מן הכביש, ופוסע אל תוך השדה כדי להניח אותו שם בעדינות? ואיך אפשר לאהוב אותו, כשאת נאלצת להתאים ללא הרף את התנהגותך, כדי לפוגג את חשדו שאת ששה לבגוד בו עם כל גבר מזדמן? אדם הוא גם וגם. גבר מקסים, בעל לב רחב, אוהב את תמר בכל לבו, אבל גם רדוף שדים של חוסר בטחון ושל פרנויה. תמר פגשה אותו לראשונה, בעת שהות זמנית שלו בישראל, כשחולדה נדרסה מול עיניה בטיילת של תל אביב. בעוד היא מרותקת למראה החולדה המתה, הכין אדם סירת נייר, ושיגר את הגוויה במסע הלוויה מאולתר וחומל אל הים. הקשר שנוצר ביניהם התחיל ברגל ימין ושמאל גם יחד, בהתאהבות הדדית ובניתוק פתאומי ללא מילת הסבר מצד אדם. כשהתקשר להתנצל, שבועיים אחרי שנעלם, כבר חזר לארצות-הברית. תמר ארזה את חפציה ונסעה אליו.
הנה הדילמה שאיתה תמר מתמודדת. האם לבחור בגישת "על הדבש ועל העוקץ" – לקחת את הטוב ולקבל את הרע כעסקת חבילה – או בגישת "לא מדובשך ולא מעוקצך" – לדחות את הרע ויחד אתו לוותר על הטוב. לכאורה, בחירה קלה – אף פעם לא להשלים עם הרע. אבל במקרה הזה הבחירה אינה פשוטה. כי הטוב של אדם הוא טוב מאוד, והרע אינו בהכרח נתפס ככזה. בדירה שליד דירתם של תמר ואדם גרה כריסטי, בחורה חביבה, שמקיימת קשר זוגי עם ג'סטין, שמפליא בה את מכותיו. זהו הרע לתפארת במלוא כיעורו, ומן הסתם הסופרת הציבה אותו בסמיכות לגיבוריה במתכוון. מה שרע אצל אדם שונה. הוא מתבטא במילים, בחשדנות קיצונית, בשתיקה מענישה. אין חבורות שצריך להסתיר. ויותר מזה, שלא כמו ג'סטין הפסיכופט, שהוא קופסה שחורה, אדם נושא מטענים גלויים, עליהם סיפר לתמר בכנות. הוא אלכוהוליסט לשעבר, ומכור לסמים לשעבר, שאושפז בשל התקף פסיכוטי, ועדיין תלוי בכדורים. אנחנו מכירים את אמו הנרקיסיסטית, האוחזת בו בטפרים של אשה מאוהבת, לא של אם. אנחנו יודעים שאביו עזב אותו כשהיה רק בן חמש. הוא משתתף באדיקות במפגשי תמיכה, מקפיד על נטילת כדורים, נואש לנורמליות. קל לרחם עליו, ומכיוון שכשהוא אוהב הוא פשוט נפלא, קשה לוותר עליו.
נדמה לי שהספר כולו מתנקז למשפט שאומר החונך של אדם לתמר: "זה שלו, לא שלך". יש גבולות לאחריות, צריך להכיר במגבלות האהבה, ובהרחבה גם במגבלות המקצוע הסיעודי. אפשר להציע בידידות לחברה כמו כריסטי מקלט, לבקש ממנה לא לחזור לג'סטין, אבל אי אפשר למנוע ממנה – פליטת משפחה מתעללת – לשוב ולחפש אצלו תשומת לב. אפשר להציע בנדיבות סיוע לנזקקים, שתמר ואדם מטפלים בהם, אבל אי אפשר לשלוף אותם מן התהומות שבהם הם מתקיימים. ואפשר לאהוב את אדם, ולא לשאת באחריות לנפילות שלו. לנהוג בו, כמו שמציעים לבני הזוג של האלכוהוליסטים האנונימיים, במה שהחונך מכנה "ריחוק אוהב".
