ואלי

האישה בתצלום היא ואלי, אחותה של סבתא שלי. היות שהסבתא האמתית שלי הייתה על הספקטרום התימהוני, ולוואלי לא היו ילדים משלה, זכיתי במעין סבתא שהייתה אישה שופעת אהבה, שקרנית מיומנת ובעלת חוש הומור מהקורעים שנתקלתי בהם.
ואלי לא הייתה ניצולת שואה, לא ממש. במהלך המלחמה היא התגוררה באזור ברומניה שסבל גזרות כמו עוצר לילה וחובת לבישת טלאי, אבל מעבר לכך המשיכה בשגרת חייה עד שהסובייטים הגיעו, שאז התחילו הבעיות הרציניות, לדבריה. תחת השלטון החדש היא עבדה כמנהלת חשבונות במפעל קומוניסטי כלשהו, וכאשר הגיע תורה המפוקפק להיכנס ל"ביקור" במשרד המנהל, היא הצליחה לזייף התקף אפילפטי אמין כל כך שהוא העניק לה פטור גורף מביקורים עתידיים.
כשהיא לקחה את אמא שלי לצפות בסרט קולנוע ואמא שלי לחשה באוזנה שהגבר שהתיישב לידה נוגע לה ברגל, ואלי נעמדה על רגליה ואמרה בקול רם וברור כך שכל יושבי הקולנוע ישמעו, "אם לחזיר הזה אין בעיה לגעת בילדות, בואי נתחלף במקומות. נראה אותו גיבור עליי." בהמולה שהתעוררה אחרי השיימינג הקולני הזה, החזיר ניצל את חשיכת הקולנוע ונעלם.
אחרי נישואים ראשונים ואומללים ורומן סוער עם גבר נשוי, היא עלתה ארצה – לא לפני שהשתינה בתוך בקבוקי השנאפס הביתיים שהשכנים השנואים עליה השאירו לתסיסה בפתח ביתם – והתחתנה עם הנס, מתאגרף לשעבר במכבי ברלין והאיש עם הלב הכי גדול בעולם. הם התגוררו יחד בזיכרון יעקב, וכל דרי המושבה התרגלו למראה של הזוג המאוהב הזה כשהוא יוצא יד ביד לצעדה היומית שלו, כפי שיעשה מדי יום בחמישים השנים הבאות.
היא הייתה זו שהסבירה לי שזה בסדר גמור שלנשים יש בטן קטנה, כי "הבטן של הגברים הולכת פנימה, וככה הם כמו פאזל," ואהבה לומר, "אני אומרת כל מה שאני חושבת. מי שרוצה לשמוע מה שיש לי לומר יגיד לעצמו, איזו זקנה חכמה! ומי שלא רוצה לשמוע יגיד – איזו זקנה סנילית."
ואלי הלכה לעולמה בשיבה טובה לפני שנה וחצי, יום לפני יום ההולדת שלי. הספר החדש שלי מוקדש לזכרה.

***