כתבו עליי

ראיון שלי לנילי ליבוביץ' מרדיו קול הכנרת על ספרי "מתחת לעור", ועל המארז ושיתוף הפעולה הנשי המשמח שנבט סביבו.

לחצו כאן להאזנה (החל מדקה 23:34).

***

***

ראיון ל"קפה עם שרון", שרון זליקובסקי ברדיו קול השרון, 103.6FM

להאזנה לחצו כאן

***

נעים להכיר, שירז אפיק

מערכת סלונט | נעים להכיר | התפרסם ב – 10.11.21

שירז אפיק היא בעלת תואר שני בפסיכולוגיה מאוניברסיטת Kean, ניו ג’רזי. טיפלה בנפגעי נפש, מכורים וניצולי שואה, וכיום עוסקת בכתיבת ביוגרפיות כסופרת צללים. פרסמה עד כה ארבעה ספרים: “לנקות את יפו” (2014, מטר), “בשורות טובות” (2017, מטר), “אבקועים” (2019, פרדס) ו”מתחת לעור” (2021, עברית).

למה את כותבת? מאיזה מקום פורצת הכתיבה?

הכתיבה היא בית עבורי. היא חלק ממי שאני, מהאופן שבו אני מגדירה את עצמי ומהדרך שבה אני מתבטאת. ספרים היו חלק בלתי נפרד מחיי מרגע שלמדתי לקרוא, והידיעה שכיום אני יוצרת טקסטים ספרותיים בעצמי היא פשוט פנטסטית בעיניי.

באיזה שלב התחלת להתייחס לעצמך כסופרת/משוררת?

לקח לי זמן, כי תקופה ארוכה הרגשתי אי נוחות מסוימת להתהדר בטייטל הזה. אני חושבת שאחרי שהרומן השלישי שלי, “אבקועים”, ראה אור.

איפה את כותבת, תארי לנו את סביבת העבודה שלך?

אני מאוד מינימליסטית בדרישות הכתיבה שלי. במשך שנים כתבתי במטבח מהיעדר אלטרנטיבה, ורק לאחרונה בעלי (תודה מותק!) אירגן לי עמדת כתיבה בחדר השינה שלנו, שיש בה מקום ללפטופ וכמה מדפי ספרים. אבל אני כותבת גם על ספסלים ברחוב, בבתי קפה או ברכב כשאני מחכה לילדים.

האם את מאזינה למוזיקה בעת הכתיבה? אם כן, למה את אוהבת להאזין?

אני לא מסוגלת לכתוב כשמוזיקה מתנגנת ברקע. זאת התנגשות בין שתי אהבות גדולות שלי, והסחת דעת רצינית מדי עבורי.

מה או מי גורם לך השראה?

אני משתמשת בכל דבר אפשרי כדי לקבל השראה: כתיבה של אחרים. ידיעות חדשותיות מסקרנות. טיפוסים יוצאי דופן שפגשתי. זיכרונות עבר. סיפורי חיים של אחרים. דברים מצחיקים או סוריאליסטים שקורים לי ביומיום.

מה בולם אותך? מה מקשה עליך לכתוב?

בלי עין הרע, מאז שהתחלתי לכתוב לא נתקלתי במחסומי כתיבה עד לאחרונה ממש, כשהחלטתי לגנוז כתב יד שכבר הגיע לנפח די מכובד של 34,000 מילים, אחרי שהבנתי שאני לא באמת מחוברת לגיבורה שלו.

האם הכתיבה שלך מתחילה מהדמויות או מהעלילה?

בדרך כלל אני מתחילה מהעלילה, או יותר נכון, מזנבנב של סיפור שעליו אני בונה ובונה. הדמויות שלי הן לרוב תולדה של הסיפור והן קורמות עור וגידים ככול שהעלילה מתפתחת.

מהם החלקים שאת הכי אוהבת והכי פחות אוהבת בתהליך הוצאת ספר לאור?

כל שלב בתהליך הכתיבה הוא תענוג מבחינתי, החל בתקופה של כתיבת הטיוטה הראשונה, שבה אני חיה בעולם מקביל שיצרתי בעצמי, דרך עבודת פינג-פונג מול עורכת, כשאנחנו עובדות בשיתוף פעולה כדי להביא את הטקסט לרמה המיטבית שלו, ועד לעיצוב העטיפה, כשהמילים שכתבתי מקבלות פתאום ייצוג ויזואלי. וכמובן – תגובות הקוראים מרגע שהספר יצא לאור.

החלק הפחות אהוב עליי הוא ההתמודדות עם שוק הספרים הנוכחי, שנמצא, כידוע, במצב לא פשוט.

אילו ספרים או סופרים השפיעו הכי הרבה על הכתיבה שלך?

רשימה חלקית מאוד: סיפורי הפתעה/רואלד דאל, מיזרי/סטיבן קינג, חמדת/טוני מוריסון, המחברת הגדולה/אגוטה קריסטוף, חייבים לדבר על קווין/ליונל שריבר, המאזין הלילי/ארמיסטד מופין.

האם ואיך את עושה שימוש כסופרת/משוררת במדיה החברתית?

בהחלט. אני פעילה מאוד בפייסבוק ומעלה לשם לעתים קרובות עדכונים לגבי תהליך הכתיבה שלי, סיפורים קצרים שלי שהתפרסמו בכתבי עת, פרויקטים וכו’. פה ושם אפשר למצוא אותי גם באינסטגרם ובלינקדין, אבל בהיקף הרבה יותר קטן.

אילו תגובות את מקבלת מקוראים?

היו קוראים וקוראות שהרגישו כאילו תיארתי אותם בספרים שלי. זה כמובן מאוד מרגש לקרוא. אחרים כתבו שגרמתי להם לבכות וגם זה שימח אותי מאוד, כי כנראה עשיתי נכון בכתיבה. אני תמיד שמחה כשאנשים שלא הכרתי יוצרים איתי קשר בעקבות הקריאה. לפעמים אני אפילו מקבלת תובנות וזוויות ראיה חדשות בנוגע לסיפור שלי.

על כמה פרויקטים את עובדת בו זמנית?

לרוב אני ממקבלת בין כתיבת רומן לסיפורים קצרים ולקידום של הספר הקודם שהוצאתי.

מה את עושה כאשר את לא כותבת?

אני עורכת סיפורי חיים, ומאוד נהנית מהעבודה שבחרתי ומהמגע האינטימי עם הלקוחות והסיפורים שלהם. יש לי שני בנים אנרגטיים שאני נהנית להשתולל ולבלות איתם. אני נהנית לבשל, וכשנחה עליי הרוח אני גם מאיירת או יוצרת. אני גם מאוד מאוד אוהבת לטייל בחו”ל אבל לצערי הקורונה שיבשה את העניין הזה עד להודעה חדשה. וכמובן – אני קוראת המון.

על מה את עובדת עכשיו?

בשבוע שעבר התחלתי לעבוד על כתב יד חדש, ומאז הראש שלי מתפקע מרוב רעיונות ואני כותבת בכל רגע פנוי שיש לי. אני מקווה להתמסר השנה לנאנוריימו (November National Writing Month) להשלמת טיוטה ראשונית.

לראיון באתר סלונט לחצו כאן

***

מסע בין דורי במגזין "החיים הטובים", נוב' 2021:

***

ראיון שלי למיכל צפיר, "חיים טוב יותר", 102fm:

https://102fm.co.il/tzafir/?Summyid=121771

***

ראיון שלי לליאת רגב, "מעבירים לראשון", רשת ב':

האזנה מדקה 02:29:30, או סימניה אחרונה:

https://www.kan.org.il/Radio/item.aspx?pid=224168

***

ראיון ל-Ynet. לקריאה לחצו על התמונה:

***

ראיון שלי לתכנית הרדיו של זליג רבינוביץ', "המוסף" – 102fm.

להאזנה לחצו כאן >>

***

מתראיינת לתכנית "סוגרים חשבון", הוט 3, על ספרי "מתחת לעור" ועל תלות הדדית ביחסים. לצפייה:

***

ראיון לקרן דותן, "ישראל היום" / 15.6.2021

"זה לא נגמר עד שלא הגעת לקרקעית"

שירז אפיק עבדה כעובדת סוציאלית עם מכורים בארה"ב, וספרה "מתחת לעור" מתאר סיפור שבמרכזו תמר, גם היא עובדת סוציאלית, מתאהבת במטופל בעל נטייה להרס עצמי. בראיון היא מספרת מה מרתק בצד האפל, ולמה פנטזיית ההצלה של הגיבורה שלה נכשלת.

צילום: יהושע יוסף
"הייתי רוצה שהספר ייגע בקוראים גם ברמה הרגשית". אפיק 

״היו לי מטופלים שרציתי לסחוב אותם על כפיים. אבל הם לא צריכים את זה. רובם צריכים שאני אתן להם אמפתיה, עקביות וכלים כדי שיוכלו להמשיך ולדאוג לעצמם גם כשאני לא אהיה בסביבה"

״בספר הקווים לא לגמרי ברורים. הדמות של אדם היא לא מפלצת ותמר היא לא קדושה. למשל, היא לא תמיד כנה עם עצמה לגבי המקומות שבהם היא 'מושכת טיפה' את החבל כדי לראות 'מה יקרה אם'"

רומן הרביעי של שירז אפיק, "מתחת לעור" )הוצאת עברית( שהוא גם הספר האוטוביוגרפי ביותר שלה, מתחיל עם האגדה של כיפה אדומה והזאב הרע. אלא שבניגוד לכיפה אדומה, הגיבורה שלה, עובדת סוציאלית בשם תמר, דווקא חולמת לפלרטט עם הזאב, גם אם במקרה הזה הוא יותר אומלל ממרושע. הסיסמה שלה היא "שפוי זה פוי". לכן כשהיא פוגשת את אדם האמריקני, שמתמודד עם מחלות נפש והתמכרויות לסמים ולאלכוהול, היא לא נרתעת – להפך: היא קופצת פנימה בלב חפץ.