קל להתפתות לחשוב "איזו טמבלית תמר, מה היא מסתבכת?", אבל שירז אפיק מצביעה על זויות אחרות. תמר מגיעה אל הסיפור עם שריטות משלה – אם שהתאבדה ואב שהתחרד וניתק קשר. היא מודעת לעצמה לגמרי, לא פתיה ששוגה באשליות. "שמעתי את הכנפים שלי מתקפלות בעודי מדדה חזרה לכלוב", היא מספרת בכנות כשהיא נכנעת לתחנוניו של אדם אחרי מריבה. יש לתמר נשמה של מטפלת, וככזו היא מורגלת בהתבוננות אמפתית מעיניהם של אחרים. אחרי עימות אחר עם אדם היא רואה במקרה שלט חוצות המכריז "אין לך בעיה. יש לך פתרון שאת לא אוהבת", ומגיבה ב"הא הא, קארמה. מצחיק נורא", כי היא יודעת שהפתרון המתבקש ממתין לה, והיא אינה קורבן חסר אונים. אבל אדם באמת ובתמים אוהב אותה, והאהבה ממכרת.
הספר נפתח בזכרון מסיפור כיפה אדומה, שסבתה של תמר נהגה לספר לה שוב ושוב. יש בסיפור הורים מרעילים – "איזו מין אמא שולחת את הבת שלה לבד ליער חשוך?" – זאב מניפולטיבי ומפתה, יער אפל צופן אימה, וכיפה אדומה המפלרטטת עם הסכנה. כל הנושאים האלה ישובו ויעלו בעלילה, ושום דבר לא יהיה שחור-לבן. הזאב יפתה, אבל ממניעים טהורים; להורים המזיקים יהיו מטענים משל עצמם; ביער ישררו אורות וצללים; וכיפה אדומה תתהה אם בחירותיה האפשריות לא תהפוכנה אותה לזאב.
במה תבחר תמר? כדאי לקרוא את הספר, להתלוות אליה, לייעץ לה, להתלבט איתה, לתהות מה היינו עושים במקומה, ולגלות מה עלה בגורל אהבתה.
"מתחת לעור", כשמו, נכנס מתחת לעור, מזדחל אל הנשמה, וממשיך להדהד גם אחרי הקריאה. שירז אפיק כותבת בעדינות ובאיפוק, והספר מומלץ בהחלט.
אבקועים
פרק לקריאה מתוך "אבקועים":
אמא הייתה במקלחת כשהגעתי הביתה. על שולחן הסלון, מתוך צנצנת שבימים כתיקונם הכילה את אחת הריבות הביתיות שלה, הזדקרו כעת כמה חרציות צהבהבות ונבולות למחצה, ולכן הנחתי ששני המתנחלים נמצאים גם הם בבית. מאז הביקור הראשון של נופר אצלנו הם התחילו להגיע פעמיים-שלוש בשבוע, תמיד ביחד.
ואכן, דניאל ונופר ישבו על המיטה שלי כשנכנסתי לחדר, ונראו שקועים מאוד בטלפון שלה. "רדו מהמיטה," אמרתי להם. "תעברו לכיסאות או לבית אחר או משהו."
דניאל חייך אליי בזמן שהם התרוממו באטיות והתמקמו בישיבה מזרחית על הרצפה.
"מאיפה הפרחים בסלון?" שאלתי.
"קנינו לסבתא היום," הזדרז דניאל לענות. "זה היה רעיון של נופר."
"איפה קניתם אותם, בתחנת הדלק בצומת?"
דניאל הנהן.
"חבל. גנבו אתכם. ההם בתחנה קונים את השאריות של המשתלות, כל הזבל שנשאר על הרצפה בסוף היום, ומוכרים במחיר כפול לפראיירים כמוכם."
נופר התעלמה מדברי החוכמה שלי והמשיכה להתבונן בטלפון, אבל דניאל הסתכל עליי בהבעה של מלאך. מלאך שמן וממושקף, אבל בכל זאת מלאך, ואמר, "רק רצינו לשמח את סבתא." על זה כבר לא היה לי מה לענות בלי לצאת לגמרי חרא של בן-אדם, אז שתקתי. "תגיד," שאלה נופר, לא ברור את מי מאיתנו, "אם נחש מכיש עכבר בשביל לאכול אותו אחרי זה, אז איך זה שהוא לא חוטף הרעלה מהארס של עצמו?"
