מודיעין ניוז, 28.8.2024
צילום: ניר חנקין
***
פרופ' שי רודין, מבקר וחוקר ספרות, על "ליל הברווזים":
כל כך הרבה צריך לומר על ספרה של שירז אפיק, "ליל הברווזים", שכתוב בכישרון של כותבת קלסיקות. החל מן האופן שבו היא בראה דמות מרובדת רבדים, שהיא תוצר של עבר טראומטי, דרך עיסוקה כמטפלת בילדים וכלה ביחסיה עם בני משפחתה, ובקשר שהיא מנהלת עם גופה. אליענה, הגיבורה, עברה אונס כחיילת, עזבה את הצבא בעקבותיו, צפתה במשך כל השנים שעברו בקצין-האנס מתקדם וכובש פסגות בעולם הצה"לי. היא חיה בשני מסלולים מקבילים – העבר וההווה, הופכת לפסיכולוגית-ילדים, והיצירה מציגה את נקודת המפגש שבה העבר מתייצב מולה בהווה. האם תוכל לטפל בבנו של מי שאנס אותה?
דמויות המשנה ברומן, מייצגות כל אחת, "מוסד" חברתי, ומראות כיצד מוסד זה מתמודד עם נפגעת אלימות מינית. האם, מייצגת את המשפחה. "עיוורת וחירשת מרצון". מי שלא הושיעה את בתה ממורה פרטי מתעלל בכיתה ה', לא תוכל להושיע אותה לאחר שעברה אונס. ובה בעת, גם האם היא קורבן של אב נוכח-נפקד, שמותו רק הדגיש את חוסר היותו בחייו. העמיתה לשעבר, אשת האקדמיה, משקפת באופן אירוני את עמדתם של אנשי הטיפול כלפי נפגעות. דווקא החוקרת מתנכרת לאליענה, רואה אותה כאדם מסוכן, וכושלת להבין שלא האגו מניע את אליענה, אלא הרצון לשרוד. ואילו המטפלת הצעירה, זו שהגיעה לקליניקה ואליענה מתפקדת כמנטורית שלה, עסוקה כל כך בלפצח את סודותיה של אליענה, שבדרך, היא שוכחת את תפקידה המקורי – לטפל. ועם בחירתה של אחותה הגדולה של אליענה להגר מישראל, נותרת אליענה לבדה, מול כלל החזיתות, והוגה פתרון יצירתי – היא רוקמת לעצמה זהות חדשה, בוראת את עצמה. שם חדש, ביוגרפיה חדשה. הלוא מה נותר לה לעשות? וחלק מהבריאה שלה מעמת אותה ואת הקוראים והקוראות עם סוגיה פחות מדוברת. כיצד מתמודדת החברה הישראלית עם אשה שאינה אם? הפתרון היצירתי של אליענה מצביע על הפתולוגיה של החברה הישראלית, וכאן אליענה-המטפלת רק מאירה את השמרנות הישראלית, את החיים בתבניות גדורות, שלא ניתן להימלט מהן. ממש ברגעים אלו מתנהל מסע בחירות אמריקני, שבו המועמדת הדמוקרטית לנשיאות, נאבקת עם טענות שמי שלא תפקדה כאם לא מסוגלת לנהל את האומה. כאילו שטראמפ והגברים שמקיפים אותו הכינו קופסאות מדי בוקר לגן, החליפו טיטולים וחוו לילות לבנים בשל דלקות אוזניים של ילדים.
כששאלתי בשעתו את השאלה "על מה סופרות ישראליות כותבות?" והקדשתי לתשובה כמה וכמה שנים מחיי (שאוגדו בספרי "אלימויות"), עלתה התמה המרכזית – אלימות מינית. סופרות לא משחזרות שוב ושוב את סיפור סינדרלה כפי שנהוג לחשוב בטעות. הן כותבות סיפורי אונס והתעללות והן אלו שהפכו את הנושא לכותרת ראשית בספרות המודרנית. הרבה לפני הMeToo של 2016. ועם זאת, יש משהו חתרני בפרסום רומן-אונס בישראל של 2024, שנזעקת לנוכח מעשי הזוועה של החמאס בשבעה באוקטובר, וכיום, ביחס לחטופות, מעשים שכוללים אלימות מינית, בה בעת שהיא נותרת שוות נפש כלפי מקרי אינוס אחרים, המתנהלים בבית, בצבא, ובמקומות העבודה.
וכאן אנו מגיעים לפתרון שמופיע בלא מעט ספרים, וגם ב"ליל הברווזים". הנקמה. כי בהיעדר רשויות שתסייענה לך, את נאלצת להיפרד מן החוק. אמילין פנקהרסט נהגה לומר שהיא תכבד את החוק כשהוא יכבד אותה, בימים שבהן נשים היו נטולות זכויות הצבעה וזכויות אדם. וכך נוהגת גם אליענה, גיבורת הרומן. כששירתה בצבא האפשרות של תביעת האנס כלל לא עלתה בתודעתה. אולם שלושים שנים אחרי, כאשה בוגרת, דווקא כאשה בוגרת, נראה שאזלת היד החברתית והממסדית ברורות לה יותר מתמיד – ומכאן בחירתה לקחת לעצמה את תפקיד המחוקקת, השופטת והמבצעת. היא מטפלת באנס ולא רק בילדים.
לא אכתוב על סוף היצירה, אבל אני בהחלט ממליץ על קריאתה. נדמה כאילו שירז אפיק רקחה שיקוי שהחזיר אותה לנוסח הכתיבה של שנות ה-80, נוסח הכתיבה האהוב עליי, שבו הדמויות הן תמהיל של עולמן הפנימי ושל החברה שמסביבן. לפני עידן הסלפי, שבו ספרים מתארים מה "מרגיש" לדמות ומאיינים כל היבט חברתי שעלול לטרגר את הקוראים והקוראות העדינים. ומדוע העדינות? הלוא המציאות היא זו שגרועה מכל בדיון.
***
***
המשוררת דליה סיני על "ליל הברווזים"
אין כמו לפרוק את מתיחות הימים הנוכחיים עם ספר מתח.
וכשמדובר בספרות מקור של אחד הז׳אנרים האהובים עלי, התענוג גדול פי כמה.
"ליל הברווזים" הוא מהספרים האלה הנגמעים בלגימות גדולות, כמו משקה מתוק וקר ביום שרב, ומשאירים את הקוראת בוהה בכוס הריקה, תוהה איך כבר נגמר.
שירז אפיק מפליאה לשזור עלילה משכנעת המעוגנת במציאות חיינו. עובדה המחזקת את ניחוח האימה, המלווה את מהלך העניינים כבר מהעמודים הראשונים.
הדמויות שלה מצוירות בקווים ברורים, ומתוך ההוויה הישראלית, והן מתעוררות לחיים בקלות וטבעיות במהלך הקריאה.
ומעל כולן אליענה, הדמות הראשית אשר מאגדת בתוכה מקהלה של ניגודים מתוזמרת ביד אמן, ומדלגת בקלילות בין איפוק מהוקצע לטירוף חסר עכבות. תוך כדי תנועה, וככל שמתבהרת דמותה, היא מעוררת מנעד מטלטל של רגשות – מחמלה ועד אימה. או, במילים אחרות: איך אפשר שלא להתאהב בה, לכאוב אותה, להתמסר לבחירות שלה ולחכך ידיים בסיפוק ובעתה ככל שמתפתחת העלילה.
איזה כיף של קריאה, שירז, תודה תודה תודה!
***
הבלוגר שניר פלג על "ליל הברווזים"
שירז אפיק יודעת לכתוב, ידעתי את זה עוד בספריה הקודמים ואני יודע זאת גם היום.
אני שמח כל פעם מחדש לקרוא את הספרים שלה והספר הזה גרם לי הנאה רבה.
לא רק בגלל שהוא כתוב טוב אלא שיש בו איזו סגירת מעגל שאהבתי מאוד, כזו שמעלה לקורא חיוך על הפנים.
הספר עוסק בנושאים מאוד מעניינים ומטרידים שקשה מאוד לספר עליהם בסקירה כזו כי היא עלולה לחשוף את הסיפור ואת התמה המרכזית שלו ואנסה לתאר את העלילה בקווים כלליים.
הספר מספר על אליענה, פסיכולוגית ילדים מוצלחת, הקליניקה שלה עמוסה ויש לה תכנית רדיו ובסך הכל גם משפחה טובה משל עצמה.
בפועל מתחת למעטפת הזו ולקריירה המשגשגת מסתתר סוד אפל וקשה, אירוע טראומטי שקרה לה בזמן השירות הצבאי שאליענה סוחבת אותו איתה שנים רבות ומשפיעה עליה.