אפיק, שגם היא, כמו הגיבורה שלה, עובדת סוציאלית לשעבר, כתבה את סיפור האהבה של תמר ואדם מתוך זיקה לתופעה של "התמכרות למכוּרים". "בארצות הברית התופעה הזאת מאוד ידועה ונכתב עליה הרבה, קוראים לזה .codependence זה קורה להרבה בנות זוג של מכורים וזה קורה גם להרבה עובדות סוציאליות, בעיקר מתחילות. זאת הפנטזיה לקחת את 'היהלום הבלתי מלוטש' ולהפוך אותו, בעזרה האהבה וההכלה שלי, לנוצץ. את חושבת, 'אני אהיה זאת שתציל אותו'". למה זה נכשל? "זה עשוי להיכשל כי זה יוצר תלות של האדם בך ושלך בו. היו לי מטופלים שרציתי לסחוב אותם על כפיים. אבל הם לא צריכים את זה. רובם צריכים שאני אתן להם אמפתיה, עקביות וכלים כדי שיוכלו להמשיך ולדאוג לעצמם גם כשאני לא אהיה בסביבה. אבל לא ליצור קשר שהם תלויים בו ברמה כזאת שבלעדיי הם חוזרים לנקודת האפס".

"כיפה אדומה" מודרנית

אפיק עזבה את העבודה הסוציאלית ,2014־ב וכיום היא מתגוררת במודיעין ועוסקת למחייתה בעריכת סיפורי חיים. "למרות שתמיד ריתק אותי הצד האפל, כעובדת סוציאלית תמיד עבדתי רק עם קורבנות. לא ראיתי את עצמי עובדת עם תוקפים. יחד עם זאת, החלוקה לטוב ורע לא תמיד כל כך ברורה כמו באגדה על כיפה אדומה. במציאות הדברים יותר מעורבבים. גם קורבנות יכולים להיות מאוד תוקפניים, וכיפה אדומה הרבה פעמים מחליפה מקומות עם הזאב. "למשל, כשעבדתי עם ניצולי שואה, הייתי רואה את ההזדהות שלהם עם התוקפן ועם האלימות שספגו. אלה הרבה פעמים שני פנים של אותו הדבר. גם בספר הקווים לא לגמרי ברורים. אדם הוא לא מפלצת ותמר היא לא קדושה. למשל, היא לא תמיד כנה עם עצמה לגבי המקומות שבהם היא 'מושכת טיפה' את החבל כדי לראות 'מה יקרה אם'". גם בספר הקודם שלה, "ֶאְבקוֹעים" )פרדס, ,(2019 היא כתבה על דמות עם צד אפל: הספר התבסס באופן רופף על סיפורו של לוכד הנחשים יעקב פסח סלע שנרצח בשנת .1996 "לא הכרתי אותו אישית, שמעתי עליו רק אחרי שהוא מת, אבל הרעיון של צייד שהפך לקורבן הדליק לי את הדמיון. סיפרו לי שהוא היה מפזר נחשי צפע בבתים של שכנים, או שהוא היה עושה הכלאות בין נחשים שאין נסיובים להכשות שלהם. דמיינתי אותו כמי שחושב על עצמו שהוא האלוהים של הנחשים, כמי שמרגיש שהוא קצת נחש בעצמו. זה לא בכדי שאחרי שכתבתי את הדמות שלו, בתור 'זאב', כתבתי את הדמות של תמר כ'כיפה אדומה'. זה אפשר לי להיות פעם זה ופעם זה. וזאת בדיוק הדואליות של הטורף־קורבן".

למסך כאב

כעובדת סוציאלית, אפיק עבדה עם מכורים כאשר התגוררה במשך חמש שנים בניו ג'רזי שבארצות הברית, שם היתה חלק מצוות שהעניק טיפול שוטף למטופלים שיצאו מאשפוז וניסו להשתלב בקהילה. "אלה היו חולים קשים שהשתחררו לקהילה רק בתנאי שהם יראו את הצוות שלנו באופן קבוע. הרבה מהם היו מכורים ואלימים, עם היסטוריה של פגיעה עצמית קשה. היו כאלה שאסור היה לנו לבקר לבד, רק בזוג, עם המספר של 911 לחוץ בטלפון. אז גם אם היו שם רגעים משמחים, לא היו הישגים גדולים. היו אמנם הרבה יותר תקציבים מאשר בארץ. היינו לוקחים את המטופלים לשופינג, לקנות מלתחה שלמה, על חשבון המדינה. היינו לוקחים אותם למסעדות, לדיינרים – לא רק מקדונלד'ס – עושים להם ימי כיף. יותר משתלם למדינה לממן את כל הדברים האלה מאשר לשלם על יום אשפוז במחלקה פסיכיאטרית. אבל בסופו של דבר, את יכולה רק להקל על הסבל, את לא תוציאי את המטופלים מהמעגל הזה".

ב"מתחת לעור" כמעט שאין דמות שלא מכורה למשהו. אפילו סבתהּ של תמר, עוגן של יציבות ושפיות, שותה שרי. "ההתמכרות ממסכת כאב", אומרת אפיק. "לתמר יש פחות מודעות ממה שהיא היתה רוצה לחשוב. היא לא קולטת את עומק התהום שהיא הולכת מעליה. היא מאוהבת בטירוף, וזאת אהבה שנותנת לה תחושת מוגנות ובית. אני חושבת שהיא מכורה, וכמו המכורים, זה לא נגמר עד שלא נגעת בקרקעית". אהבה זאת התמכרות? "התאהבות כן – לא אהבה. אהבה זה להיות איתך בחדר לידה או לקום לילד בלילה, אלה הוויתורים של הזוגיות. כמו שאומרים שאגדות לא נמשכות אחרי 'חיו באושר ועושר', כי ה'אחרי' הוא משעמם – אז זאת אהבה. אף אחד לא רוצה לשמוע איך סינדרלה והנסיך רבים מי ינקה את השולחן. לעומת זאת, התאהבות מפעילה את אותם מנגנונים במוח כמו התמכרות. אחת הדמויות בספר אומרת שכל סם, אחרי שההשפעה שלו מתפוגגת, גורם לאפקט הפוך מזה שהיה לו בהתחלה. ההרואין שממסך את הכאב, עם ההתפוגגות שלו יחזיר את הכאב בצורה הרבה יותר קשה. סמים ממריצים (uppers) יביאו ל'דאון' נוראי. וככה גם אצל תמר. היא נכנסת למערכת היחסים הזאת כדי לא להרגיש כאב ובדידות, אבל בסופו של דבר היחסים האלה גורמים לה יותר כאב ויותר בדידות.

"אחד השמות שחשבתי לתת לספר היה 'עד שהנעל השנייה תיפול', זה ביטוי נפוץ בארצות הברית שלא כל כך מדבר לקוראים הישראלים, ולכן החלפתי אותו בסופו של דבר. הסיפור מאחוריו הוא שמישהו חוזר הביתה מאוחר בלילה ומפיל נעל אחת בחבטה רועשת על הרצפה, ואחר כך מוריד את הנעל השנייה בזהירות. למחרת בבוקר הוא פוגש את השכן שלו מלמטה, הלום מעייפות, והשכן אומר לו, 'כל הלילה חיכיתי שהנעל השנייה תיפול'.

"זה ביטוי שמשתמשים בו בהקשר של התמכרויות, כי בתור מכור אתה כל הזמן מחכה שהדבר הרע יקרה כבר, וההמתנה כל כך קשה עד שחוזרים להשתמש רק כדי 'לזרז תהליכים', לגרום לנעל השנייה ליפול כבר. אז גם תמר ככה, מזרזת תהליכים".

לפעמים הרגשתי שאת כותבת את הדמות של תמר כמו מדריכה, או מטפלת.

"הייתי רוצה שהספר ייגע בקוראים לא רק ברמה הספרותית אלא גם ברמה הרגשית. תמר עוברת שינוי. היא לא היתה יכולה שלא להיכנס ליער. היא לא היתה יכולה לעשות את זה אחרת. אז היא נכנסה ליער, חגגה עם הזאב, וראתה ש'לא כיף'.

"את הטעות הזאת היא כבר לא תעשה. עכשיו היא תוכל להמשיך הלאה, לטעויות אחרות".

