זה היה קצת אחרי שנטע עזבה, שהשוטר הצועק הופיע בחייו של ניר. התקופה הייתה תחילת הקורונה וניר בדיוק התחיל לעבוד מהבית כמו כל החבר'ה מהמשרד. הוא תכנן לנצל את חצי שעת הנסיעה שהתפנתה לו כדי לקום קצת יותר מאוחר, אבל בחמש וחצי כבר החריד אותו משנתו הקול שכרז ברמקול: "לנטיס כסופה, לנטיס כסופה, להזיז את הרכב!" אחר כך הייתה הפסקה קצרה, ושוב: "לנטיס כסופה, לנטיס כסופה, להזיז את הרכב!" הפעם בלוויית רחשי חשמל סטטי שאיימו לפורר את עצביו המתוחים ממילא של ניר.

"לנטיס כסופה…" חזר הקול. הוא הזכיר לניר מציל בבריכה שמתרה בילד סורר להתרחק מהמים העמוקים.

מהר מאוד ניר למד להשתמש באוזניות, בעיקר בישיבות טימז של החברה, כשהיה נדמה שכל הפרצופים נועצים בו מבטים כעוסים מתוך הריבועים השחורים והודעות נשלחו אליו בפרטי, "אחי, שים מיוט. לא שומעים כלום עם הרעש אצלך."

לפעמים התעורר ויכוח בזעיר אנפין בין השוטר הצועק לאחד הנהגים הסרבנים, וניר היה מטה אוזן בהנאה מסוימת לחילופי הדברים הרגוזים. אבל השוטר הצועק תמיד ניצח בסוף. ניר דמיין אותו בעיני רוחו: גבר בן ארבעים, לא גבוה במיוחד. לובש מדים ללא רבב אותם הוא מגהץ בעצמו, כשהתחלה של כרס מבצבצת דרכם. בזמן שאנשים הסתגרו בבתיהם עד תעבור המגיפה, היה השוטר הצועק משכים קום ויוצא ליום עבודה שתחילתו עם הנץ השחר וסיומו עם רדת החשיכה. הוא היה הדבר הקבוע ביותר בחייו של ניר בחודשים האלה, ולעתים גם הקול האנושי היחיד ששמע במשך ימים שלמים.

אנושי, כי היה גם את הכלב. ניר אימץ אותו בתחילת הסגר הראשון. ולא סתם כלב – אלטון כמעט והגיע לקו הסיום של יחידת עוקץ, אבל נשר עקב מה שהמאמן שלו כינה "עודף טריטוריאליות." הכלב היה משתגע מהשוטר הצועק. ניר למד לזהות איך הוא נדרך קילומטרים מראש, האוזניים שלו נמשכות אחורה וכולו אוגר תנופה לקראת הנביחות-שכנגד-הכריזה.

והיה המדיח. הוא התקלקל ביום שנטע עזבה. כלומר, לא ממש התקלקל. הוא המשיך להדיח את הכלים באותה יסודיות, אבל מדי פעם פלט יבבה חשמלית שניר לא ידע את מקורה ושגרמה לו להצטמרר. הוא התקשר לשלושה טכנאי מדיחים וקיבל את אותה תשובה. כולם נזכרו להשקיע פתאום בבית, תתקשר עוד חודשיים, אולי נהיה פנויים אז. לפעמים השוטר צעק והכלב נבח והמדיח ייבב, הכול באותו הזמן, וניר היה מתפלל לאלוהים שזנח מזמן שיעשה משהו, ולא משנה מה, לפני שהוא יאבד את שארית שפיותו.

אבל ניר תמיד היה תלמיד חכם. וגם עכשיו הוא למד. כשהשינה לא באה בארבע לפנות בוקר הוא הפעיל את המדיח, עטה מסיכה חד פעמית, לקח את הרצועה וירד עם אלטון לסיבוב עד שהמכשיר יסיים את הקינה הלילית שלו. הרחוב היה שומם כרגיל. האוויר, נקי מפיח המכוניות מאז התחילה הקורונה, מילא את ריאותיו. הוא ליטף את אלטון על ראשו והם החלו לצעוד, אלטון נלהב וניר מנסה להדביק את צעדיו.