אל אליענה מגיע לקליניקה ילד חמוד, מאוד ציני ומאוד כנה שלא יכול לשקר, הילד הזה הוא פתח לאליענה להגיש את הנקמה שלה, לתקן את מה שדרוש תיקון ואת מה שהיא חיכתה לו שנים רבות.
אנחנו חוזרים לאותו אירוע שהתרחש בעבר והשפיע על אליענה וחוזרים להווה ועוקבים אחרי הדמויות בספר בעניין רב.
קשה מאוד לחבב מי מהדמויות בספר, הם לא מעוררות אמפתיה יותר מדי, גם לא אליענה.
אבל זה מה שיפה בספר הזה, הדמויות בנויות נהדר והספר לוקח אותנו צעד צעד עד לרגע בו אליענה מבשלת את הנקמה שלה מאותו לילה בצבא, מאותו אירוע.
הספר מרתק, הוא כתוב נהדר, הוא חד והוא מביא לנו סיפור מר עם סוף מתוק מדבש.
תענוג.
ל"עולם הספרים של שניר פלג" לחצו כאן
***
"ליל הברווזים": נקמה מושלמת אבל גם עצובה. ירון פריד, מעריב
גיבורת הרומן הכובש והמטריד של שירז אפיק נוקמת כמו גדולה בגבר שהרס את חייה לפני שלושים שנה. אבל האם זה מאוחר מדי, מעט מדי מבחינתה?
המילה המפורשת מוזכרת רק שלוש פעמים ברומן הכובש והמטריד בו בזמן של שירז אפיק. ובאחת מהן שואלת הגיבורה בטור פסיכולוגיה שימושית שהיא כותבת: "נקמה – כוס תרעלה או קתרזיס?". אבל נקמה היא תכלית הסיפור, המנוע שלו ומה שמייחד אותו בנוף הספרותי הנוכחי בישראל, שבו גיבורות עם רצח בעיניים וסכין בין השיניים הן חיזיון נדיר, לעומת ספרות הנקמה הבינלאומית (ולא רק האמריקאית), שהיא סוגה משגשגת בפני עצמה. קבלו את אליענה דרורי, נערה עם קעקוע דרקון – אופס, טעינו! – פסיכולוגית ילדים מצליחה בת 48, שאירוע אחד בשירותה הצבאי, לפני שלושה עשורים, שינה את חייה מהקצה אל הקצה. אעשה מאמץ לחסוך בקלקלנים – העלילה המותחת, המדלגת בין זמנים, בנויה על הפתעות ותפניות למכביר – אבל רק אציין שהשם "ליל הברווזים" אינו מתייחס לתרגיל הגיוס הצה"לי משנת 1959, שהובן שלא כהלכה והתפרש כהכנה למלחמה (אם כי מניסיוננו המר כבר למדנו שכשישראל אינה במלחמה, החיים בה הם הכנה אחת מתמשכת למלחמה הבאה). "ליל הברווזים" גם אינו קשור לישיבת הממשלה המיוחדת בראשותו של מנחם בגין, שהתכנסה ב־1979 כדי לבצע שינויים במדיניות הכלכלית (שלא בוצעו).
תרגיל הגיוס ההוא (שנקרא על שם אחת מסיסמאות הגיוס: "ברווזי מים") התקיים במקרה ב־1 באפריל, אבל לא היה מתיחה. גם האירוע המחולל שקרה לאליענה בצבא הוא לא ברווז עיתונאי ולא פרי דמיונה. אין ויכוח על הטראומה שנגרמה לה, אבל אפיק בוחנת את הדרכים שבהן אנשים בוחרים לתבוע את עלבונם, זעמם ורצונם בצדק שייעשה וגם ייראה, ואינה חסה על הגיבורה שלה. אליענה, שמקצועה הוא הנפש, מעורערת בנפשה. יהיו אפילו שיאמרו פסיכופתית. היא שקרנית פתולוגית עד כדי כך שקשה להבין איך שרדה ועוד התקדמה בסולם הדרגות המקצועי (וכיצד לא נתפסה עד היום, כלומר איך הצליחה להתל כל הזמן בכל האנשים, כולל באמה). התהייה הזאת אגב דומה לזו שמתעוררת גם לגבי הקריירה המטאורית של קצין שמככב בעלילה, שכשל באופן קטסטרופלי בביקורת מח"ט בבסיס שלו בשלב מוקדם בשירותו, ובכל זאת נסק לשחקים (הוא אגב בן של טייס שבעצמו נפלט מקורס טיס). לכאורה יש כאן ביקורת על גברים שמתקדמים (בצבא, ולא רק בו) בלי קשר לכישוריהם הממשיים או למעשיהם הנפשעים – וגברים לכאורה חומקים ללא עונש מכל פשע שהוא, ואפילו מקבלים פרסים – אבל זו מתבטלת לכאורה אל מול הצלחתה המעוותת של אליענה רעועת הנפש בתחום הטיפול הנפשי. היא דורשת אמת וכנות מהקולגות שלה ומהמטופלים שלה, רכים בשנים ככל שיהיו, אבל כל עולמה בנוי על שקרים. אפיק מהלכת רוב הזמן בתבונה ובשליטה בין הטיפות. על פניו, אליענה היא קורבן של גבר (של שני גברים, מתברר בהמשך). אבל היא בעיקר קורבן של עצמה ושל פגמיה (שכנראה היו שם גם לפני ליל הברווזים), ובמידה מסוימת גם של אמה חלשת האופי. תשכחו משחור־לבן, אומרת אפיק בין השורות. הטובים הם לא רק טובים, הרעים (ברובם) הם לא רק רעים, יש צללים וגוונים ובני־גוונים, והסיפור הוא לא קרב בין גברים ונשים.
כל מה שנאמר על נקמה במהלך השנים נכון כנראה. "כשאתה מחפש נקמה", אמר הכומר דאגלס הורטון, "חפור שני קברים – אחד מהם לעצמך"; "אי אפשר לסבול בלי לגרום למישהו לשלם על כך", היגג ניטשה, "ולכן כל תלונה כבר מכילה בתוכה נקמה". ישנן כמובן האסכולות שגורסות שהנקמה הטובה ביותר היא סליחה ומחילה (איוונה טראמפ מצדה טענה ש"הנקמה הטובה ביותר היא שיער מהמם"), סטיג לרסון, מחבר סדרת "נערה עם קעקוע דרקון", שם בפי הגיבורה שלו, ליסבת סלאנדר, את המוטו: "לנקום על עוולות שנעשו לך או לחבריך זו לא רק זכות, אלא חובה". והיה אלפרד היצ'קוק שאמר ש"נקמה היא מתוקה ולא משמינה" (אמר ובתוך כך הרס את חייהן של כמה שחקניות שלא נענו לחיזוריו), ובל נשכח את האמירה ש"נקמה היא פעמים רבות כמו לנשוך את הכלב שנשך אותך" או זו הרלוונטית לאליענה פסיכולוגית הילדים: "הנקמה שלנו היא הצחוק של ילדינו". אליענה משתמשת בילד אחד כדי להניע קדימה את הנקמה שלה (ושלו, במידה מסוימת), ובילד אחר כדי לבסס את שקריה. זה לכל הפחות פרובלמטי, אבל היא – ואפיק – מוצאות לכך הצדקה די משכנעת. בסופו של דבר, אליענה היא דמות מורכבת, מבריקה ומרתקת, גם אם לא בהכרח מעוררת הזדהות, ולמעשה היא מושכת ודוחה בעת ובעונה אחת. היא עשויה להדהד משהו מגיבורת ספרו המטריד לא פחות של ישי שריד, "מנצחת", הפסיכולוגית הצבאית אביגיל, שמצהירה בין היתר כי היא שוברת חיילים (שהם בעצם "ילדים עדינים") ואז מנסה לתקן אותם, "כמו אספנית צעצועים פסיכופתית". תדע כל אם עברייה, למרבה האימה, שלא רק שאין לדעת מי מפקד על בניה החיילים ובנותיה החיילות, אלא גם מי מטפל בילדיה. ואם המטפלת הייתה ילדה־חיילת בעצמה, שנפגעה מילד־חייל, הכל רק הולך ומסתבך, ושאלוהים ישמור. כמו בסיפורי מי־טו רבים, אין מנוס מהשאלה מדוע אליענה חיכתה כל כך הרבה שנים כדי לפרוץ עם הנקמה שלה (שבמקרה הזה משחקת לידיה באופן מעט נוח מדי). השאלה הזאת כשלעצמה היא חלק מהסיפור. אבל כשהיא כבר נוקמת, זה ברמה של סרטי "הנוקמים" של מארוול. הביצוע מושלם ומעורר התפעלות כמו אפקטים מיוחדים של גיבורי־על, ומה הפלא? נקמה שהתחממה על הכיריים במשך 30 שנה, גם אם היא מוגשת קרה, בוודאי זכאית לכוכב מישלן או שלושה.