***

ראיון לספריה המרכזית לעיוורים
בשנה שעברה יצא לאור הספר "אבקועים" מאת הסופרת שירז אפיק.
הספר הוא בדיוני אך מבוסס במידה מסוימת על חייו המסתוריים וסופו הטרגי של לוכד הנחשים יעקב סלע. סלע היה איש יוצא דופן שגידל בביתו מאות נחשים וגם הבריח ארצה בניגוד לחוק מיני מינים של נחשים נדירים, חלקם מסוכנים ביותר. הוא היה מסתבך בקביעות עם שכניו לבניין ומדי פעם מכוון לעברם נחש מאיים. סביב סלע התקבצו צעירים רבים שראו בו גורו וחלקו איתו את החיבה יוצאת הדופן לנחשים ושאר זוחלים.
סלע נרצח בנסיבות טרגיות בשנת 96 באחת מהפרשיות היותר מוזרות שהתרחשו בישראל. על כך תוכלו לקרוא בהרחבה בערך עליו בוויקיפדיה: https://tinyurl.com/yazmbx7k
אבל הסיבה שביקשנו לדבר עם שירז אפיק זו העובדה שחוץ מהיותה כותבת מוכשרת שפירסמה עד היום 3 רומנים (שניים מתוכם הוקלטו בספריה לעיוורים), היא משמשת בין היתר גם כסופרת צללים. רוב הפרויקטים שלקחה על עצמה היו של אנשים רגילים ולא ידועים, שביקשו בגיל מבוגר לכתוב סיפור חיים שיישאר אחריהם כמו מזכרת. לרובם לא היה את הניסיון או הכלים לכתוב בעצמם והם נדרשו לעזרה של כותב מיומן.
במקרים אחרים, מדובר על כאלו שעברו חוויה משמעותית – טובה או רעה וביקשו להנציחה בספר. כך למשל נולד ספר של לקוחה שבצעירותה התנדבה באפריקה ונלחמה שם בסחר בלתי חוקי בבעלי חיים. לקוחה אחרת הסתייעה בשירז בכתיבת ההתמודדות שלה עם שינוי המין שעברה בתה (כיום בנה).
שאלה: מה בעצם אומר המושג סופר צללים עבורך?
שירז: "פירוש המונח סופר צללים מבחינתי הינו שאני, ככותבת ועורכת הספר, אכן נשארת בצל. זה אומר שאין לי אגו בחוויית הכתיבה, עד כמה שהדבר אפשרי. כמובן שאני יכולה להיות אסרטיבית ולהציע שינויים מניסיוני האישי או המקצועי, אבל אני משתדלת לזכור תמיד שהסיפור לא שייך לי אלא לאדם שיושב מולי (פיזית, או כיום – בזום), והוא נכתב בהתאם לכך באופן שבו הלקוח התכוון לכתוב אותו. אני גם מבהירה ללקוחות שהם לא מחויבים לכלול את שמי במוצר הסופי, אפילו לא בתודות".
שאלה: מה התשלום המקובל לספר כזה? מה הסכום הכי גבוה ששולם עבור שירות שכזה?
שירז: "העבודה על סיפור חיים מתחלקת לשניים – שלב איסוף החומרים באמצעות ראיונות ותמלולם, ושלב העריכה של החומר לכדי סיפור. העלויות משתנות כמובן בהתאם למספר הפגישות ולמורכבות של הסיפור. עלות ספר ממוצע שמתבסס על 10 פגישות, מגיעה לכ-17,000 ש"ח. לכך יש להוסיף את שלב הגרפיקה – עימוד, סידור לדפוס ועיצוב עטיפה, ואת עלות ההדפסה".
שאלה: האם יש ספר שהיית מאוד רוצה לכתוב בצללים – נניח ביוגרפיה של אדם מפורסם כזה או אחר?
שירז: "הייתי רוצה לכתוב ביוגרפיה של כוכב/ת רוק כלשהו/י. אני גם מאוד אוהבת סיפורים של אנשים ששרדו קשיים לא רגילים והצליחו לשקם את חייהם".
לינק לספר "אבקועים" באתר של הספרייה לעיוורים:
בתמונה: לא רק סופרת צללים. שירז אפיק

 

***

הכר את הסופר – ראיון לבלוג "פרלמנט הספרים"

הפעם בפינתנו #הכר_את_הסופר את הסופרת שירז אפיק לקראת צאתו של הספר "דריפטווד" (הוצאת עברית) הרביעי שצפוי לצאת השנה.

1. מה הספר האחרון שכתבת, מאיזה סוגה הוא?
הרומן האחרון שלי נקרא "אבקועים", והוא מגולל את סיפורו של בועז "ג'ומעה" קרמר, לוכד נחשים שנער ונערה מתפרצים לתוך חייו והופכים את עולמו. זה ספר אפל וגדוש נחשים, גם כאלה שהולכים על שתיים.
2. על מה את עובדת כעת?
 בעוד כמה חודשים עתיד לצאת לאור הרומן הרביעי שלי, "דריפטווד" (שם זמני), שמביא סיפור אהבה סוער שנקלע למערבולת של הרס. כרגע הספר נמצא אצל אנשי המקצוע של ההוצאה, ובקרוב יתחילו השלבים המרגשים של ליטוש אחרון ועיצוב העטיפה.
3. מתי ואיך התחלת לכתוב?
הכתיבה תמיד באה לי בקלות, אבל הייתה עיסוק צדדי, משהו שנעזרתי בו כדי לנסח ברכות יום הולדת חמודות במשרד או שירים מצחיקים. רק אחרי שנולד בני הבכור, לפני עשר שנים, התחלתי לכתוב מתוך תחושת מחוייבות ועם פחות פילטרים, ומאז אני לא מפסיקה. במקביל, עברתי גם הסבה מקצועית – מעובדת סוציאלית לעורכת סיפורי חיים – כך שהכתיבה הפכה למקצוע של ממש.
4. איפה ומתי את נוהגת לכתוב?
איפה שאני רק יכולה! לרוב זה על שולחן המטבח, שם יש לי פינה שאני מכנה "המשרד שלי". וזה בסדר. גם אם אני מפנטזת לפעמים על כתיבה בבקתה מושלגת או בצימר טובל בירק, אני לא באמת זקוקה לתנאים מיוחדים כדי לכתוב. ממילא רוב תהליך הכתיבה מתבצע בראש שלי בעת נהיגה או לפני השינה, ואז ההעלאה של המילים על הדף היא רק הליך טכני.
5. מתי התחלת לקרוא לעצמך "סופרת"?
קשה לי לשים את האצבע. נראה לי שאחרי שיצא לאור "אבקועים", השלישי שלי, נהיה לי יותר נוח להשתמש בטייטל הזה, ועדיין הוא מרגיש לי טיפה גרנדיוזי לפעמים.
 6. מה התכונה החביבה עליך בעצמך?
אכפת לי מאוד מבני אדם ואני חווה את הרגשות שלהם בעוצמה. זה עשה את החיים שלי קשים יותר לפעמים, אבל בהחלט עזר לי כמטפלת וככותבת.
7. איפה את גרה? ואיפה היית רוצה לגור?
אני גרה במודיעין כבר עשר שנים, אבל הלב תמיד נשאר בתל אביב. כמובן שלא הייתי מתנגדת לגור גם באיזו בירה אירופאית. זה ממש בסדר מבחינתי.
8. מלבד המקצוע שלך, באיזה מקצוע היית מעוניינת להתנסות? ובאיזה מקצוע בשום אופן לא?
עיצוב גרפי מושך אותי מאוד. אני אוהבת לאייר ולשרבט, ותמיד מוקסמת מהאופן שבו רעיונות מופשטים מקבלים ייצוג ממשי. לא הייתי מתקרבת למקצועות ריאליים דוגמת ראיית חשבון. פשוט אין לי את זה.
9.מיהו הגיבור/ה הספרותי/ת החביב עליך?
דומיניק בירדסי מ"שומר אחי" של וואלי לאמב, אחד הספרים האהובים עליי. סרקסטי, שרוט וחבוט מכל כיוון אפשרי, אבל לא מוותר.
ומיהו הגיבור שלך בחיים האמיתיים?
ינוש קורצ'אק, סטפניה וילצ'ינסקה ולנה קיכלר זילברמן. אנשים שהאומץ ושאר הרוח שלהם נבחנו בזמן אמת. מעוררי השראה.
10.אילו ספרים יש כרגע ליד המיטה שלך?
יש שם דרך קבע ערימה גבוהה ומבולגנת למדי. אני קוראת עכשיו את "The searcher", רומן המתח החדש של טאנה פרנץ', ובמקביל, את "המלחמה שהצילה את חיי" חד עם הבן שלי.
11.איזה כישרון, נוסף על כתיבה, את חומדת? 
הייתי מעדיפה לפתח כישרונות קיימים, כמו בישול, צילום ולימוד שפות.
12.לאיזה חולשה אנושית אין לך כל סבלנות?
אדישות. זאת אחת התכונות המבאסות והבלתי חינניות בעיניי. יש לי הערכה גדולה לאנשים שאכפת להם ושיש להם דרייב חזק להצליח ולשנות.
מה המוטו החביב עליך?
"עד גיל חמישים כל אחד מקבל את הפנים שמגיעות לו", ציטוט של ג'ורג' אורוול שמפתיע אותי כל פעם מחדש בנכונות שלו.
13.עם מי היית הכי רוצה לשבת על כוס קפה (חי או מת)? 
אלכסנדר ברנרד, סבי מצד אמי, שנפטר שנים רבות לפני שנולדתי. מהסיפורים ששמעתי מצטייר אדם מבריק, משעשע ושרוט קשות, רופא בעל שלוש התמחויות ששלט ב-11 שפות. זאת גם תהיה הזדמנות לשאול אותו על קורותיו בתקופת השואה, כי לא הצלחתי לקבל תשובה מאף אחד במשפחתנו, ואין דבר שמסקרן אותי יותר מסודות משפחתיים
14.מה המאכל האהוב עליך?
אני כרגע באווירה חורפית ולכן אענה שקדירת מרק. בימים כתיקונם אני חוששת שהתשובה היא במבה.
15.מה הספר/ים או הסופרים שהכי השפיעו עליך?
סטיבן קינג, בגלל האופן שבו הוא גורם לך להיקשר לדמויות מתוך הבנה אנושית עמוקה, ואז הוא יכול לשחרר את האימה ולעולל להן ככול העולה על רוחו. ליונל שרייבר, ש"חייבים לדבר על קווין" שלה הוא בעיניי שיעור בכתיבה כנה וחסרת רחמים. "שואה שלנו" של אמיר גוטפרוינד לימד אותי שאפשר לכתוב תכנים קשים להחריד בלי לוותר על הומור ועל חמלה. "המחברת הגדולה" של אגוטה קריסטוף הוא התנסות מפעימה בסוג שונה של כתיבה.
16.מה רגע השיא בחייך? 
אני אהיה צפויה ואגיד שהולדת הילדים. זו האמת, הם ממלאים את חיי וגורמים לי להיות אדם יותר יצירתי וטוב.