"מה נראה לך," אמר דניאל לפני שהספקתי למצמץ. "בטח יש לו נוגדנים לרעל של עצמו, לא ככה, אבא?" הוא הפנה אליי מבט שואל. התעלמתי משניהם. פתחתי וסגרתי את הלדרמן שלי.
"אבא של דניאל," אמרה נופר, "זה נכון גם לעוד רעלים?"
עכשיו כבר נדרכתי קצת. "מה זאת אומרת?"
"אני מתכוונת, העכברים המתים שלך למשל, שאתה שומר במקפיא? אם נגיד מישהו ירעיל אותם ואתה תיתן אותם לנחשים, הם יכולים למות?"
"למה את שואלת?" נהמתי. היא ניפחה בלון ענקי ואז פוצצה אותו ברעש גדול. "סתם, מסקרנות."
"מה עשית היום, אבא?" שאל דניאל.
"ממתי זה מעניין אותך מה אני עושה?"
"מה, אני אוהב לשמוע על העבודה שלך."
"טוב, אם אתה אוהב לשמוע. הייתי היום במחלבת נחשים."
דניאל בהה בי בחוסר אמון. "נו, די אבא. אל תסתלבט עליי."
"עד שפעם אחת אני מדבר איתך ברצינות, גם זה עובר מעל לראש האטום שלך."
נופר צחקה. "יא סתום, הוא לא מתכוון שחולבים להם את העטינים. מוציאים להם שם את הארס מהשיניים. נכון, אבא של דניאל?"
נאלצתי להודות בחוסר רצון שהיא צודקת, אבל היא כבר תפסה תנופה. "דניאל, תחשוב רגע איזה קטע זה היה אם היו מחלבות כאלה כמו של תנובה למשל."
דניאל חייך. "יוגורט נחשים!"
"מילקי נחשים!"
"קוטג' נחשים!"
הם ממש התגלגלו מרוב צחוק.
"קטעים איתכם," אמרתי.
נופר הסתכלה עליי, ומשהו בעיניים שלה לא מצא חן בעיניי. "אבא של דניאל, תספר לנו על המחלבה."
"מה את רוצה לדעת."
"לא יודעת… הכול. למשל, מה עושים עם הארס שלוקחים לנחשים, מכינים ממנו חיסון?"
"לא חיסון. סרום."
העיניים שלה עדיין לא מצאו חן בעיניי. "ותגיד, אבא של דניאל…" היא משכה את המילים. דניאל שתק והקשיב לה בעניין. "איזה סוגי נחשים יש להם שם?"
"מה נראה לך?" אמרתי. "הכי ארסיים."
"ויש להם שם הרבה נחשים?"
"יש מספיק."
"מה אתה עשית שם, גם חלבת אותם?"
"פשששש," אמרתי. "איזה סקרנית את היום."
היא נשכה את שפתה התחתונה והחזיקה אותה ככה לכמה שניות. כששחררה אותה, השפה הייתה תפוחה ואדומה. "זה מעניין אותי," אמרה.
"הבאתי להם שני נחשי אפעה שלכדתי," אמרתי.
"ואיפה הם נמצאים?"
"מה זה משנה לך."
"נו. אני רוצה לדעת. אף פעם לא דיברת איתי ברצינות כמו עכשיו."
"אני לא יכול לגלות איפה הם נמצאים."
"אני לא מבינה למה זה כל כך סודי."
"זה סודי כי יש מספיק דפקטים שיכולים לעשות שימוש לרעה בידע כזה, במה שנמצא בתוך המחלבה."
נופר חייכה עם השפתיים, אבל העיניים שלה בערו. "ברור," היא אמרה.
"מה ברור?" שאל דניאל.
"שמקום כזה יכול להכניס לאנשים רעיונות לא טובים לראש."