ההומור השחור הזרוע בספר משדרג את ההליכים וגם מרכך אותם בעת הצורך, אבל השיניים החדות של הסיפור אינן נפגעות. דמויות המשנה מצוירות נפלא וטובלות בחמלה – למשל אדל, בעלת סלון כלות שמזריקה חום אנושי לסיפור ולעולמה הקר והאפל של אליענה, בלי לקפח את הצדדים הטווסיים והדרמטיים־קומיים באישיותה. הישראליות של הסיפור מדויקת בכל פרט, מתיאור ההווי הצבאי ובלויים של צעירים מקומיים ועד השמות – רעות מורנו לדוגמה, היש שם ישראלי מזה? השקט שנשאר, בהשאלה משירי מימון, מהול בעצב בלתי נמנע. אליענה נוקמת כמו גדולה, אבל חייה בצל ליל הברווזים הם החמצה אחת כואבת, מה שמפחית מתחושת הניצחון. ילדינו אולי יצחקו, אבל ספק אם את אליענה זה ינחם. כעת היא יכולה לסגור מעגל ולחזור אל החתול שלה מלכישוע בדירתה הקודרת, אבל כמו שקורה פעמים רבות בסיפורי נקמה, השיא הוא גם אנטי־קליימקס, מעט מדי, מאוחר מדי. הנוקמת נדרשת לקום מבין הריסות חייה, ובמקרה הזה להמשיך לטפל באחרים, אבל מי יטפל בה עצמה?
***
ריאיון לנילי ליבוביץ', "קול הכנרת"
בשישי האחרון התארחתי בתוכנית "שיחות בשישי" של נילי ליבוביץ', אישה שכל מפגש רדיופוני איתה הוא אינטימי, חמים ומעמיק.
להאזנה לחצו כאן. השיחה איתי החל מדקה 28:50 🎧
***
מודיעין: הוכרזו הזוכים בשלב המקומי בתחרות הכתיבה ‘מילה במקום’
שרון מאירובי.' | חדשות אפס שמונה
השנה, עסקה התחרות בנושא “דרך”, כתנועה מנקודה אחת לאחרת בזמן, במרחב וברמות שונות של הקיום האנושי. לתחרות הוגשו 95 יצירות.
טקס הכרזת הזוכים והזוכות בשלב המקומי, בתחרות הכתיבה “מילה במקום” התקיים בהובלת רשת הספריות בשיתוף עם הליקון ומועדון רוטרי. מדובר בתחרות הוותיקה והאהובה, הנערכת מזה 20 שנה, ומאפשרת לתושבים יוצרים בעיר, לקבל חשיפה ובמה ליצירותיהם בשירים ובסיפורים.
***
אורנה קזמירסקי, מנהלת מועדון קריאה, על ספרי "בשורות טובות"
היה לי מעצור קריאה. כמו מעצור שתוקע דלת. אבל הפוך. הוא מונע ממנה להיסגר ואצלי הלב לא נפתח לספרים שחיכו על השידה ליד המיטה.
ואז… נזכרתי שהנחתי על מדף בחדר אחר שני ספרים של שירז אפיק. כבר כתבתי כאן על "מתחת לעור" שלה ועל "אבקועים", שממש קרעו את עור התוף שלי מרוב שהדהדו בו.
ומה אומר?
"בשורות טובות" הוא חת'כת ספר. אולי הטוב מבין שלושת ספריה המצוינים שכבר קראתי.
תסתכלו על הכריכה הנאדרת והנהדרת הזאת. אני לא יודעת למה החלטתי ללטף אותה כשסיימתי את הקריאה, אבל פתאום הרגשתי שנוצות העורב השחורות, שמעופפות מחלון הבשורות הטובות הוורוד בולטות קצת. כשנגעתי בהן נרתעתי בבהלה.
עד כדי כך השפיע עליי הספר הזה!
ובכל זאת לא ארחיב עליו כאן, כדי לא לקלקל ולחשוף טפחיים. (גב הספר מצולם בתמונה וניתן להבין ממנו מה ששירז אפיק החליטה לחשוף).
רק זאת אומר,
גם בספר הזה הגיבורים שלה ישראלים מאוד ושרוטים מאוד, הוא מתרחש בנופי מולדת מוכרים, מוזכרות בו חיות לא סימפטיות והוא נוגע ללב באופן יוצא דופן.
מדובר כאן בסופרת מצוינת במובן העמוק של המילה, שיודעת לבנות עולם חיצוני ופנימי בכישרון ובהומור מהול בעצב. תסמכו על ההמלצה שלי.
***
ריאיון לבלוג "החיים על פי אלדד"
שירז אפיק, סופרת ועורכת סיפורי חיים, גילתה מחדש את הכתיבה בזמן שביתת הסטודנטים הגדולה אי שם בשנות התשעים. מאז הספיקה להוציא ארבעה ספרים ("לנקות את יפו", "בשורות טובות", "אבקועים" ו"מתחת לעור"). בעיצומם של ימים אלה היא עובדת על כתיבת ספרה החמישי.
הכרתי את שירז בגיל 30 כשעוד נקראה שירז בן עמי והיינו אפילו זוג במשך שנה. נפרדנו כשהבנו שלמרות האהבה הגדולה, אנחנו לא מצליחים להסכים כמעט על כלום ומכלים את ימינו ולילותינו בעיקר במריבות סוערות.
אחרי הפרידה פנינו כל אחד לדרכו. אני הפכתי למעצב גרפי ושירז לסופרת ועורכת סיפורי חיים ובאופן בלתי צפוי ומפתיע לחלוטין הצטלבו דרכינו שוב לפני מס' שנים כשעיצבתי לשירז לוגו ואתר. אז זוגיות מוצלחת לא הצלחנו לייצר יחד, אבל לוגו ואתר אינטרנט בהחלט כן.
ולפני סיום ראיון קצרצר עם שירז על כתיבה וספרים:
הספר האחרון שהוצאת?
הרומן האחרון שלי נקרא "מתחת לעור", והוא מתאר סיפור אהבה סוער ובלתי אפשרי בין תמר, עובדת סוציאלית צעירה, לאדם, מכור נקי מארצות הברית עם שדים רבים בעברו.
יש לך רצון לכתוב עוד ספר?
אחרי שפרסמתי ארבעה רומנים בטווח זמן די קצר, אני עובדת על כתב היד הנוכחי שלי ממש בעצלתיים – פה משפצת שורה, שם מוסיפה איזו מילה. אבל הוא כל הזמן במחשבות שלי, והוא מאוד סבלני.
הספר האהוב עליך?
לבחור ספר אהוב אחד (או עשרה) זו משימה קשוחה! אני אמנה פה את "קו המלח" של יובל שמעוני, 900 עמודים מופלאים. "גן הבטון" המופרע והנהדר של איאן מקיואן. "המאזין הלילי" של ארמיסטד מופין, ששבר את לבי. "חייבים לדבר על קווין" של ליונל שריבר, בזכות הכנות חסרת הרחמים שלו. "מעוף העורב" על הכתיבה הייחודית והעלילה שלו, שנטווית יפה וכואב כל כך. "נשמות" הקרקסי ועתיר הדמיון של רועי חן.
סופר/ת פייבוריטי?
שוב, קשוח! אהבתי מאוד כל ספר של טוני מוריסון שיצא לי לקרוא. אמיר גוטפרוינד ז"ל נראה לי איש מקסים, שהפליא לשלב טראומה והומור. וכמובן, סטיבן קינג. ה-מלך.
אורנה קזמירסקי, מנהלת מועדון קוראים, על ספרי "אבקועים"
***
הבלוגרית שרון דה קונינג קסל על ספרי "אבקועים"
חיות המרתקות אותי מלבד משפחתו העניפה של החתול הינן נחשים, עכבישים ועקרבים.
אני אוהבת לראות אותן בפעולה; מחוללות סביב טרפן, מאגפות אותו ובהכשה, חנק או עקיצה קטלנית מסיימות את חייו.
וכל זה כמובן מול מסך הטלויזיה או המחשב או הטבלט, חלילה לא במציאות או במרחק נגיעה משום שאני מעריכה את היכולות שלהן מרחוק, כמו שצריך.
מעולם לא הבנתי את האנשים המתעקשים לגדל אותן כחיות מחמד.