***

ראיון לבלוג התרבות "החיים על פי אלדד"

"חלק מהבגרות שלי בשנים האחרונות הוא להנות ולהעריך יותר ויותר חברה נשית"

שירז אפיק, סופרת ועורכת סיפורי חיים, מספרת איך אהבה כבר כילדה חברת בנים, שדות, חיות ואופנועים, איך גילתה מחדש את הכתיבה בזמן שביתת הסטודנטים הגדולה, איזה זוגיות מעצימה הרוויחה דווקא בעיצומה של חווית 'מלרוז פלייס' יפואית ('יש לי בן זוג אוהב שזוכר להביא לי את הפופקורן חצי מפוצח, בדיוק כמו שאני אוהבת') ואיך האימהות הפתיעה אותה כ'פאן' גדול אחרי שהכינה את עצמה לקשה מכל.

מאת: אלדד בוברוביץ'

לפני 23 שנים בהיותי כמעט בן 30, זמן קצר לאחר מותו של אבי מסרטן (המוח, לסקרנים שבינינו), נפרדתי מבת זוגי באותו זמן, שירז בן-עמי (כיום שירז אפיק).

היינו בדיוק שנה יחד, במהלכה חלקנו דירת מרתף חצי רקובה ברחוב ארלוזורוב, עם חצר אחורית מדליקה שמשכה אליה הרבה שיכורים עם שלפוחית מלאה. זאת הייתה שנה סוערת ולא קלה, מלאה עליות וירידות, מריבות סוערות וגם המון אהבה, במהלכה גסס אבי מסרטן, וחוץ מלסעוד אותו די חיפשתי את עצמי (מקצועית, כלכלית ואישית).

עבדתי אז כגיאוגרף וכשומר לילה בבית אבות ושירז הייתה סטודנטית, וככל שמערכת היחסים שלנו התקדמה, הבנו שאנחנו לא מצליחים להסכים על כלום, כמעט. אחרי שנה נפרדנו ופנינו כל אחד לדרכו. אני הפכתי למעצב גרפי ושירז לעובדת סוציאלית ובהמשך – לסופרת ועורכת סיפורי חיים.

באופן בלתי צפוי ומפתיע לחלוטין הצטלבו דרכינו שוב כשעיצבתי לה לפני שנה לוגו ואתר ועכשיו גם ראיון אישי בבלוג שלי בו אני מראיין אחת לשבוע אמנים ואנשי תקשורת.

שירז נשואה כיום באושר ליותם אפיק, מוזיקאי ומעצב סאונד, והיא אם לשני בנים. אני נשוי באושר להילית, אדריכלית, ואב לשתי בנות. אם היו מספרים לי אז, לפני 23 שנה, תסריט לא צפוי שכזה, לא הייתי מאמין. אבל לחיים יש את הדרך שלהם לרקוח סיפורים שטובי הסופרים (ואפילו שירז) לא בהכרח היו קודחים במוחם היצירתי.

בנוסף יש מבחינתי בראיון הזה גם מעין סוג של תיקון היסטורי. בתקופה שהיינו יחד שירז טענה (בצדק רב) שאני לא יודע להקשיב, מה שאכן היה נכון לאותם ימים רחוקים (וכן, היו לי נסיבות מקלות). שירז היתה הראשונה ששמה לי ספוט על הנקודה הזו, והנה אנו יושבים כעבור כמעט 25 שנה וכל כולי בהקשבה מלאה אליה!

אז נתחיל מהתחלה. ספרי לי קצת על ילדותך. איזו ילדה היית?
"ילדה חברותית ואנרגטית, מסתובבת הרבה בחוץ, בשדות, אוספת ומגדלת בעלי חיים, אבל תלמידה טובה ושקדנית".

והבית?
"היינו משפחה אשכנזית מאוד מצומצמת, כי אבי בן יחיד ואחותה של אמי גרה בחו"ל. די לבדנו רוב הזמן, חוגגים חגים לבד. בנוסף, הייתי בת יחידה עד גיל עשר, אז נולד אחי".

תיכון?
"בתיכון התחלתי בעירוני א' מגמת תיאטרון ואז היתה לי ירידה דרמטית בציונים וסיימתי בעירוני ט"ו, "שלווה", בית ספר עירוני נפלא שפעל בדומה לאקסטרני. סיימתי עם בגרות סבירה ואחר כך שיפרתי ציונים".

מתי גילית את הכתיבה?
"כתבתי מגיל מאוד צעיר ותמיד ידעתי שיש לי את זה בכתיבה, אבל ה"בוסט" הגיע בתואר הראשון: היתה שביתת סטודנטים ארוכה, ישבתי כמה שבועות בחוסר מעש ופתאום התחלתי לכתוב סיפורים קצרים.

איך זה הרגיש?
"זה היה מרגש, לתת לאנשים לקרוא ולראות מה זה עושה להם. אחר כך הפסקתי, והשטף הבא של הכתיבה כבר היה כשנולד הבן הבכור שלי".

ענייני בנים

אני נזכר בתקופה הקצרה שהיינו זוג, איך תמיד בנים היו מתקבצים סביבה כמו דבורים שנמשכות לצוף, ואיך זה איים עליי באותם ימים של חוסר בטחון כרוני.

בואי נדבר על בנים?
"תשמע, בנים תמיד היו באזור שלי. כבר בגן התחתנתי עם ילד חתיך בשם גלעד אחרי שהצעתי לו נישואין. תמיד היו לי מלא ידידים, אהבתי חברת בנים, אופנועים ובכלל את ההתנהלות שלהם".

זוכר היטב.
"חחח, כמה רבנו על העניין הזה…חייבת להגיד לך שחלק מהבגרות שלי בשנים האחרונות הוא להנות ולהעריך חברה נשית. אולי זה בא עם האמהות".

איך עבר עלייך הצבא?
"החצי ראשון של השרות היה סיוט. לא משהו לדבר עליו. בחצי השני הייתי פקידה בבסיס של בנים, נערי רפול, והיה פשוט תענוג".

איך הכרת את בעלך?
"בגיל 34 גרתי בבניין מהמם ביפו במתחם נגה. יפו אז היתה בתחילת תהליך הג'נטריפיקציה, חצי מגניבה וחצי מוסכים ועוני. גרנו בבניין 6-7 דיירים, כולם מתעסקים בענייני יצירה וכולם רווקים".

נשמע מגניב לגמרי.
"לגמרי, היינו חברים ממש טובים, יציאות משותפות, קבלות שבת, ממש 'מלרוז פלייס'".

זוגיות ואימהות זה שם המשחק

אני מדמיין את הסיטואציה שהיא מתארת בכשרון רב של מספרת סיפורים מיומנת וזה נשמע כמו חווית צעירות תל אביבית מסרט סינמטקים, הכי כייפית ומגניבה שיש!

אז מה קרה אז?
"אחת השכנות בבניין אמרה לי שנתקלה בפרופיל של מישהו שנראה לה תפור עליי, אז כתבתי לו מהפרופיל שלה ומהרגע הראשון היתה התאמה מטורפת וכיוון רציני וחיובי מאוד".

מה זו זוגיות בשבילך?
"אני מונוגומיסטית מושבעת, מאוד זוגית. חשוב לי הביחד מאוד, אבל לא פחות גם הלבד שלי, החברות שלי וזמן אישי ליצירה ולמזלי יותם גם כזה, צריך את הזמן שלו ליצירה ולנגינה ולאוורר את הראש. משתדלים לא להיות דביקים אחד לשני ואז הביחד מאוד נעים לנו".

איך האמהות?
"מדהימה! אהבת מאוד להיות אמא. הגעתי לאימהות בגיל לא צעיר, 37, כך שהגעתי עם בשלות גדולה ומוכנות רגשית ובעיקר מתוך רצון פנימי אמיתי ולא לחץ חיצוני. לפני הלידה דמיינתי מצב שלא אשן ולא יהיו לי חיים פרטיים ויהיה שם את הייצור התובעני הזה והייתי מוכנה לזה, אבל באמת לא שיערתי שזה יהיה כל כך כייפי, מפעים ומרגש!".

אין מריטות שערות?
"ברור שיש, בעיקר עם הבן הצעיר שהוא מאוד שובב, לטוב ולרע, אבל פה הזוגיות שלי ושל יותם נכנסת לתמונה ואנחנו מרימים אחד את השני, מסונכרנים ולוקחים אחד מהשני את הנטל, כל פעם שמישהו מאיתנו שוקע. כל הזמן בתקשורת. אבל כיף גדול, המשפחה, הילדים. הרבה תיקון".