"מה שזה לא יהיה שקפץ לך לראש עכשיו," אמרתי לה, "תדחפי את זה טוב-טוב חזרה לאיפה שזה הגיע. אם נדמה לך שאת הולכת לגנוב משם משהו או לשחרר נחשים – וואלה, את אפילו יותר שרוטה ממה שחשבתי."
נופר הביטה בי בפנים חסרות הבעה ולא ענתה. "המקום הזה שאני מדבר עליו," המשכתי, "לא רק שלא תדעו איפה הוא נמצא, גם אם הייתם יודעים לא היו נותנים לשניים כמוכם להיכנס. אתם צריכים להראות תעודת זהות, לחתום על טפסים. ללבוש חלוקים וערדליים. רק אז נותנים לכם לרדת לשם. נראה לכם שהם ייתנו לדפוקים כמוכם להיכנס לשם בכלל?"
הם שתקו, עד שדניאל מלמל לבסוף, "טוב, רק שאלנו." הוא שקע במחשבות ואמר, "אבא, אתה זוכר אז שהלכנו ביחד ללכוד את הנחש במעבדה של האוניברסיטה? איזה קטעים היו?"
"אתה מתכוון אז כשהיית אמור להפעיל חניה לטנדר והסתבכת עם האפליקציה ואני חטפתי דו"ח שעלה לי יותר ממה שהרווחתי? זוכר, בטח שאני זוכר." דניאל חייך כאילו מדובר בזיכרון מתוק. "רוצה לראות איתנו ד"ר פיל?" הוא שאל. לא רציתי לראות איתם ד"ר פיל. הלכתי לחדר עם העיניים של נופר עדיין עליי, ודבר ראשון, ליתר ביטחון, מחקתי מהג'י-פי-אס את הכתובת האחרונה שהופיעה בו.
לרכישה מוזלת באתר הוצאת פרדס>>
***
בשורות טובות
על הספר:
בבית ישן, בפאתי מושב שכוח אל, מתגורר בועז “ג’ומעה” קרמר עם אמו. את ילדותו ונעוריו הוא מבלה בשדות המושב בחיפוש אחר נחשים והרפתקאות. עם השנים הופך ג’ומעה ללוכד נחשים מקצועי ששמו הולך לפניו. למרות אופיו החשדן והקוצני נשים נשבות בקסמו, ונדמה שחייו נעים בכיוון הנכון. אך יום אחד מתפרצים לפתח ביתו נער ונערה, תמימים וסקרנים לכאורה, שמחזיקים בידם סוד נורא. המפגש איתם יטלטל את ג’ומעה ויוביל אותו להרפתקה אפלה וסוערת במיוחד.
אֶבְקוֹעים, בעלי חיים הבוקעים מביצים כשהם בעלי יכולת תפקוד עצמאית, הוא סיפור על קרקעית האופל ועל המחיר שמשלם אדם על בחירות שנעשו עבורו.
זהו הרומן השלישי של שירז אפיק.
אראלה אנוך מחכה כבר עשרים שנה לשובו של גונן אחיה הבכור, בשורות טובות שנעלם מבלי להשאיר עקבות.
ביום הולדתה הארבעים אראלה מגלה שמישהו משך מחשבון הבנק של גונן את כל כספו. טעונה בזעם ובתקווה חדשה היא יוצאת למסע ברחבי הארץ לגלות מה עלה בגורלו של אחיה האהוב.
נאמנותה העיוורת של אראלה לאחיה הבכור מסייעת לה במסעה המטלטל אל שולי החברה, אך נאמנות זו עומדת למבחן כשהיא פוגשת את הצד האפל של דמותו ושל חייו.
בשורות טובות הוא סיפור על עצמתה של אהבה. בשפה ישירה וקולחת שוזרת שירז אפיק את סיפור חייה של הגיבורה עם המציאות הישראלית על יופיה וכיעורה. מנקודת מבט מפוכחת ובחוש הומור היא חושפת את הסודות הכמוסים החבויים בתא המשפחה הבורגנית.