מה חמוד בהן? הן מסוכנות, לעולם לא תהיינה מבויתות ומקומן בטבע.
אף על פי כן, קראתי את ספרה של שירז אפיק, ״אבקועים״, בהנאה מרובה.
כתיבתה מעניינת, משעשעת, ומגוונת.
הפרטים המדעיים יותר, אודות הנחשים, כתובים בצורה מסקרנת שגרמו לי לרצות ולהבין יותר ממה שאני בדרך כלל יודעת.
העלילה סובבת סביב דמותו של ״ג׳ומעה״ לוכד נחשים ולבבות שבורים, אחד שאפשר לומר עליו שחי לבד וסביר להניח שגם ימות לבד. לא אוהב אף אדם מלבד עצמו וזוחלי הגחון, ציניקן, סטואיקן וחובב שלווה מדברית.
הוא מספר לנו בגוף ראשון על הרפתקאותיו המיניות, על נסיונו המקצועי. תוקף במילותיו אנשים ולועג להם ובקיצור דמות לא מי יודע מה אהודה.
אך מה שבאמת הפתיע אותי בקריאת הספר היה חוסר אהדתי לאף דמות נתונה; לא התחברתי למקצוען או לאמו, לחברותיו הרבות או למעלליו אך המשכתי לקרוא בהנאה מרובה, מדי פעם חייכתי או הנהנתי ולפני שתהיתי מה יעלה בגורלו, הסתיים הסיפור והייתי קצת מאוכזבת שנגמר.
ספר חביב מאוד, קולח ומהנה כמעט כמו סרטי הטבע בערוץ דיסקברי.
אגב; התרשמתי מאוד מהצגת הדמות הגברית, גם אם הייתה נלוזה קמעה, בידי המחברת.
זאת בהחלט לא עבודה קלה אך בתחום זה נראה כי הצליחה לתאר אדם מקומם ושרמנטי בו זמנית.
***
הבלוגרית איריס גנור (אלה יווניה קוראת ספרים) על ספרי "מתחת לעור"
אשה פוגשת איש ברחוב, בסמוך לשפת הים.
אשה צעירה פוגשת איש צעיר ברחוב, וחולדה שנדרסת לעיניה, ותגובתו של האיש מציתים איזו אש של קירבה ביניהם.
אשה צעירה פוגשת איש צעיר ברחוב, ואחרי איזה זמן היא מוכנה להפוך את כל חייה, לעזוב את עבודתה, את משפחתה (המצומצמת מאד, יש לומר) ולהגר אל מעבר לים.
אשה צעירה, תמר, פגשה איש צעיר, אדם, עת ראתה חולדה נדרסת על הכביש, והוא אסף את החולדה, וערך לה מסע הלוויה היתולי, ומשהו קרה שם, באוויר שביניהם, משהו ניצת.
ואחר כך נפגשו, ואחר כך עברו לחיות ביחד.
הוא לא הסתיר ממנה כי יש לו בעיות, כל מיני בעיות. למי אין? הוא היה אלכוהוליסט בגמילה, אחר כך התברר כי הוא נוטל כדורים לאיזון מצבו הנפשי.
ויום אחד הוא נעלם.
ואחר כך התקשר שוב, מעבר לים.
פעמוני האזעקה אולי צלצלו, אבל תמר, אשה צעירה שאין לה כמעט משפחה, שכמעט נואשת לאהבה, שהיא עובדת סוציאלית רחומה, לא שומעת אותם.
וכבר ברור שהם ישובו להיות ביחד, וכבר ברור לגמרי, לקוראת, לכל מי שמסתכל מן הצד, כי כמה שלא תאהב אותו וכמה שלא יאהב אותה, משהו שם לא יעבוד.
אין ולא יכולה להיות סימטריה ביחסים ביניהם.
הוא חש ראוי לה, הוא חש לא ראוי לה, ומי שחש שאינו ראוי לאשה שאיתו, הופך רכושני וקנאי, ואי אפשר באמת לחיות, לאורך זמן, באווירה של חשדנות וחוסר אמון.
והם יחד.
והם לא.
ושוב יחד.
ושוב לא.
מי שמתבונן מן הצד יכול רק לחשוב כי טוב יהיה לה אם תעזוב. אבל איך עוזבים אהבה כל כך טוטאלית.
ואהבה כל כך טוטאלית מכלה, לאיטה, כל חלקה טובה.
יש בו, בספר הזה, חלקים השואבים את הנשימה; חרדה מפני הבאות. ויש הפוגות.
ויש בו אהבה גדולה, אהבה לא שמחה. כלל וכלל לא.
ורק חסרה לי, מדי פעם, יד עורך או עורכת, שיהדקו את הסיפור. עוד קצת. או שיפרידו אותו לסיפורים קצרים היוצרים יחד סיפור אחד ארוך. ובכל זאת, כדאי לקרוא בספר הזה.
***
הסופרת והבלוגרית שרית פליין על ספרי "מתחת לעור"
קראתי אותו בנשימה עצורה, בכאב, בתקוה.
מעט על העלילה של ״מתחת לעור״ בלי ספוילר:
תמר היא עובדת סוציאלית צעירה. היא פוגשת את אדם, תייר אמריקאי שמקסים אותה. הוא מארגן טקס לוויה לחולדה שנדרסה.
כך מתחיל הסיפור שלהם.
חודשיים אחר כך תמר מתפטרת מעבודתה וטסה לארצות הברית לחיות עם אדם. מהר מאוד מתברר שמה שמתחיל כסיפור אהבה סוער וגדול מהחיים, הוא למעשה סיפור מורכב מאוד עם פוטנציאל נפיץ ביותר.
הכתובת על הקיר, כל פעמוני האזהרה מצלצלים. השאלה היחידה היא האם תמר שומעת אותם, ואם כן מה היא תבחר לעשות.
היו לא מעט פעמים שבהם התרחש משבר דרמטי לילי בין תמר לאדם, והפרק הבא המשיך לעבר העתיד. כאילו לא קרה כלום בלילה הקודם.
וזה רק מחזק את התחושה שאמנם הכתובת על הקיר אבל מישהו צריך לקרוא אותה.
״מתחת לעור״ עוסק בהעברה בינדורית.
במקרה של תמר זו תמונת מראה. אמא שלה היתה מתמודדת נפש, שבסופו של דבר התאבדה.
(זה לא ספוילר – כתוב ממש בעמודים הראשונים) והיא מוצאת עצמה בזוגיות עם מתמודד נפש.
אולי בגלל זה היא לא עוזבת גם כשברור שהוא סוחף אותה איתו לקרקעית.
האם היא תתעורר? האם משהו יעצור את הרכבת השועטת?
את זה כמובן תצטרכו לקרוא כדי לדעת.
למען הסר ספק – מדובר על ספר מותח, אבל לחלוטין לא מותחן.
זוהי דרמה מותחת בזכות הכתיבה המצוינת של שירז אפיק, הדמויות שהיא בנתה אכן נכנסו ״מתחת לעור״.
הכוונה היא קודם כל לתמר ואדם, אבל גם לכל דמויות המשנה, הסבתא הנהדרת שגידלה את תמר, וכל האנשים שהיא פוגשת בארצות הברית.
משפחתו של אדם, מטופלים של שניהם, שותפים לעשייה הטיפולית.
בגב הספר מצוין:
״שירז אפיק בעלת תואר שני בפסיכולוגיה התמחתה בארץ ובארצות הברית בטיפול בפגועי נפש ובמכורים״
לי לשמחתי אין היכרות אישית עם התחום, אבל כשקראתי היתה לי תחושת אמינות גבוהה.
לכן לא הופתעתי לגלות את הכתוב על גב הספר.
זהו ספר על הקלות שבה האהבה הכי גדולה היא הסכנה הכי גדולה.
״הטירוף נכח בחדר כמו אדם שלישי.”
סיפור עצוב על השוליים של החברה, אבל ״מתחת לעור״ הוא לא ספר מדכא. בין היתר כי יש בו לא מעט חוטים של חסד.
***
אם יש לי טענה היא שהוא נגמר מהר מידי.
שלושה דברים שמאפיינים אותךזיכרון ילדות מיוחד שיש לך שקשור לספריםספר שלא הצלחת להניח מהיד לאחרונהאיזו מן ספרייה יש לך בבית?מאיזה גיל את כותבת?האם למדת כתיבה במסגרת כלשהיא?חלום ספרותי שיש לךדמות מספר שהיית רוצה לפגושעצת כתיבה שאת יכולה לתתהאם את מקפלת אוזני חמור בספרייך?ספרי לנו על הפרוייקטים שאת עובדת עליהם עכשיו
ראיון שלי לנילי ליבוביץ' מרדיו קול הכנרת על ספרי "מתחת לעור", ועל המארז ושיתוף הפעולה הנשי המשמח שנבט סביבו.