לקחת חופש מהמשפחה?
"כן, כשהגדול היה בן שנה טסתי לשבוע לבקר בארה"ב חברים, גרתי שם חמש שנים בימי הרווקות ונורא התגעגעתי. בהמשך הייתי גם בטיולים בווינה ובבודפשט לבד כמה ימים".

יותם גם?
"ברור. הוא עובד בהייטק ולפני הקורונה היה בהמון נסיעות עבודה".

בילויים? עדיין יוצאת כמו פעם?
"ממש לא. אני גרה במודיעין ומקומות הבילוי פה לא הכי קוסמים לי. אבל כן יוצאת מידי פעם. אני חייבת את תל-אביב לנשמה. יותם פחות. את המעט זמן פנוי שיש לו הוא יעדיף לבלות בחדר העבודה ולנגן. זה הבילוי המועדף עליו".

בלי מוזיקה החיים היו טעות

אני זוכר את שירז כאוהבת מוזיקה מושבעת. היינו מתווכחים בלי סוף מי מדג'ה. היא אהבה 'דארק אייטיז', אני פחות וכל הזמן רבנו מי שם את המוזיקה ברקע.

זוכרת את רגע גילוי המוזיקה?
"תמיד אהבתי מוזיקה. עוד כילדה אמא שלי השמיעה לי המון מוזיקה קלאסית. בכיתה ד' הערצתי קשות את להקת 'תיסלם', ומאוחר יותר כמובן מוזיקה אלטרנטיבית העיפה אותי. זוכרת כבר בכיתה ו' תקליטים של אילן בן שחר, על הגבול שבין אינדי לפופ ואז הגיע הגילוי של 'דפש מוד', שמעתי אותם בלי סוף. אני אוהבת גם רוק כבד וממשיכה לאהוב מוזיקה אלטרנטיבית".

מוזיקאי נערץ?
"דווין טאונסנד. מטאליסט עם קול של זמר אופרה. הוא התארח אצלנו בבית לערב בלתי נשכח, אז גם הכרתי אותו מעבר לכשרון כאישיות מלבבת. הוא כמו במאי שרואה את מכלול היצירה עם השירה וההעמדה על הבמה. אני גם מחזיקה ממנו על זה שבכל פעם שהוא מתקרב לתהילה ולהתמסחרות, הוא משנה כיוון וממציא את עצמו מחדש. בנוסף מאוד אוהבת את אהוד בנאי ויהודה פוליקר שיצרו תמהיל כל אחד בדרכו, ייחודי ומקורי. פינה חמה בלב שמורה לעפרה חזה, שעלתה שוב לכותרות לאחרונה. ומארק אלמונד ומיינארד ג'יימס קינאן שני זמרים מופלאים בעיניי."

חדוות הקריאה!

"עדיין קוראת המון? זוכר אותך קוראת כל הזמן".
"כן ברור, כל הזמן, תמיד עם ספר בסביבה".

סופרים אהובים?
"אפרים קישון שהוא מדהים, יצר שפה וסגנון, אי אפשר להאמין שהוא לא נולד פה. מאוד אוהבת את אלזה מורנטה – 'אלה תולדות' (אתה המלצת לי בזמנו) וגם את הספר 'חייבים לדבר על קווין', ספר מטלטל, ואת 'קו המלח' המדהים של יובל שמעוני, שהוא אפוס על נקמה והעברה בין דורית".

לאיזה מהספרים שכתבת את הכי מחוברת?
"אני אענה באופן הכי קלישאתי – כולם היו בניי. ספר הביכורים שלי, 'לנקות את יפו', הוא ספר פוליטי מאוד שנולד מתוך ה"תהליכים" שמתחוללים פה, אבל הוא בה בעת גם ספר על נער מתבגר, וכמי שעברה גיל התבגרות אקסטרימי בעצמה, הרשיתי לעצמי להשתולל שם. את השני, 'בשורות טובות', אני מאוד מאוד אוהבת. יש בו תמהיל טוב של הומור ואפלה בעיניי. את 'אבקועים', שיצא בשנה שעברה ועוסק בלוכד נחשים ובנחשיות של בני האדם, הכי נהניתי לכתוב. הוא גם הביא לתוך החיים שלי כל מיני מגדלי ולוכדי נחשים, חלקם גם שלחו לי תמונה של הספר עם הנחשים שלהם.

מה יחסי הגומלין בין עריכת סיפורי חיים לכתיבת רומנים?
"יש הרבה נקודות השקה בין השניים. בין היתר, היכולת לגולל סיפור באופן שיהיה מעניין וקריא, או התקלות בטיפוסים ובאנקדוטות אמיתיות שמוצאים את דרכם בשינויים אלה ואחרים בפרוזה שלי. גם העבודה שלי לאורך השנים כמטפלת בנפגעי נפש ובניצולי שואה העניקה לי יכולות ראיון ואמפתיה שמאוד מסייעות לי היום לאסוף כמה שיותר מידע בצורה רגישה, והבנה עמוקה יותר של בני אדם".

מה החלום שלך לגבי הכתיבה?
"שלא ייגמר לעולם. שההשראה תמשיך לזרום ואני אמשיך לעסוק בפלא הזה ולהגיע איתו לכמה שיותר בני אדם. וברמה פרקטית יותר – ששלושת הרומנים שלי יעובדו לסדרות טלוויזיה."

ולסיום השאלון:

אם לא היית סופרת ועורכת סיפורי חיים, מה היית רוצה להיות?
"מעצבת גרפית".

מהי הצלחה בעיניך?
"להיות באלמנט שלך, לעשות טוב את מה שאתה טוב בו, באופן שיגרום לך הנאה ויגע בעוד אנשים".

מה הדבר שאת הכי גאה בו עד היום?
"הילדים".

את נוסטלגית?
"לא במיוחד. מעדיפה לחשוב קדימה".

רומנטית?
"ככה ככה. יש לי בן זוג אוהב ומקסים שזוכר להביא לי את הפופקורן חצי מפוצח כמו שאני אוהבת. מניחה שאנחנו רומנטיים בדרכנו".

סנטימנטלית?
"לא".

בילוי מועדף?
"שיחת נפש בבר או ללכת לאיבוד בהליכה בעיר לא מוכרת בחו"ל".

מה זו חברות בעיניך?
"שילוב של נינוחות ועניין".

אדם שהכי היית רוצה לפגוש?
"סטיבן קינג. אולי יאציל עליי מההשראה שלו".

מאכל?
"במבה. במבה זה החיים".

אלבום ראשון שקנית?
"אוסף של אילן בן שחר".

אלבום לאי בודד?
Emotive/A Perfect Circle

ספר?
"קו המלח של יובל שמעוני".

סרט?
"12 קופים, שתיקת הכבשים, סידורים אחרונים בדנבר".

שחקן/ית?
"שרליז תרון, אמזונה אינטליגנטית ומוכשרת. ארון פול ב"שובר שורות". מת'יו ריס ב"האמריקאים".

סדרה?
"קרניבל".

הכי מושך בגבר?
"אינטליגנציה וחוש הומור בצירוף שריטה קלה".

מוזיקאי?
"דווין טאונסנד".

מה הכי מפחיד אותך?
"רוע אנושי".

תקופה שהיית רוצה לחיות בה?
"המאה ה-19, שאוכל להסתובב קצת בטרקלינים בשמלות פומפוזיות".

רגע משמעותי בחיים?
"כשקיבלתי הצעה להוצאת הספר הראשון שלי".

החיים הם…?
"חוויה שהולכת ומשתפרת בינתיים".

לבלוג "החיים על פי אלדד": https://atar2b.net

***

הבלוגרית קואלת ספרים על "אבקועים":

לפני כמה שנים הבן שלי התחיל לטפח חיבה יתרה לחרקים, לפרוקי רגליים ולזוחלים. מצאתי את עצמי מקריאה פרקים ממגדיר זוחלים לפני השינה ומגלה עולם שלם גם בעצמי. מהר מאוד הוא התחיל לשאול אותי שאלות שלא ידעתי לענות עליהן וכמו אמא טובה – יצאתי לחפש תשובות ברחבי הרשת. הצטרפתי לקבוצה בפייסבוק שכל עיקרה פרוקי רגליים, חרקים וזוחלים. התמכרתי. לדעתי היום אני חובבת גדולה יותר ממנו של כל הדברים האלה.

ואז הגיע אלי הספר "אבקועים", עם כריכה מינימליסטית שנחש שחור מתנוסס עליה ובמרכז הסיפור – ג'ומעה, ילד טבע חובב זוחלים והרפתקאות. לא היה לי סיכוי מולו.

הספר מלווה את ג'ומעה במשך 35 שנים, כמעט כל חייו. ג'ומעה הוא שם חיבה של בועז. בועז גדל עם אם יחידנית ואין לו מושג מי אביו, היא לא מוכנה לגלות לו (וגם לא לאף אחד אחר כנראה) ומתעצבנת בכל פעם שהוא שואל אותה על זה. בצעירותו הוכש בועז על ידי צפע ואושפז בעקבות כך. במקום לפתח חרדה תהומית מהזוחלים האלה, הוא בוחר את הדרך השנייה – חוקר ולומד הכל על נחשים ולשנים הופך ללוכד נחשים מדופלם ומוערך, שגם מגדל נחשים בבית להנאתו.

בועז ממשיך לגור עם אימו גם בבגרותו ואני לא היחידה שלא היה לה סיכוי מולו – הוא מלא בכריזמה ומושך אליו בחורות כל הזמן, בכל שלב בחייו.