הכלב היה הראשון להבחין שמשהו לא בסדר. הוא חשף שיניים כשהתקרבו לרכב של ניר שחנה צמוד למדרכה. רק אז הבחין ניר שדלת הנהג פתוחה והאור ברכב דולק, והבין שמישהו יושב שם ומתעסק עם חוטי החשמל. אלטון התפתל ברצועה כמו נמר שהריח דם.

הבחור ברכב לבש חולצת טריקו מפוספסת ומכנסי דגמ"ח. פניו, שלא עטו מסיכה, נראו צעירות, לא יותר משמונה עשרה. יד שמאל שלו טיילה לתוך כיס המכנסיים בזמן שהמבטים שלו ושל ניר השתרגו. כאילו נורה מתותח, הכלב זינק על ידו של הפורץ ונשך אותה. אולר קטן צנח על האספלט.

"ככה?" אמר ניר.

הבחור הסתכל בו בחשש. הוא הרפה מחוטי החשמל וכעת החזיק ביד ימין את כף היד הפגועה. "תגיד לכלב שייתן לי ללכת."

"למה, שתלך ותעשה אותו דבר לרכב אחר?"

"ראית מה הוא עשה לי. תן לי ללכת. אני לא הולך לעשות שום פריצה הלילה."

"ומחר?"

בתנועות איטיות, שלא להכעיס את הכלב, הפורץ הסיר את חולצתו וכרך אותה סביב כף היד המדממת. גופו, הבחין ניר, היה גוף של גבר, לא של נער, ופתאום הוא נראה לו מבוגר בעשר שנים מכפי שהעריך בהתחלה. הוא נעץ בניר מבט שהייתה בו התרסה.

"אז מה אתה הולך לעשות איתי?"

"לא יודע." ניר קלט פתאום שהוא עומד על הכביש כבר כמה דקות ואף רכב לא עבר. שממה.

"אני מכפר חנאן," אמר הבחור במהירות. "אנחנו לא פוליטיים, אתה יכול לבדוק עלינו בטלפון."

ניר, ששכח לקחת איתו את הנייד, נשף בבוז. "ברור שלא. אתם סתם עבריינים."

הבחור לקח שאיפה עמוקה, מכאב או כדי לאזור אומץ, ואמר, "נכון. אז כדאי שתיזהר ממי שאני יכול להביא עליך," ועכשיו גם הפנים שלו נראו לניר מבוגרות יותר. הוא תהה אם יש לו ילדים, לחצוף. הכלב חש בבעבוע הפנימי שלו, וניר שחרר מעט את הרצועה והניח לו להיעמד על הפורץ ברגליו הקדמיות כשראשיהם באותו הגובה. הפה של אלטון נפער. חניכיים רטטו. ניר הבחין בטיפות ריר שניגרו על הדגמ"ח, ואז בכתם כהה שהתפשט באזור המפשעה.

"אתה השתנת במכנסיים?" שאל כלא מאמין. הפורץ השפיל את מבטו. ניר הרגיש את הזעם גואה בו. "על הריפוד שלי השתנת? תגיד לי, אני פורץ לבית שלך ומחרבן בפנים?" שאל בלי לצפות לתשובה, אבל הפורץ אמר בשקט, "אולי. אני לא יודע מה אתה עשית בצבא."

"אז זה כן פוליטי."

"לא. זה פרנסה."

"אם היית טיפה יותר טוב במה שאתה עושה, כבר היית מתחפף מפה מזמן עם הרכב שלי. פרנסה עאלק. תגיד תחביב."

זנב של חיוך הופיע על פניו של הפורץ, וכמו בקסם, הוא שוב נראה לניר בן שמונה עשרה לכול היותר. "למה, אתה יותר טוב במה שאתה עושה?"

"זה לא עניינך," ענה ניר בגסות והחיוך נמחק.

"וואלה."

"וואלה."

הם שתקו. הכלב התנשם בכבדות. על המדרכה הנגדית פסעה בחורה במסכה פרחונית. היא לא האטה כדי להביט בהם, רק המשיכה לצעוד במהירות. ברור, את לא יודעת איזה משוגעים תפגשי ברחוב. ניר עקב אחריה במבטו וליבו נמלא געגועים לנטע. מה אני עומד פה ועושה אבו עלי על הילד הזה כמו אידיוט?

"אני מתכנת," אמר. "וכן, אני ממש טוב במה שאני עושה."

"כזה טוב וזה האוטו שלך?" שוב זנב החיוך.