לחצו כאן להאזנה (החל מדקה 23:34).
***
***
ראיון ל"קפה עם שרון", שרון זליקובסקי ברדיו קול השרון, 103.6FM
להאזנה לחצו כאן
***
נעים להכיר, שירז אפיק
מערכת סלונט | נעים להכיר | התפרסם ב – 10.11.21
שירז אפיק היא בעלת תואר שני בפסיכולוגיה מאוניברסיטת Kean, ניו ג’רזי. טיפלה בנפגעי נפש, מכורים וניצולי שואה, וכיום עוסקת בכתיבת ביוגרפיות כסופרת צללים. פרסמה עד כה ארבעה ספרים: “לנקות את יפו” (2014, מטר), “בשורות טובות” (2017, מטר), “אבקועים” (2019, פרדס) ו”מתחת לעור” (2021, עברית).
למה את כותבת? מאיזה מקום פורצת הכתיבה?
הכתיבה היא בית עבורי. היא חלק ממי שאני, מהאופן שבו אני מגדירה את עצמי ומהדרך שבה אני מתבטאת. ספרים היו חלק בלתי נפרד מחיי מרגע שלמדתי לקרוא, והידיעה שכיום אני יוצרת טקסטים ספרותיים בעצמי היא פשוט פנטסטית בעיניי.
באיזה שלב התחלת להתייחס לעצמך כסופרת/משוררת?
לקח לי זמן, כי תקופה ארוכה הרגשתי אי נוחות מסוימת להתהדר בטייטל הזה. אני חושבת שאחרי שהרומן השלישי שלי, “אבקועים”, ראה אור.
איפה את כותבת, תארי לנו את סביבת העבודה שלך?
אני מאוד מינימליסטית בדרישות הכתיבה שלי. במשך שנים כתבתי במטבח מהיעדר אלטרנטיבה, ורק לאחרונה בעלי (תודה מותק!) אירגן לי עמדת כתיבה בחדר השינה שלנו, שיש בה מקום ללפטופ וכמה מדפי ספרים. אבל אני כותבת גם על ספסלים ברחוב, בבתי קפה או ברכב כשאני מחכה לילדים.
האם את מאזינה למוזיקה בעת הכתיבה? אם כן, למה את אוהבת להאזין?
אני לא מסוגלת לכתוב כשמוזיקה מתנגנת ברקע. זאת התנגשות בין שתי אהבות גדולות שלי, והסחת דעת רצינית מדי עבורי.
מה או מי גורם לך השראה?
אני משתמשת בכל דבר אפשרי כדי לקבל השראה: כתיבה של אחרים. ידיעות חדשותיות מסקרנות. טיפוסים יוצאי דופן שפגשתי. זיכרונות עבר. סיפורי חיים של אחרים. דברים מצחיקים או סוריאליסטים שקורים לי ביומיום.
מה בולם אותך? מה מקשה עליך לכתוב?
בלי עין הרע, מאז שהתחלתי לכתוב לא נתקלתי במחסומי כתיבה עד לאחרונה ממש, כשהחלטתי לגנוז כתב יד שכבר הגיע לנפח די מכובד של 34,000 מילים, אחרי שהבנתי שאני לא באמת מחוברת לגיבורה שלו.
האם הכתיבה שלך מתחילה מהדמויות או מהעלילה?
בדרך כלל אני מתחילה מהעלילה, או יותר נכון, מזנבנב של סיפור שעליו אני בונה ובונה. הדמויות שלי הן לרוב תולדה של הסיפור והן קורמות עור וגידים ככול שהעלילה מתפתחת.
מהם החלקים שאת הכי אוהבת והכי פחות אוהבת בתהליך הוצאת ספר לאור?
כל שלב בתהליך הכתיבה הוא תענוג מבחינתי, החל בתקופה של כתיבת הטיוטה הראשונה, שבה אני חיה בעולם מקביל שיצרתי בעצמי, דרך עבודת פינג-פונג מול עורכת, כשאנחנו עובדות בשיתוף פעולה כדי להביא את הטקסט לרמה המיטבית שלו, ועד לעיצוב העטיפה, כשהמילים שכתבתי מקבלות פתאום ייצוג ויזואלי. וכמובן – תגובות הקוראים מרגע שהספר יצא לאור.
החלק הפחות אהוב עליי הוא ההתמודדות עם שוק הספרים הנוכחי, שנמצא, כידוע, במצב לא פשוט.
אילו ספרים או סופרים השפיעו הכי הרבה על הכתיבה שלך?
רשימה חלקית מאוד: סיפורי הפתעה/רואלד דאל, מיזרי/סטיבן קינג, חמדת/טוני מוריסון, המחברת הגדולה/אגוטה קריסטוף, חייבים לדבר על קווין/ליונל שריבר, המאזין הלילי/ארמיסטד מופין.
האם ואיך את עושה שימוש כסופרת/משוררת במדיה החברתית?
בהחלט. אני פעילה מאוד בפייסבוק ומעלה לשם לעתים קרובות עדכונים לגבי תהליך הכתיבה שלי, סיפורים קצרים שלי שהתפרסמו בכתבי עת, פרויקטים וכו’. פה ושם אפשר למצוא אותי גם באינסטגרם ובלינקדין, אבל בהיקף הרבה יותר קטן.
אילו תגובות את מקבלת מקוראים?
היו קוראים וקוראות שהרגישו כאילו תיארתי אותם בספרים שלי. זה כמובן מאוד מרגש לקרוא. אחרים כתבו שגרמתי להם לבכות וגם זה שימח אותי מאוד, כי כנראה עשיתי נכון בכתיבה. אני תמיד שמחה כשאנשים שלא הכרתי יוצרים איתי קשר בעקבות הקריאה. לפעמים אני אפילו מקבלת תובנות וזוויות ראיה חדשות בנוגע לסיפור שלי.
על כמה פרויקטים את עובדת בו זמנית?
לרוב אני ממקבלת בין כתיבת רומן לסיפורים קצרים ולקידום של הספר הקודם שהוצאתי.
מה את עושה כאשר את לא כותבת?
אני עורכת סיפורי חיים, ומאוד נהנית מהעבודה שבחרתי ומהמגע האינטימי עם הלקוחות והסיפורים שלהם. יש לי שני בנים אנרגטיים שאני נהנית להשתולל ולבלות איתם. אני נהנית לבשל, וכשנחה עליי הרוח אני גם מאיירת או יוצרת. אני גם מאוד מאוד אוהבת לטייל בחו”ל אבל לצערי הקורונה שיבשה את העניין הזה עד להודעה חדשה. וכמובן – אני קוראת המון.
על מה את עובדת עכשיו?
בשבוע שעבר התחלתי לעבוד על כתב יד חדש, ומאז הראש שלי מתפקע מרוב רעיונות ואני כותבת בכל רגע פנוי שיש לי. אני מקווה להתמסר השנה לנאנוריימו (November National Writing Month) להשלמת טיוטה ראשונית.
לראיון באתר סלונט לחצו כאן
***
מסע בין דורי במגזין "החיים הטובים", נוב' 2021:
***
ראיון שלי למיכל צפיר, "חיים טוב יותר", 102fm:
https://102fm.co.il/tzafir/?Summyid=121771
***
ראיון שלי לליאת רגב, "מעבירים לראשון", רשת ב':
האזנה מדקה 02:29:30, או סימניה אחרונה:
https://www.kan.org.il/Radio/item.aspx?pid=224168
***
ראיון ל-Ynet. לקריאה לחצו על התמונה:
***
ראיון שלי לתכנית הרדיו של זליג רבינוביץ', "המוסף" – 102fm.
***
מתראיינת לתכנית "סוגרים חשבון", הוט 3, על ספרי "מתחת לעור" ועל תלות הדדית ביחסים. לצפייה:
***
ראיון לקרן דותן, "ישראל היום" / 15.6.2021
"זה לא נגמר עד שלא הגעת לקרקעית"
שירז אפיק עבדה כעובדת סוציאלית עם מכורים בארה"ב, וספרה "מתחת לעור" מתאר סיפור שבמרכזו תמר, גם היא עובדת סוציאלית, מתאהבת במטופל בעל נטייה להרס עצמי. בראיון היא מספרת מה מרתק בצד האפל, ולמה פנטזיית ההצלה של הגיבורה שלה נכשלת.