הדמות של בועז מורכבת ולא ידעתי אם בא לי לחבק אותו או לתת לו סטירה. יש רגעים שהוא נואש לתשומת לב וחום ואהבה ולעומתם רגעים שהוא הודף מעצמו את כולם ולא נותן לאף אחד לחדור את השריון שעטה על עצמו. במהלך בגרותו המתוארת בספר נראה כאילו הייתה חסרה לבועז איזושהי הדרכה בחיים, אולי המחסור בדמות אב והוא מחפש את עצמו כל הזמן. רק ליד הנחשים שלו הוא מרגיש רגוע ושלם.

לחייו של בועז מתפרצים נער ונערה – דניאל ונופר, ועושים לו בלגן שלם בכל עולמו הפנימי.

יש משהו מאוד שובה בדמות של בועז. גם אם לא הסכמתי עם הבחירות שהוא לוקח ועם הדרך שבה הוא מדבר עם אנשים, עדיין מצאתי את עצמי מוקסמת ממנו. בדיוק כמו הדמויות שנכנסות ויוצאות מחייו.

אבקועים הם בעלי חיים הבוקעים מביצים כשהם בעלי יכולת תפקוד עצמאית. גם בועז הוא כזה.  הוא צריך היה לגדל את עצמו כמעט לבד וללמוד איך לתפקד בחברה הזו בכל מיני אופנים – עם חברים, עם בנות זוג, עם משפחה ואיתו עצמו.

הספר מלא בתיאורי נחשים ומידע רב על הגידול שלהם, תהליכי רבייה ועוד פרטי טריוויה מאוד מעניינים (אותי לפחות). זוכרים את אותה קבוצה שהצטרפתי אליה כדי לענות לבן שלי על שאלות? אז בתודות שבסוף הספר מצאתי מישהו שזיהיתי את שמו מהקבוצה הזו, שאני מניחה שעזר בין היתר עם כל הפרטים.

אהבתי מאוד את הספר והוא נקרא במהירות, על אף שאין בו ממש פרקים ואין איפה "לעצור". השפה יפה וקולחת ותיאורי הטבע, הנופים ובעלי החיים (ובתוכם כל סוגי הזוחלים) מרגשים ותואמים את המציאות.

מומלץ.

אפשר להתרשם מפרק ראשון כאן


דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)


פינת העטיפה:

כמו שציינתי מקודם – הכריכה די מינימליסטית ויחד עם זאת לגמרי עושה את העבודה. כולה צבועה בצהוב, שם הספר כתוב באדום ובין האותיות מתנוסס לו נחש שחור. צהוב, אדום ושחור – צבעי אזהרה. לחלוטין משרת את המטרה ומושך להרים את הספר ולהבין ממה בדיוק מזהירים אותי. זה מושלם. אני לא מצליחה לחשוב על כריכה מתאימה יותר, אפילו שעל פניו נחש הוא הבחירה המתבקשת. לפעמים הפשוט הוא הכי נכון.

***

דורית ברעם, מנהלת מועדון קוראות גדרה, על "אבקועים":

מודה ומתוודה, שער הספר לא עשה לי טוב. תמונת הנחש הכהה והמבריק המתפתל על הכריכה די הרתיעה אותי.

נחשים הם לא כוס התה שלי, בלשון המעטה.

וכאילו זה לא מספיק גם שמו המוזר של הספר העלה בי את סף החרדה.

אבקוע (כך על פי ויקיפדיה) הוא שם כולל בביולוגיה לצאצאים של בעלי חיים, בעיקר זוחלים, ובעלי חיים נוספים, הבוקעים מביצה כשהם דומים בצורתם לפרט הבוגר ומסוגלים לתפקד באופן עצמאי.

אז זה ספר על נחשים.

אבל לא רק.

בועז (ג’ומעה) הוא סוג של ילד חופש. הוא מתגורר במושב במרכז הארץ עם אמו ומעביר את מרבית  זמנו בהרפתקאות בטבע הסובב את יישובם. הלימודים בבית הספר לא מעוררים בו ענין רב.

אמו של בועז היא מלכה קרמר החרוצה, העמלנית בעלת ידי הזהב. אך מי הוא אביו ? בועז אינו יודע ואמו גם לא מספרת לו.

הכשת נחש שחווה בילדותו הביאה אותו לעניין גובר בעולם הנחשים והוא החל לומד ומתעמק באופיים, בדרכי התנהלותם, בחוכמתם  ובאורחות חייהם. הנחשים הפכו לחלק בלתי נפרד מחייו הבוגרים, והוא היה למומחה, בעל טור באינטרנט ולוכד נחשים בעל שם

אז זה על בועז והנחשים. אבל לא רק.

למרות עיסוקו המוזר משהו והתבודדותו, אישיותו החידתית מושכח אליו נשים רבות. אחת מהן היא חמוטל , צלמת אמנית שבאה לצפות ולתעד את הסובב אותו.

ועוד הגיעו אליו נער וגם נערה אשר שינו את חייו.

הסיפור משתרע על פני עשרות שנים,  אולם התהפוכות בחייו של בועז (ג’ומעה) הן כביכול מינוריות.

זהו ספר על אנשים מיוחדים, אשר כלפי חוץ אינם נבדלים מכל אחד אחר , אבל סערות משפיעות על חייהם והנחשים משתלבים בו בצורה כה מושלמת שהקוראים לומדים אפילו לכבד את הזוחל הזה.

ופתאום התמונה שעל הכריכה אינה מאיימת עוד, והאבקועים הם ה”צאצאים” שגם אנחנו מייחלים לבואם.

ספר נפלא ועדין, נקרא בהנאה עצומה.

הוצאת פרדס המשובחת מיטיבה למצוא את הספרים הייחודיים ולהביאם בפני הקורא הישראלי.

מומלץ. מומלץ. מומלץ.

זהו ספרה השלישי של שירז אפיק , קדמו לו “לנקות את יפו” ו”בשורות טובות”.

***

אלמוג סורין, קו למושב, 13.2.2020:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"אבקועים" בטבלת המבקרים, "הארץ":

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

רחל פארן על "אבקועים":

""אבקועים" הוא אחד הספרים המדויקים והאמינים שקראתי. שירז אפיק יודעת לברוא עולם מציאותי ואמין עם דמות מעניינת ומיוחדת שאי אפשר לעזוב אותה לרגע, כי היא גורמת לקורא לסקרנות."

לסקירה המלאה: https://rachelfaran.co.il/2020/01/16/%D7%90%D7%91%D7%A7%D7%95%D7%A2%D7%99%D7%9D-%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%94-%D7%94%D7%93%D7%A8%D7%9E%D7%AA%D7%99-%D7%A9%D7%9C-%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%96-%D7%90%D7%A4%D7%99%D7%A7/?fbclid=IwAR3fDP_wYz1qvX7ubWRzbVbtziL7xrz97MP854uD1C6yYhrVhPN7a1tZTs8

***

הבלוגרית אתי סרוסי על "אבקועים":

"אבקועים" הוא ספר בלתי שגרתי. יחודו נובע הן מן המהלך המקורי של הארועים, שהם צפויים ובלתי צפויים גם יחד, והן מסגנונו הבוטח, הבורא דמות בשר ודם משכנעת מאוד, לצד דמויות משניות מדויקות. לפעמים מתעורר החשק לטלטל את בועז, לעתים קרובות יותר מתעוררת החמלה כלפיו, וכך או כך הוא נכנס אל הלב.
חווית קריאה מומלצת בהחלט."

לסקירה המלאה: https://etiseroussi.wordpress.com/2020/01/01/%d7%90%d7%91%d7%a7%d7%95%d7%a2%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%96-%d7%90%d7%a4%d7%99%d7%a7/

***

"אבקועים" באתר נוריתה:

http://www.nuritha.co.il/he/node/68674?__cf_chl_jschl_tk__=27266cf6ca66a4e5a18764637d2ffb0ad7b0c472-1576477925-0-ATyJh28UA831aU7gh_D3uEI4zX6W6W1ZI6RFfLUg_QbzFXiY_TXTkxpPiL4Q_LVY1LsFyACDpuUiRoRd-87R3yPSm2tFFsja4aUxsWNxziRd6mQHEkYtO4Rl6awlTkxt_SDOpfWNDNgdiznEsgXEegAtLX5YSX7xTJBkCc-pH3P8ye1lRHW0GK2JpQ8VWZBgrla9–ZzaSn5PDph-xhnVX6Pm1gEL_HZ43Zs1-gSQ_30fjGhbbjU-U9nX5NZz61ijnG3X4pNZdJMONNhr4AHfOw

***

הבלוגרית שרית פלד על "אבקועים"

בועז קרמר, "ג'ומעה" בפי החבר'ה, לא אהב שיעורי תנ"ך בבית הספר, אבל לרוץ עם סנדלים תנכיים בשדה הפתוח במושב בלי לפחד מכלום, הוא אהב. אהב מאוד. הוא היה אדון השדה עטוף ברחמים כלפי היצורים החיים בשוליו. יכול היה לבלות כל חייו תחת כיפת השמיים ולנשום אוויר של פריחה ואדמה, אוויר של גן עדן לפני שסולק האדם ממנו. ובמרחב הזה, חית השדה אורבת לו. בועז קרמר, הגיבור הספרותי המרתק שכתבה בכשרון רב, הסופרת שירז אפיק ברומן השלישי למבוגרים, "אבקועים", הוכש על ידי נחש ונרפא מכך ומאותו הרגע, הוא מגלה שיש לו כוחות על ארסיים. סנייקמן בשבילכם. ההכשה הזו עוד תהפוך את חייו מן הקצה אל הקצה, תניע את העלילה ותשפיע על העתיד לבוא. הכוחות האלה יעמדו לרשותו, כאשר ירצה להשיג כל עבודה וכל אשה ההולכת אחר קסמו. אך גן העדן לא יעמוד לרשותו, ולנצח יעבוד קשה ויזחל על גחונו ויחיה עם אמו הקשוחה, קשת יום בלי שתספר לו מיהו אביו. גברת קרמר ידעה להיות עבור בנה ברגעים הקריטיים בחייו, כל השאר נזנח לטובת עבודה קשה וכאמור, סוד משפחתי.