"כנראה שזה אוטו מספיק טוב אם ניסית להרים אותו."

הפורץ העווה את פניו בביטול. "קל לפרוץ אותו בשביל רכב חדש. למכור אותו, זה כבר סיפור אחר."

"איפה אתה מוכר אותם?"

"זה לא עניינך," אמר הפורץ בפסקנות.

"טוב. מגיע לי."

"אז יאללה. תן לי ללכת."

"לא." המסיכה חנקה אותו פתאום. הוא הסיר אותה. האוויר נעשה דחוס; הבחורה שעברה בצד השני ולא תחזור. הנשימות של הכלב. "אני יכול להרוג אותך, אתה יודע."

הפורץ צחק. "אתה לא נראה לי מישהו שיכול להרוג."

"אל תצחק." הוא הרפה מעט את אחיזתו ברצועה והכלב החל לשרוט את הרגל השמאלית בשתי כפותיו בתנועות קצובות. ניר הכיר את השריטות האלה. הוא הכיר גם את הסימנים שהן משאירות ימים לאחר מכן. "אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת – אֵין לוֹ דָּמִים," אמר, וכמעט הוסיף, שמות כא, לז.

הפורץ הביט בו בחשדנות. הכלב המשיך לחפור ברגלו אבל הוא היה שקוע יותר בפיענוח רצינות כוונותיו של ניר, שהמשיך, "התורה מרשה לי להרוג אותך. אם היה עכשיו בוקר, הייתי צריך לשחרר אותך. אבל ככה? מה שאני אחליט."

"מה תורה? זה החוק מחליט."

הפעם היה תורו של ניר לצחוק. מאז שנטע עזבה לא צחק ככה, צחוק משוחרר, עמוק, ממעמקי הבטן. "על איזה חוק אתה מדבר, יא חתיכת גנב מטומטם?" שאל כשנרגע קצת וניגב את הדמעות.

"חוק של המדינה."

"היית רוצה."

"בוא אני אשאל אותך משהו. אם הייתי יהודי, גם היית חושב להרוג אותי על זה שנכנסתי לך לרכב?"

"פרצת. נכנסת נשמע כאילו באת לקפה."

"פרצתי. יאללה, פרצתי."

"לא יודע. אבל אתה יודע מה אני כן יודע? שבמצב בינינו, יחליקו לי את זה." ופתאום, כאילו איזה שעון עצר פנימי פקע בתוכו, ניר ידע שהמדיח סיים לעבוד, וששקט משתרר עכשיו בדירה. הוא יכול לחזור, לשכב במיטה כשאלטון למרגלותיו, לדמיין מה נטע עושה ברגעים אלה ממש, ולהירדם. או שלא. אבל עכשיו אלטון נדרך. הוא התרחק מהפורץ, האוזניים שלו נמשכו לאחור והוא החל להתנשם בכבדות. ניר המתין. גם הפורץ. לקח כמה דקות עד שניר הבחין בכך שהשמיים מתחילים להתבהר, וברחבי הרחוב הדהד הקול המוכר: "פאג'רו כחול, פאג'רו כחול, להזיז את הרכב. פאג'רו כחול, פאג'רו כחול, להזיז את הרכב."

זו הייתה הפעם הראשונה שניר ראה את השוטר הצועק, והוא נראה בדיוק כפי שדמיין, אולי מינוס המבט הנוקב בעיניים. הוא נופף אליו ביד אחת, מקפיד לאחוז בחוזקה ברצועה בידו האחרת. "היי," קרא. "כאן!" השוטר האט מעט את נסיעתו. מבטו סרק את הרחוב, את החניה המושלמת של רכבו של ניר. לניר היה נדמה שזיהה הבעת התפעלות חולפת על פניו, אבל אולי רק דמיין. אחר כך השוטר אחז שוב במכשיר הכריזה שלו. "פאג'רו כחול, פאג'רו כחול, להזיז את הרכב!" עד שנעלם.

ניר נאנח. "טוב, לך," אמר. "לך כבר."

הפורץ העיף מבט חושש באלטון. ניר קירב את הכלב אליו. "יאללה."

הפורץ יצא מהמכונית. "תודה אחי," אמר.

"לא אח שלך. ושאני לא אראה אותך כאן יותר."

הפורץ חייך. חיוך שלם, רחב, נטול רבב. כעת הוא נראה בן שלושים לפחות.

"להתראות," אמר.