ביקורות על הספר:
מבקרת הספרות שירי צוק ממליצה על "בשורות טובות"
תכנית העולם הבוקר (החל מ-0:35) …לצפייה >>
מקור ראשון – בידור לפירוק חומרים קשים | צור ארליך
שירז אפיק ניגשת לסוגיות כבדות בכלים קלים. מנקרת את הסלעים בחדווה תרנגולית. עוקרת הרים בכפית כיפית.
ההרים: בריאות הנפש, פסיכוזה, שכול, זקנה, בדידות, קנאה בין אחים. הכלים: קלות דעת דברנית, הומור שנון, אירוניה משועשעת, רכיבים בלשיים-מותחניים, מלוא הטנא עגבנוּת,
וגיבורה-מספרת מהסוג הזורם המצוידת ביופי מפיל שדוּדים ובחיבה מעשית למוצרי קנאביס…להמשך קריאה >>
מגזין את – עשרה ספרים מומלצים – רומן מקור
ללה חוגגת את יום הולדתה ה־40 אבל באותה מידה הייתה יכולה לחגוג 24:
גראס בקטנה, עבודה לא רצינית, שתייה אל תוך הלילה.
בעוד כמה ימים היא תגלה שחשבון הבנק של אחיה הגדול, שנעדר כבר 20 שנה, רוקן מתכולתו.
האם האח בחיים? בשורות טובות מפתיע בכתיבה מצוינת, דמויות מסקרנות ועלילה סוחפת...להמשך קריאה >>
שרית פליין, בלוגרית – "אוצר מילים"
סיימתי לקרוא אותו מעט אחרי שקיבלתי בשורות טובות שציפיתי להן, וזו כבר סיבה טובה, אבל לא יחידה לחבב אותו. הספר הזה הוא תל אביבי באווירתו, והוא בעיקר כמו תל אביב עצמה – מצד אחד קליל ונהנתני, חי במקצב תוסס, עם נגיעות אסקפיזם, ומצד שני עוסק בנושאים מכאיבים שארומה של כיעור ומצוקה מלווה אותם – קנאת אחים בצורה הכי קשה שלה, הומלסים, התעללות בבעלי חיים ובני אדם, שתמיד משלמים מחיר על הבחירות של הוריהם, ועוד ועוד. ספר קצר יחסית שנבלע מהר, עוד לפני שהספקתי להבין שזה כואב.
נוריתה
אראלה אנוך מחכה כבר עשרים שנה לשובו של גונן אחיה הבכור, בשורות טובות שנעלם מבלי להשאיר עקבות.
ביום הולדתה הארבעים אראלה מגלה שמישהו משך מחשבון הבנק של גונן את כל כספו.
טעונה בזעם ובתקווה חדשה היא יוצאת למסע ברחבי הארץ לגלות מה עלה בגורלו של אחיה האהוב…להמשך קריאה >>
פרלמנט הספרים – נועה הולצר
אראלה אנוך מחכה כבר עשרים שנה לשובו של גונן אחיה הבכור, בשורות טובות שנעלם מבלי להשאיר עקבות.
ביום הולדתה הארבעים אראלה מגלה שמישהו משך מחשבון הבנק של גונן את כל כספו.
טעונה בזעם ובתקווה חדשה היא יוצאת למסע ברחבי הארץ לגלות מה עלה בגורלו של אחיה האהוב…להמשך קריאה >>
מועדון הקוראות של סלונה – יפית ארז
עוד ספר שאי אפשר להניח לרגע, המתח, הסקרנות והעניין עושים את שלהם…להמשך קריאה>>
סלונט – השורות שבין השורות
נאמנותה העיוורת של אראלה לאחיה הבכור מסייעת לה במסעה המטלטל אל שולי החברה, אך נאמנות זו עומדת למבחן כשהיא פוגשת את הצד האפל של דמותו ושל חייו…להמשך קריאה >>
ד"ר רותי קלמן, ספרייה עירונית דימונה
ספרה של שירז אפיק, 'בשורות טובות', עוסק הפעם בשאלה, מה קורה למשפחה, שאחד מבניה נעלם, כאילו בלעה אותו האדמה.