יד אלוהים נגעה בבועז קרמר והוא גדל אט אט עם הקוראים במשך 192 עמודים עד להיותו אדם בוגר. לאורך השנים, מסתמנת בקיעתו לכדי יצור עצמאי, המסיר את הנשל הרגשי מעליו והופך ללוכד נחשים מהשפלה שעוזר למדינה. הוא אינו חדל, וגם אם כוחותיו אוזלים לו ומבחנים אנושיים בלתי רגילים שואפים להפילו, הוא שואף אל המרחב הפתוח.
בועז קרמר מחפש את השקט שלו, במקביל הוא גם מחפש את אבא שלו. הקשר הנעדר הזה, רודף אותו ומאלץ אותו לפתוח את המאורה שלו ולהכניס דמויות מגוונות שיצעדו במסלול חייו ויהוו לו מראה ליופי ולכיעור של החיים.

דמותו הספרותית של הסנייקמן הזה, מרתקת, מגניבה, כריזמטית, שרמנטית וראויה. כה ראויה בנוף הדפים עמוסי הטקסט ובשל כך אני רואה בכתב יד זה, יצירה ספרותית משובחת, יפה ומרגשת. סגנון הכתיבה שופע בפינות חמד של החיים, שפה רגשית טיפולית והומור מעקצץ לקום ולהתעורר.

לקראת סיום הקריאה, ישנה הבנה מאוד עמוקה כי על שלוש תחנות עומד האדם – על ילדותו, על נעוריו ועל בגרותו. כך גם הספר "אבקועים". מחולק לשלושה פרקים הנעים על ציר זמן חייו של בועז קרמר ובציר הזמן הזה, ישנן תהפוכות וישנם רגעים מרתקים וחיבור של התחלה וסוף על הבריאה, הגורל והקשר ההורי. הכל מתחיל במשפט (עמ' 5): "בראשית היו השמים. הם נפרשו מעלינו בכתמים של אדום ואפור, כמו נייר לקמוס של עונת מעבר. שמעתי את צליל הנשימות המהירות שלי ואת הרגליים שלנו…במורד השביל שחצה את השדה.." ומסתיים במשפט (עמ' 191) "ואני מדקלם את מה ששיננתי בעל פה במשך שלושה ימים : "…בני אבשלום בני בני אבשלום מי יתן מותי אני תחתיך אבשלום בני"…"לפני שהבנתי מה קורה, הבכי קרע לי את הסרעפת וטלטל לי את כל הגוף. לא נלחמתי בו, עמדתי ונתתי לו להתפתל בתוכי.."

***

הבלוגר שניר פלג על "אבקועים"

אבקועים הוא ספר עם אוירה מאוד ישראלית, זה הורגש לי לאורך כל הטקסט, הישראליות, החיבור לטבע, ספר ישראלי עם גיבורים ישראלים ואוירה מאוד מקומית, לא יודע למה בחרתי להתחיל את הסקירה דווקא בזה אבל זו חלק מהתחושה שקיבלתי מהספר, הזכיר לי הרבה ספרים שנכתבו על קיבוצים אולי כי אני בא מהמקומות האלו וגדלתי בהם, אולי כי אני מחובר לטבע המקומי וכמו בועז גיבור הספר אהבתי לבלות בשדות, לרוץ יחף ולהרגיש את הטבע תחתי, לחיות תחת כיפת השמים ולהתחבר לכל מה שמסביבי, הנופים הפתוחים, הזוחלים, הציפורים הטבע המקומי הקסום עם שפע המרחבים שסביבו.
כזה הוא בועז "ג'ומעה" קרמר, שהכשת נחש בצעירותו שינתה את מסלול חייו ובועז הפך להיות לוכד נחשים ידוע עם קסם מיוחד ששובה בקסמו נשים אך לבועז לא פשוט בחיים, כילד שגדל ללא אב ועם אם קשה שסרבה לשתף את בועז בזהות אביו ובועז גדל עם זה, מתפתח לתוך זה, לתוך הסוד המעיק הזה.
אבקועים אלו יצורים שבוקעים מביצים ומפתחים חיים עצמאיים מרגע הבקיעה ללא תלות בהורים, בועז הוא אבקוע סימבולי אנושי. אדם שלמד לתפקד ככה, בועז בתוך חייו העצמאיים והחיפוש האנושי של זהות ומקום בעולם מחפש גם אחר זהות אביו.
אירוע מסוים שמתרחש בהמשך הספר משנה הכל והופך את הספר למותח יותר ומעניין מאוד.
הספר מתפתח בהדרגה, סיפורו של בועז, הקוראים גדלים איתו, לומדים להכיר אותו ולהזדהות איתו.
שירז אפיק כתבה ספר מעניין ומיוחד ומומלץ בחום רב.
תקראו, כדאי.

***

הסופר והמוזיקאי רועי סלמן ממליץ על "אבקועים":

הדבר שהכי הפתיע אותי בספר הזה הוא שהסופרת כתבה דמות גברית באופן כל כך אמין ומדויק. מעבר לכישרון כתיבה, דרושות רגישות והבנה של טיפוסים גבריים. שלושה חלקים לספר – משנת 1982 עד 2017, ובכל שלב בסיפור, בכל גיל, כבר מילדות – בועז, הגיבור, נשמע אמין לחלוטין.

עוד פלוס גדול לספר – הרבה פעמים אני מצליח לזהות במהלך הקריאה מה עומד לבוא. גם הפעם זה קרה. בשלב כלשהו חשבתי שאני מבין לאן הספר הולך וזה די ביאס אותי. אבל הופה, טעיתי שוב ושוב – הספר כל כך לא צפוי! עד הרגע האחרון לא היה לי מושג לאן הוא ממשיך.

דמויות מופיעות ויוצאות בהפתעה, ההתרחשויות מעניינות ונחשים המתפתלים לאורך הסיפור מזכירים לנו שבני אדם יכולים להיות הרבה יותר ארסיים מכל נחש.

ודבר אחרון – יש לי חולשה לספרי מבוגרים שהם על קו התפר עם ספרי נוער, וזה המקרה, לפחות בחלק הראשון, כשבועז עדיין ילד. אהבתי את החלק הראשון והשלישי במיוחד, אך גם השני מוצלח וחשוב.

יש לי הרבה מה לומר, אבל אסכם בכך שאיכשהו שירז אפיק הצליחה לכתוב ב-192 עמודים בכלל לא דחוסים, ובכל זאת מלאי פרטים הכרחיים – סיפור חיים שונה ומעניין, ונתנה לנו תמונה כמעט מלאה של הגיבור. וכשאני כותב "כמעט", אני מתכוון שיש מקומות פתוחים שמשאירים לנו, הקוראים, לחשוב ולנסות להבין – בלי האכלה בכפית.

מומלץ מאוד!

***
קישור לראיון בתכניתה של נילי ליבוביץ', רדיו קול הכנרת, על אבקועים, התמכרויות ושריטות נוספות. החל מדקה 05:37. האזנה נעימה!

https://www.mixcloud.com/upload/%D7%A0%D7%99%D7%9C%D7%99-%D7%9C%D7%99%D7%91%D7%95%D7%91%D7%99%D7%A5/%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%96-%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%9C%D7%99-%D7%90%D7%91%D7%99%D7%97%D7%99/complete/

***

שרון מולדאבי על הרומן "אבקועים":

יש משפחה, ויש נחשים. ובועז, הכל אצלו במשפחה מפורק, מעורפל, מסתבך, אבל אצל הנחשים הוא מוצא מקלט ונחמה וחום, וחייו איתם נפלאים, כמעט נטולי הכשות, כמעט עד הסוף. שירז אפיק, שזה כבר ספרה השלישי, נכנסה יפה מתחת לעורו השב ומתנשל של גבר צעיר ואז מבושל עם חוש הומור די קטלני, שפרט לו, הכל אצלו מקולקל, ומה שטרם נצרב רק הולך ומתקלקל, והוא מוקף נשים ואנשים מכמה דורות שנמשכים אליו, מפתים אותו, וכל הזמן קורעים ממנו פיסות של שייכות וזהות. זה סיפור חיים מאובק וסוער, קצת דיוויד לינצ'י , שמרים הרבה אבנים מתחת לחיי אנשים מן היישוב, מתרחש ורוחש בנפת ראשון לציון ומתגלגל בין המדבר לדיזנגוף סנטר, ומעורר חיבה רבה ורכה יותר לחיות שבו מאשר לבני האדם, אם כי אלו זקוקים לכמויות אינסופיות של חמלה בעקבות הארס וההרס שהם משלחים. בועז, גיבור שהוא קורבן , מטפל בשלמות בחיות, ואובד מול בני האדם.