״היו לי מטופלים שרציתי לסחוב אותם על כפיים. אבל הם לא צריכים את זה. רובם צריכים שאני אתן להם אמפתיה, עקביות וכלים כדי שיוכלו להמשיך ולדאוג לעצמם גם כשאני לא אהיה בסביבה"
״בספר הקווים לא לגמרי ברורים. הדמות של אדם היא לא מפלצת ותמר היא לא קדושה. למשל, היא לא תמיד כנה עם עצמה לגבי המקומות שבהם היא 'מושכת טיפה' את החבל כדי לראות 'מה יקרה אם'"
רומן הרביעי של שירז אפיק, "מתחת לעור" )הוצאת עברית( שהוא גם הספר האוטוביוגרפי ביותר שלה, מתחיל עם האגדה של כיפה אדומה והזאב הרע. אלא שבניגוד לכיפה אדומה, הגיבורה שלה, עובדת סוציאלית בשם תמר, דווקא חולמת לפלרטט עם הזאב, גם אם במקרה הזה הוא יותר אומלל ממרושע. הסיסמה שלה היא "שפוי זה פוי". לכן כשהיא פוגשת את אדם האמריקני, שמתמודד עם מחלות נפש והתמכרויות לסמים ולאלכוהול, היא לא נרתעת – להפך: היא קופצת פנימה בלב חפץ.
אפיק, שגם היא, כמו הגיבורה שלה, עובדת סוציאלית לשעבר, כתבה את סיפור האהבה של תמר ואדם מתוך זיקה לתופעה של "התמכרות למכוּרים". "בארצות הברית התופעה הזאת מאוד ידועה ונכתב עליה הרבה, קוראים לזה .codependence זה קורה להרבה בנות זוג של מכורים וזה קורה גם להרבה עובדות סוציאליות, בעיקר מתחילות. זאת הפנטזיה לקחת את 'היהלום הבלתי מלוטש' ולהפוך אותו, בעזרה האהבה וההכלה שלי, לנוצץ. את חושבת, 'אני אהיה זאת שתציל אותו'". למה זה נכשל? "זה עשוי להיכשל כי זה יוצר תלות של האדם בך ושלך בו. היו לי מטופלים שרציתי לסחוב אותם על כפיים. אבל הם לא צריכים את זה. רובם צריכים שאני אתן להם אמפתיה, עקביות וכלים כדי שיוכלו להמשיך ולדאוג לעצמם גם כשאני לא אהיה בסביבה. אבל לא ליצור קשר שהם תלויים בו ברמה כזאת שבלעדיי הם חוזרים לנקודת האפס".
"כיפה אדומה" מודרנית
אפיק עזבה את העבודה הסוציאלית ,2014־ב וכיום היא מתגוררת במודיעין ועוסקת למחייתה בעריכת סיפורי חיים. "למרות שתמיד ריתק אותי הצד האפל, כעובדת סוציאלית תמיד עבדתי רק עם קורבנות. לא ראיתי את עצמי עובדת עם תוקפים. יחד עם זאת, החלוקה לטוב ורע לא תמיד כל כך ברורה כמו באגדה על כיפה אדומה. במציאות הדברים יותר מעורבבים. גם קורבנות יכולים להיות מאוד תוקפניים, וכיפה אדומה הרבה פעמים מחליפה מקומות עם הזאב. "למשל, כשעבדתי עם ניצולי שואה, הייתי רואה את ההזדהות שלהם עם התוקפן ועם האלימות שספגו. אלה הרבה פעמים שני פנים של אותו הדבר. גם בספר הקווים לא לגמרי ברורים. אדם הוא לא מפלצת ותמר היא לא קדושה. למשל, היא לא תמיד כנה עם עצמה לגבי המקומות שבהם היא 'מושכת טיפה' את החבל כדי לראות 'מה יקרה אם'". גם בספר הקודם שלה, "ֶאְבקוֹעים" )פרדס, ,(2019 היא כתבה על דמות עם צד אפל: הספר התבסס באופן רופף על סיפורו של לוכד הנחשים יעקב פסח סלע שנרצח בשנת .1996 "לא הכרתי אותו אישית, שמעתי עליו רק אחרי שהוא מת, אבל הרעיון של צייד שהפך לקורבן הדליק לי את הדמיון. סיפרו לי שהוא היה מפזר נחשי צפע בבתים של שכנים, או שהוא היה עושה הכלאות בין נחשים שאין נסיובים להכשות שלהם. דמיינתי אותו כמי שחושב על עצמו שהוא האלוהים של הנחשים, כמי שמרגיש שהוא קצת נחש בעצמו. זה לא בכדי שאחרי שכתבתי את הדמות שלו, בתור 'זאב', כתבתי את הדמות של תמר כ'כיפה אדומה'. זה אפשר לי להיות פעם זה ופעם זה. וזאת בדיוק הדואליות של הטורף־קורבן".
למסך כאב
כעובדת סוציאלית, אפיק עבדה עם מכורים כאשר התגוררה במשך חמש שנים בניו ג'רזי שבארצות הברית, שם היתה חלק מצוות שהעניק טיפול שוטף למטופלים שיצאו מאשפוז וניסו להשתלב בקהילה. "אלה היו חולים קשים שהשתחררו לקהילה רק בתנאי שהם יראו את הצוות שלנו באופן קבוע. הרבה מהם היו מכורים ואלימים, עם היסטוריה של פגיעה עצמית קשה. היו כאלה שאסור היה לנו לבקר לבד, רק בזוג, עם המספר של 911 לחוץ בטלפון. אז גם אם היו שם רגעים משמחים, לא היו הישגים גדולים. היו אמנם הרבה יותר תקציבים מאשר בארץ. היינו לוקחים את המטופלים לשופינג, לקנות מלתחה שלמה, על חשבון המדינה. היינו לוקחים אותם למסעדות, לדיינרים – לא רק מקדונלד'ס – עושים להם ימי כיף. יותר משתלם למדינה לממן את כל הדברים האלה מאשר לשלם על יום אשפוז במחלקה פסיכיאטרית. אבל בסופו של דבר, את יכולה רק להקל על הסבל, את לא תוציאי את המטופלים מהמעגל הזה".
ב"מתחת לעור" כמעט שאין דמות שלא מכורה למשהו. אפילו סבתהּ של תמר, עוגן של יציבות ושפיות, שותה שרי. "ההתמכרות ממסכת כאב", אומרת אפיק. "לתמר יש פחות מודעות ממה שהיא היתה רוצה לחשוב. היא לא קולטת את עומק התהום שהיא הולכת מעליה. היא מאוהבת בטירוף, וזאת אהבה שנותנת לה תחושת מוגנות ובית. אני חושבת שהיא מכורה, וכמו המכורים, זה לא נגמר עד שלא נגעת בקרקעית". אהבה זאת התמכרות? "התאהבות כן – לא אהבה. אהבה זה להיות איתך בחדר לידה או לקום לילד בלילה, אלה הוויתורים של הזוגיות. כמו שאומרים שאגדות לא נמשכות אחרי 'חיו באושר ועושר', כי ה'אחרי' הוא משעמם – אז זאת אהבה. אף אחד לא רוצה לשמוע איך סינדרלה והנסיך רבים מי ינקה את השולחן. לעומת זאת, התאהבות מפעילה את אותם מנגנונים במוח כמו התמכרות. אחת הדמויות בספר אומרת שכל סם, אחרי שההשפעה שלו מתפוגגת, גורם לאפקט הפוך מזה שהיה לו בהתחלה. ההרואין שממסך את הכאב, עם ההתפוגגות שלו יחזיר את הכאב בצורה הרבה יותר קשה. סמים ממריצים (uppers) יביאו ל'דאון' נוראי. וככה גם אצל תמר. היא נכנסת למערכת היחסים הזאת כדי לא להרגיש כאב ובדידות, אבל בסופו של דבר היחסים האלה גורמים לה יותר כאב ויותר בדידות.
"אחד השמות שחשבתי לתת לספר היה 'עד שהנעל השנייה תיפול', זה ביטוי נפוץ בארצות הברית שלא כל כך מדבר לקוראים הישראלים, ולכן החלפתי אותו בסופו של דבר. הסיפור מאחוריו הוא שמישהו חוזר הביתה מאוחר בלילה ומפיל נעל אחת בחבטה רועשת על הרצפה, ואחר כך מוריד את הנעל השנייה בזהירות. למחרת בבוקר הוא פוגש את השכן שלו מלמטה, הלום מעייפות, והשכן אומר לו, 'כל הלילה חיכיתי שהנעל השנייה תיפול'.