איך חיים עשרים שנה עם מה שהותיר אחריו, עם מה שיצר בהיותו, מה זה עושה למשפחה, ומה קורה, כשהמצב משתנה…להמשך קריאה >>
חמוטל לוין:
אתמול בערב גמרתי לקרוא את "בשורות טובות". לא הבשורות טובות ההוא, אל תקפצו, אלא אחד אחר. שכתבה שירז אפיק ויצא בהוצאת מטר.
זה לא לקח לי הרבה לקרוא אותו, גם כי הוא לא ספר עבה ובעיקר כי הוא מאוד, מאוד קולח וקריא. את שירז, המחברת, אני קצת מכירה.
ראיינתי אותה כשיצא הספר הראשון שלה, אנחנו חברות בפייסבוק ומדי פעם יוצא לנו להיפגש באירועים, ואת זה אני כותבת במסגרת הגילוי הנאות הלא ממש נחוץ כי תכל'ס, היא לא ידעה שאני קוראת את הספר,
אז לא הרגשתי חייבת לכתוב עליו בכלל ולא הייתי עושה את זה אם לא הייתה לי סיבה. אבל אני כותבת עליו כי הוא ספר ששווה שיכתבו עליו. הוא מספר על אראלה, שאחיה הנערץ נעלם לפני עשרים שנה והשאיר אחריו אדמה חרוכה ומשפחה מעורערת, ועכשיו פתאום נראה שאולי התעלומה הזאת עומדת להיפתר.
אם כי, בואו נבהיר, למרות הצגת הדברים הזאת בשורות טובות הוא לא בדיוק ספר שסובב סביב תעלומה, אפילו שבאמת יש בו תעלומה, והוא בעיקר ספר שמדבר על הקשרים שלנו, האמונות שלנו לגבי עצמנו ולגבי הסובבים אותנו והתגובה שלנו כשהאמונות האלה מתנגשות עם המציאות הקרה.
במשפטים קצרים, בלי יותר מדי תיאורים, בדרך חסכונית במילים (ומי שיצא לו לעבוד איתי על טקסטים יודע שבעיני זו מחמאה ענקית), הספר הזה הטיס אותי על פני המון רגשות, המון מחשבות, עד לסוף היפה שלו.
עוד דבר בולט מאוד בספר הוא היכולת הנהדרת של שירז לאפיין דמויות. היא עושה את זה בדייקנות, במילים קטנות ותיאורים מינימליסטיים, בלי בלבולי מוח וג'סטות גדולות, ועדיין הצליחה לצייר את הגיבורים שלה בצורה חיה כל כך
שאני חושבת שהייתי מזהה אותם ברחוב. בעיני, היכולת הזאת היא גם נדירה וגם הכרחית לכתיבת ספר טוב, ובספר הזה היא מופגנת בענק.
יפה מאוד, Shiraz Afik, אהבתי ממש. (ואגב, לגמרי מעכת לי את הלב עם הציפורים).|
***
לנקות את יפו
על הספר:
החיים של אוֹרִי, מוזיקאי מחונן בן ארבע-עשרה לא פשוטים. הוא עובר עם הוריו לגור ביפו בתקווה לפתוח שם דף חדש. אך למרות שהבריון של השכבה מסמן אותו הוא מצליח למצוא חברה אמיצה ולגלות מושא מרגש לאהבה.
מפגש מפתיע עם גולן, מתאגרף חובב בעל חוכמת רחוב, מטלטל את שגרת יומו ומשנה את חייו לנצח. גולן חברו החדש רוכש את אמונו של אורי וסוחף אותו למסע אל הצד האפל של החברה הישראלית.
עד מהרה יאלץ אורי לבחור בין נאמנותו לעצמו לבין נאמנותו לגולן. לנקות את יפו הוא סיפור התבגרות של נער מוכשר, שמחפש את דרכו באיזור הדמדומים. על קו החוף של העיר, בין הישן לחדש, הוא מנסה למצוא את זהותו האמנותית והפוליטית.
ברהיטות ובלי מורא טווה שירז אפיק את סיפורה של החברה הישראלית בשנים האחרונות. בהומור ובעין חדה היא מוליכה את קוראיה למסע מרתק ומעורר מחשבה על המקום שבו אנו חיים.