***
מתוך הבלוג "חי תרבות":

"אבקועים" מאת שירז אפיק: יוצא דופן, אמיץ, מקורי מאין כמוהו

באופן וירטואוזי, מלא צבע וחיות, רוקמת שירז אפיק את העלילה יוצאת הדופן של ספרה "אבקועים" אשר ראה אור לאחרונה בהוצאת "פרדס".

הספר כה מקורי – הן בנושאו, הן בסגנונו – עד אשר בזמן הקריאה תהיתי מהיכן הגיע הרעיון – ובה בעת, התשוקה – לכתיבת ספר זה.

"אבקועים" – בנוסף למקוריותו – הינו אמיץ וחזק והוא עורר בי כמיהה עזה לקרוא עוד מיצירתה של יוצרת רבת-עוצמה זו.

***

נועה הולצר – פרלמנט הספרים

אבקועים / שירז אפיק

ז'אנר: דרמה

193 עמודים

פרדס הוצאה לאור

שנת הוצאה: 2019

לפני כשנתיים נתקלתי במקרה בספרה של שירז אפיק בשורות טובות. כל כך אהבתי את הספר, שתייקתי לי את שמה של הסופרת בראשי וחיכיתי לספרים נוספים שלה. כשראיתי שעומד לצאת לאור ספר חדש, שמחתי וציפיתי לו, אך כבר מהכותרת הבנתי שהוא עוסק במה שאני פוחדת ממנו יותר מכל: נחשים. תמיד פחדתי מנחשים. לא רק הפחד הברור מסכנת ההכשה, אלא שפשוט לא יכולתי להסתכל עליהם. נמנעתי מצפייה בתוכניות טבע שעסקו בנחשים, ואפילו הדבקתי מדבקות על התמונות שלהם בספרים, כדי שלא אתקל בהם בטעות. כשחיפשתי ברשת – גיליתי שפחד מנחשים ברמה שלי נקרא אופידיופוביה, וזוהי הפוביה הנפוצה ביותר בעולם. כשליש מבני האדם סובלים ממנה.

'אל תהיי ילדה קטנה'. 'את אוהבת את כתיבתה של הסופרת, אז תתגברי על הפחד'. אלה הן רק חלק מהמנטרות שטפטפתי לעצמי. אז החלטתי לקרוא. ואני כל כך שמחה שקראתי כי הספר פשוט נפלא והקריאה בו היא הנאה צרופה. הסיפור כל כך ישראלי, כל כך שלנו, הרגשתי חלק מהסיפור והזדהיתי כל כך עם בועז – הדמות הראשית בספר. אז מה המשותף ביני ובין אדם שמעריץ נחשים עד כדי כך שגם הפך את זה למקצוע?

אבקועים מספר את סיפורו של בועז קרמר, המכונה ג'ומעה, החל מילדותו בשנות ה-80 ועד להווה של שנת 2017. אנחנו פוגשים את בועז לראשונה כשהוא בן שלוש עשרה. נער מתבגר שמתגורר במושב בשפלה, יחד עם אמו מלכה. מלכה היא אם חד הורית שגידלה את בועז בגפה. זהותו של אביו של בועז אינה ידועה לו. כמו כל בני השלוש עשרה, בועז לא מחבב במיוחד את בית הספר, והוא מעדיף לשוטט בשדות ליד ביתו, שם מתחילה חיבתו לזוחלים על הגחון. כשבועז גדל הוא מתחיל לעבוד בחנות לחיות, שם הוא קושר קשר מיוחד עם בעל החנות, שמצדו מלמד אותו את כל מה שהוא יודע על נחשים. במקביל הוא חווה אהבה ראשונה וסוערת.

כשבועז מתבגר הוא הופך ללוכד מקצועי. במהלך הקריאה כיניתי אותו ביני לבין עצמי: לוכד הנחשים והנשים. לא יודעת מה היה בבועז שגרם לי להיקשר אליו. אני מניחה שקצת קינאתי בו שהוא מצא את התשוקה שלו בגיל כל כך צעיר ודבק בה. הערצתי את מלכה, אמו של בועז, שהיא אישה חזקה ודמות נהדרת. ובכלל, הספר כולל דמויות בלתי נשכחות, שלא אפרט עליהן כי מתחשק לי שתקראו בעצמכם ותחוו אותן ללא ידע מקדים. עם התקדמות הסיפור פשוט לא הצלחתי להניח את הספר מידי, והייתי מרותקת לחייו של בועז ושל האנשים סביבו. אהבתי מאד את סופו הנוגע ללב של הספר, שכל כך התאים לו.

פסק הדין:

לשירז אפיק יש יכולת מופלאה להפיח חיים בדמות ספרותית, וכל זה בספר של פחות מ-200 עמודים. ההוכחה שעם כתיבה מדויקת לא צריך עמודים רבים בכדי ליצור עלילה מרתקת וסוחפת. מדובר ביצירה קטנה ושלמה שכוללת אפילו פס-קול משובח. למרות אורכו, הספר עוסק בנושאים רבים מלבד נחשים: ילדות, התבגרות, אהבה, מערכות יחסים, המחסור בדמות אב, אם דומיננטית, והערצה לבעל חיים שרוב האנשים אוהבים לשנוא. אהבתי מאד את הישראליות שנוטפת מדפי הספר, והזדהיתי עם ילדותו ונערותו של בועז. יש לי חיבה מיוחדת לסופרים שיודעים לכתוב דמויות מהמין הנגדי בגוף ראשון, ונראה כי שירז אפיק נכנסה למוחו של גבר באופן מושלם. במהלך הספר צחקתי, הזלתי דמעה, ובעיקר הכרתי את בועז. דמות שקשה לי לשכוח.

אז למה בסופו של דבר החלטתי לקרוא את הספר הייחודי הזה?
ולמה (אם הבנתי נכון) בחרה הסופרת לכתוב אותו?

"אני פוחדת פחד מוות מנחשים."

"אז למה…"

"כי הפרויקט שלי לא יהיה נכון עם אף חיה אחרת."

תעשו לעצמכם טובה ותקראו את הספר הזה.

⭐⭐⭐⭐⭐

***

השאלון הקטן, ישראל היום 28.9.2019

מיינט מודיעין, 23.9.2019

***

ראיון לתכנית "שווה שיחה" עם אביבית לוזון על ספרי החדש, אבקועים:

 

***

טבע פראי בסלון: הסופרת שיצאה מהצללים
ישראל היום
"בשורות טובות" של שירז אפיק עוסק בגיבורה שנקלעת לסחרור משפחתי דווקא בגיל 40 המשמעותי.
בראיון עם המחברת היא מבהירה מדוע עיסוקה כסופרת צללים סייע לה לעבור לקדמת הבמה,
ולמה כעובדת סוציאלית היא נמשכת להפרעות בתוך המשפחה…להמשך קריאה >>

שירז אפיק: "כולנו מחפשים לנקות את עצמנו"
Ynet
אורי, הגיבור של שירז אפיק ב"לנקות את יפו", הוא בבואה לחוליי החברה שלנו. העובדה שהוא נער לא פוגמת בעלילה שפוקחת את עיני הקוראים ומזהירה מפני המציאות העכשווית.
"הספר הוא לא מניפסט פוליטי, אבל נולד בתקופה שחשתי בהתהוות של פאשיזם סביבי", היא מספרת בראיון ביכורים…להמשך קריאה >>

פעילי ימין מתנכלים לבית ספר מעורב? שירז אפיק כתבה על זה לפני
טיים אאוט
בתזמון כמעט בלתי ייאמן רואה אור ספר הנוער של שירז אפיק, "לנקות את יפו", שבלבו בית ספר יהודי־ערבי שנמצא תחת מתקפה של ימניים קיצוניים.
בראיון היא מספרת למה היה לה חשוב שמתבגרים יתמודדו עם הנושא ומדוע עדיין מעט קשה לה להאמין בדו קיום…להמשך קריאה >>

ראיון ראשון
אפליקצית 'עברית'

מתאמנת מידי יום מול סרטונים מיוטיוב, מסוגלת לכתוב ברצף מקסימום שלוש שעות, הייתה חוזרת בזמן לאנגליה של ימי הביניים ואם היה מתאפשר לה, הייתה נפגשת עם סטיבן קינג.
שירז אפיק עונה לשאלון האישי…להמשך קריאה >>

באתי, ראיתי, כתבתי
מודיעין ניוז

חייו של אורי, נער רגיש ומוסיקאי מחונן בן 14, אינם פשוטים. הוא עובר עם הוריו, המצויים במשבר זוגי, להתגורר ביפו, מתחיל ללמוד בבית הספר היהודי-ערבי,
הופך מושא ללעג ולהתעללות של בריוני הכיתה אך גם מגלה את האהבה…להמשך קריאה >>

מתוך צילומי הסדרה "טרנסקידס"
יס דוקו

הצצה לתהליך העבודה שלי עם עופרית מצס על ספרה "תמיד רציתי בת"…להמשך צפייה>>

מבחן התולעת 
בלוג "עושה רוח" / מור דיעי חנני
מחברת הספרים בשורות טובות‘ ו- ‘לנקות את יפו‘. לא יכולה לראות חנות ספרים מבלי להיכנס אליה.
אפילו אם בדיוק היא קוראת את ‘קו המלח’ של יובל שמעוני ויש לפניה עוד שמונה מאות עמודים…להמשך קריאה >>

השאלון עם שירז אפיק
בלוג קורא בספרים

השאלון עם שירז אפיק, מחברת הספר “לנקות את יפו”…להמשך קריאה >>

חזרה לראש העמוד >>