"זה ביטוי שמשתמשים בו בהקשר של התמכרויות, כי בתור מכור אתה כל הזמן מחכה שהדבר הרע יקרה כבר, וההמתנה כל כך קשה עד שחוזרים להשתמש רק כדי 'לזרז תהליכים', לגרום לנעל השנייה ליפול כבר. אז גם תמר ככה, מזרזת תהליכים".
לפעמים הרגשתי שאת כותבת את הדמות של תמר כמו מדריכה, או מטפלת.
"הייתי רוצה שהספר ייגע בקוראים לא רק ברמה הספרותית אלא גם ברמה הרגשית. תמר עוברת שינוי. היא לא היתה יכולה שלא להיכנס ליער. היא לא היתה יכולה לעשות את זה אחרת. אז היא נכנסה ליער, חגגה עם הזאב, וראתה ש'לא כיף'.
"את הטעות הזאת היא כבר לא תעשה. עכשיו היא תוכל להמשיך הלאה, לטעויות אחרות".
***
סלע נרצח בנסיבות טרגיות בשנת 96 באחת מהפרשיות היותר מוזרות שהתרחשו בישראל. על כך תוכלו לקרוא בהרחבה בערך עליו בוויקיפדיה: https://tinyurl.com/yazmbx7k
***
הכר את הסופר – ראיון לבלוג "פרלמנט הספרים"
הפעם בפינתנו #הכר_את_הסופר את הסופרת שירז אפיק לקראת צאתו של הספר "דריפטווד" (הוצאת עברית) הרביעי שצפוי לצאת השנה.
1. מה הספר האחרון שכתבת, מאיזה סוגה הוא?
2. על מה את עובדת כעת?
3. מתי ואיך התחלת לכתוב?
4. איפה ומתי את נוהגת לכתוב?
5. מתי התחלת לקרוא לעצמך "סופרת"?
6. מה התכונה החביבה עליך בעצמך?
7. איפה את גרה? ואיפה היית רוצה לגור?
8. מלבד המקצוע שלך, באיזה מקצוע היית מעוניינת להתנסות? ובאיזה מקצוע בשום אופן לא?
9.מיהו הגיבור/ה הספרותי/ת החביב עליך?
ומיהו הגיבור שלך בחיים האמיתיים?
10.אילו ספרים יש כרגע ליד המיטה שלך?
11.איזה כישרון, נוסף על כתיבה, את חומדת?
12.לאיזה חולשה אנושית אין לך כל סבלנות?
מה המוטו החביב עליך?
13.עם מי היית הכי רוצה לשבת על כוס קפה (חי או מת)?
14.מה המאכל האהוב עליך?
15.מה הספר/ים או הסופרים שהכי השפיעו עליך?
16.מה רגע השיא בחייך?
***
ראיון לבלוג התרבות "החיים על פי אלדד"
"חלק מהבגרות שלי בשנים האחרונות הוא להנות ולהעריך יותר ויותר חברה נשית"
שירז אפיק, סופרת ועורכת סיפורי חיים, מספרת איך אהבה כבר כילדה חברת בנים, שדות, חיות ואופנועים, איך גילתה מחדש את הכתיבה בזמן שביתת הסטודנטים הגדולה, איזה זוגיות מעצימה הרוויחה דווקא בעיצומה של חווית 'מלרוז פלייס' יפואית ('יש לי בן זוג אוהב שזוכר להביא לי את הפופקורן חצי מפוצח, בדיוק כמו שאני אוהבת') ואיך האימהות הפתיעה אותה כ'פאן' גדול אחרי שהכינה את עצמה לקשה מכל.
מאת: אלדד בוברוביץ'
לפני 23 שנים בהיותי כמעט בן 30, זמן קצר לאחר מותו של אבי מסרטן (המוח, לסקרנים שבינינו), נפרדתי מבת זוגי באותו זמן, שירז בן-עמי (כיום שירז אפיק).
היינו בדיוק שנה יחד, במהלכה חלקנו דירת מרתף חצי רקובה ברחוב ארלוזורוב, עם חצר אחורית מדליקה שמשכה אליה הרבה שיכורים עם שלפוחית מלאה. זאת הייתה שנה סוערת ולא קלה, מלאה עליות וירידות, מריבות סוערות וגם המון אהבה, במהלכה גסס אבי מסרטן, וחוץ מלסעוד אותו די חיפשתי את עצמי (מקצועית, כלכלית ואישית).
עבדתי אז כגיאוגרף וכשומר לילה בבית אבות ושירז הייתה סטודנטית, וככל שמערכת היחסים שלנו התקדמה, הבנו שאנחנו לא מצליחים להסכים על כלום, כמעט. אחרי שנה נפרדנו ופנינו כל אחד לדרכו. אני הפכתי למעצב גרפי ושירז לעובדת סוציאלית ובהמשך – לסופרת ועורכת סיפורי חיים.
באופן בלתי צפוי ומפתיע לחלוטין הצטלבו דרכינו שוב כשעיצבתי לה לפני שנה לוגו ואתר ועכשיו גם ראיון אישי בבלוג שלי בו אני מראיין אחת לשבוע אמנים ואנשי תקשורת.
שירז נשואה כיום באושר ליותם אפיק, מוזיקאי ומעצב סאונד, והיא אם לשני בנים. אני נשוי באושר להילית, אדריכלית, ואב לשתי בנות. אם היו מספרים לי אז, לפני 23 שנה, תסריט לא צפוי שכזה, לא הייתי מאמין. אבל לחיים יש את הדרך שלהם לרקוח סיפורים שטובי הסופרים (ואפילו שירז) לא בהכרח היו קודחים במוחם היצירתי.
בנוסף יש מבחינתי בראיון הזה גם מעין סוג של תיקון היסטורי. בתקופה שהיינו יחד שירז טענה (בצדק רב) שאני לא יודע להקשיב, מה שאכן היה נכון לאותם ימים רחוקים (וכן, היו לי נסיבות מקלות). שירז היתה הראשונה ששמה לי ספוט על הנקודה הזו, והנה אנו יושבים כעבור כמעט 25 שנה וכל כולי בהקשבה מלאה אליה!
אז נתחיל מהתחלה. ספרי לי קצת על ילדותך. איזו ילדה היית?
"ילדה חברותית ואנרגטית, מסתובבת הרבה בחוץ, בשדות, אוספת ומגדלת בעלי חיים, אבל תלמידה טובה ושקדנית".
והבית?
"היינו משפחה אשכנזית מאוד מצומצמת, כי אבי בן יחיד ואחותה של אמי גרה בחו"ל. די לבדנו רוב הזמן, חוגגים חגים לבד. בנוסף, הייתי בת יחידה עד גיל עשר, אז נולד אחי".
תיכון?
"בתיכון התחלתי בעירוני א' מגמת תיאטרון ואז היתה לי ירידה דרמטית בציונים וסיימתי בעירוני ט"ו, "שלווה", בית ספר עירוני נפלא שפעל בדומה לאקסטרני. סיימתי עם בגרות סבירה ואחר כך שיפרתי ציונים".
מתי גילית את הכתיבה?
"כתבתי מגיל מאוד צעיר ותמיד ידעתי שיש לי את זה בכתיבה, אבל ה"בוסט" הגיע בתואר הראשון: היתה שביתת סטודנטים ארוכה, ישבתי כמה שבועות בחוסר מעש ופתאום התחלתי לכתוב סיפורים קצרים.
איך זה הרגיש?
"זה היה מרגש, לתת לאנשים לקרוא ולראות מה זה עושה להם. אחר כך הפסקתי, והשטף הבא של הכתיבה כבר היה כשנולד הבן הבכור שלי".
ענייני בנים
אני נזכר בתקופה הקצרה שהיינו זוג, איך תמיד בנים היו מתקבצים סביבה כמו דבורים שנמשכות לצוף, ואיך זה איים עליי באותם ימים של חוסר בטחון כרוני.
בואי נדבר על בנים?
"תשמע, בנים תמיד היו באזור שלי. כבר בגן התחתנתי עם ילד חתיך בשם גלעד אחרי שהצעתי לו נישואין. תמיד היו לי מלא ידידים, אהבתי חברת בנים, אופנועים ובכלל את ההתנהלות שלהם".
זוכר היטב.
"חחח, כמה רבנו על העניין הזה…חייבת להגיד לך שחלק מהבגרות שלי בשנים האחרונות הוא להנות ולהעריך חברה נשית. אולי זה בא עם האמהות".
איך עבר עלייך הצבא?
"החצי ראשון של השרות היה סיוט. לא משהו לדבר עליו. בחצי השני הייתי פקידה בבסיס של בנים, נערי רפול, והיה פשוט תענוג".
איך הכרת את בעלך?