ביקורות על הספר:
פרופסור נורית גרץ מדברת עם רבקה מיכאלי 'לנקות את יפו'
103fm
"סיפור דרך עיניו של ילד חנון, 'ילד כאפות' – "מנגנון שהופך את החלש, ילד כאפות, לאיש תוקפני"…להמשך צפייה >>
***
כאן ועכשיו, פוליטיקה לבני נוער | רונית דינצמן
סלונה
החברה הישראלית שסועה וקיימים בה מתחים רבים בין אוכלוסיות ובתוכן. מפתיע שבשנים האחרונות נכתב רק ספר נוער אחד שמעז לעסוק בנושאים אלה…להמשך קריאה >>
***
במוקד הרומן "לנקות את יפו" – הטרור היהודי | ירון אביטוב
הארץ
בספר של שירז אפיק מתכננת חוליית טרור יהודית פיגוע בבית ספר יהודי־ערבי ביפו.
התוצאה היא קצת פרווה, כזו שלא מעצבנת באמת אף אחד…להמשך קריאה >>
נוריתה
החיים של אוֹרִי, מוזיקאי מחונן בן ארבע-עשרה לא פשוטים. הוא עובר עם הוריו לגור ביפו בתקווה לפתוח שם דף חדש.
אך למרות שהבריון של השכבה מסמן אותו הוא מצליח למצוא חברה אמיצה ולגלות מושא מרגש לאהבה.…להמשך קריאה >>
***
ד"ר רותי קלמן, ספרייה עירונית דימונה
גיבור הספר "לנקות את יפו" של שירז אפיק, הוא אוֹרי, נער מחונן בן 14 הלומד בבית ספר יפואי אינטגרטיבי (משולב) של מחוננים יהודים וערבים…להמשך קריאה >>
***
שרון מולדאבי
תמיד מרחיב את הלב להיתקל ביצירת ביכורים מצוינת, גם אם הגעתי אליה באיחור קל של כמה שנים ולא בזמן אמת.
ב"לנקות את יפו" שירז אפיק משרטטת את הקטסטרופה המתקרבת של ישראל המתאבדת מבעד לעיני הנעורים של אורי, מוזיקאי מחונן ובן להורים פרודים, ששאלות הזהות העצמית שלו מתכתבות עם השאלות הקיומיות בחברה סביבו.
יש כאן תערובת מאד מוצלחת, אבל גם בעייתית לפרקים, של מותחן עם רומן פסיכולוגי ואפוקליפסה פוליטית. לפעמים נדמה שאפיק ניסתה לדחוס יותר מדי לתוך ספרה הראשון, כאילו כל שדרות החברה הישראלית מוכרחות להיבחן אצלה. אבל המזל הגדול שלה ושל קוראיה הוא שיש לה עין מצוינת ויד טובה מאד, ועל כל מה שלפעמים נחלש בשל היומרנות, היא מפצה בזכות יסודיות,
עדינות, ושילוב די נדיר בין חמלה לביקורתיות:
היא אוהבת את הדמויות שלה מבלי לעשות להן הנחות, וגם, בטח בהתחשב בהיקף ובמגוון האנושי שלהן כאן, מצליחה להעמיד טיפוסים מגוונים במינימום קלישאתיות.
יפו שלה בנויה מהמון יופי, כאב ואנרגיות נעורים בריאות שאולי כן יצליחו לגדול בלב אזור האסון המתקרב. בכל פעם שבה נאלצתי, למרות הסקרנות הגדולה לקראת שיא הספר, לעזוב אותו בגלל זמן קריאה כה מועט שעומד לרשותי, המשכתי לתהות איזה בחירות אורי וחבריו יעשו.
החיים שלהם העסיקו אותי, וכן, בהחלט, גם כמשל על הדור הזה של אנשים שגילם שליש מגילי ושאני מנסה לדמיין את עצמי במקומם כמתבגר רגיש בסביבה ישראלית כל כך מבוהמת, אלימה ואכזרית.