"בגיל 34 גרתי בבניין מהמם ביפו במתחם נגה. יפו אז היתה בתחילת תהליך הג'נטריפיקציה, חצי מגניבה וחצי מוסכים ועוני. גרנו בבניין 6-7 דיירים, כולם מתעסקים בענייני יצירה וכולם רווקים".
נשמע מגניב לגמרי.
"לגמרי, היינו חברים ממש טובים, יציאות משותפות, קבלות שבת, ממש 'מלרוז פלייס'".
זוגיות ואימהות זה שם המשחק
אני מדמיין את הסיטואציה שהיא מתארת בכשרון רב של מספרת סיפורים מיומנת וזה נשמע כמו חווית צעירות תל אביבית מסרט סינמטקים, הכי כייפית ומגניבה שיש!
אז מה קרה אז?
"אחת השכנות בבניין אמרה לי שנתקלה בפרופיל של מישהו שנראה לה תפור עליי, אז כתבתי לו מהפרופיל שלה ומהרגע הראשון היתה התאמה מטורפת וכיוון רציני וחיובי מאוד".
מה זו זוגיות בשבילך?
"אני מונוגומיסטית מושבעת, מאוד זוגית. חשוב לי הביחד מאוד, אבל לא פחות גם הלבד שלי, החברות שלי וזמן אישי ליצירה ולמזלי יותם גם כזה, צריך את הזמן שלו ליצירה ולנגינה ולאוורר את הראש. משתדלים לא להיות דביקים אחד לשני ואז הביחד מאוד נעים לנו".
איך האמהות?
"מדהימה! אהבת מאוד להיות אמא. הגעתי לאימהות בגיל לא צעיר, 37, כך שהגעתי עם בשלות גדולה ומוכנות רגשית ובעיקר מתוך רצון פנימי אמיתי ולא לחץ חיצוני. לפני הלידה דמיינתי מצב שלא אשן ולא יהיו לי חיים פרטיים ויהיה שם את הייצור התובעני הזה והייתי מוכנה לזה, אבל באמת לא שיערתי שזה יהיה כל כך כייפי, מפעים ומרגש!".
אין מריטות שערות?
"ברור שיש, בעיקר עם הבן הצעיר שהוא מאוד שובב, לטוב ולרע, אבל פה הזוגיות שלי ושל יותם נכנסת לתמונה ואנחנו מרימים אחד את השני, מסונכרנים ולוקחים אחד מהשני את הנטל, כל פעם שמישהו מאיתנו שוקע. כל הזמן בתקשורת. אבל כיף גדול, המשפחה, הילדים. הרבה תיקון".
לקחת חופש מהמשפחה?
"כן, כשהגדול היה בן שנה טסתי לשבוע לבקר בארה"ב חברים, גרתי שם חמש שנים בימי הרווקות ונורא התגעגעתי. בהמשך הייתי גם בטיולים בווינה ובבודפשט לבד כמה ימים".
יותם גם?
"ברור. הוא עובד בהייטק ולפני הקורונה היה בהמון נסיעות עבודה".
בילויים? עדיין יוצאת כמו פעם?
"ממש לא. אני גרה במודיעין ומקומות הבילוי פה לא הכי קוסמים לי. אבל כן יוצאת מידי פעם. אני חייבת את תל-אביב לנשמה. יותם פחות. את המעט זמן פנוי שיש לו הוא יעדיף לבלות בחדר העבודה ולנגן. זה הבילוי המועדף עליו".
בלי מוזיקה החיים היו טעות
אני זוכר את שירז כאוהבת מוזיקה מושבעת. היינו מתווכחים בלי סוף מי מדג'ה. היא אהבה 'דארק אייטיז', אני פחות וכל הזמן רבנו מי שם את המוזיקה ברקע.
זוכרת את רגע גילוי המוזיקה?
"תמיד אהבתי מוזיקה. עוד כילדה אמא שלי השמיעה לי המון מוזיקה קלאסית. בכיתה ד' הערצתי קשות את להקת 'תיסלם', ומאוחר יותר כמובן מוזיקה אלטרנטיבית העיפה אותי. זוכרת כבר בכיתה ו' תקליטים של אילן בן שחר, על הגבול שבין אינדי לפופ ואז הגיע הגילוי של 'דפש מוד', שמעתי אותם בלי סוף. אני אוהבת גם רוק כבד וממשיכה לאהוב מוזיקה אלטרנטיבית".
מוזיקאי נערץ?
"דווין טאונסנד. מטאליסט עם קול של זמר אופרה. הוא התארח אצלנו בבית לערב בלתי נשכח, אז גם הכרתי אותו מעבר לכשרון כאישיות מלבבת. הוא כמו במאי שרואה את מכלול היצירה עם השירה וההעמדה על הבמה. אני גם מחזיקה ממנו על זה שבכל פעם שהוא מתקרב לתהילה ולהתמסחרות, הוא משנה כיוון וממציא את עצמו מחדש. בנוסף מאוד אוהבת את אהוד בנאי ויהודה פוליקר שיצרו תמהיל כל אחד בדרכו, ייחודי ומקורי. פינה חמה בלב שמורה לעפרה חזה, שעלתה שוב לכותרות לאחרונה. ומארק אלמונד ומיינארד ג'יימס קינאן שני זמרים מופלאים בעיניי."
חדוות הקריאה!
"עדיין קוראת המון? זוכר אותך קוראת כל הזמן".
"כן ברור, כל הזמן, תמיד עם ספר בסביבה".
סופרים אהובים?
"אפרים קישון שהוא מדהים, יצר שפה וסגנון, אי אפשר להאמין שהוא לא נולד פה. מאוד אוהבת את אלזה מורנטה – 'אלה תולדות' (אתה המלצת לי בזמנו) וגם את הספר 'חייבים לדבר על קווין', ספר מטלטל, ואת 'קו המלח' המדהים של יובל שמעוני, שהוא אפוס על נקמה והעברה בין דורית".
לאיזה מהספרים שכתבת את הכי מחוברת?
"אני אענה באופן הכי קלישאתי – כולם היו בניי. ספר הביכורים שלי, 'לנקות את יפו', הוא ספר פוליטי מאוד שנולד מתוך ה"תהליכים" שמתחוללים פה, אבל הוא בה בעת גם ספר על נער מתבגר, וכמי שעברה גיל התבגרות אקסטרימי בעצמה, הרשיתי לעצמי להשתולל שם. את השני, 'בשורות טובות', אני מאוד מאוד אוהבת. יש בו תמהיל טוב של הומור ואפלה בעיניי. את 'אבקועים', שיצא בשנה שעברה ועוסק בלוכד נחשים ובנחשיות של בני האדם, הכי נהניתי לכתוב. הוא גם הביא לתוך החיים שלי כל מיני מגדלי ולוכדי נחשים, חלקם גם שלחו לי תמונה של הספר עם הנחשים שלהם.
מה יחסי הגומלין בין עריכת סיפורי חיים לכתיבת רומנים?
"יש הרבה נקודות השקה בין השניים. בין היתר, היכולת לגולל סיפור באופן שיהיה מעניין וקריא, או התקלות בטיפוסים ובאנקדוטות אמיתיות שמוצאים את דרכם בשינויים אלה ואחרים בפרוזה שלי. גם העבודה שלי לאורך השנים כמטפלת בנפגעי נפש ובניצולי שואה העניקה לי יכולות ראיון ואמפתיה שמאוד מסייעות לי היום לאסוף כמה שיותר מידע בצורה רגישה, והבנה עמוקה יותר של בני אדם".
מה החלום שלך לגבי הכתיבה?
"שלא ייגמר לעולם. שההשראה תמשיך לזרום ואני אמשיך לעסוק בפלא הזה ולהגיע איתו לכמה שיותר בני אדם. וברמה פרקטית יותר – ששלושת הרומנים שלי יעובדו לסדרות טלוויזיה."
ולסיום השאלון:
אם לא היית סופרת ועורכת סיפורי חיים, מה היית רוצה להיות?
"מעצבת גרפית".
מהי הצלחה בעיניך?
"להיות באלמנט שלך, לעשות טוב את מה שאתה טוב בו, באופן שיגרום לך הנאה ויגע בעוד אנשים".
מה הדבר שאת הכי גאה בו עד היום?
"הילדים".
את נוסטלגית?
"לא במיוחד. מעדיפה לחשוב קדימה".
רומנטית?
"ככה ככה. יש לי בן זוג אוהב ומקסים שזוכר להביא לי את הפופקורן חצי מפוצח כמו שאני אוהבת. מניחה שאנחנו רומנטיים בדרכנו".
סנטימנטלית?
"לא".
בילוי מועדף?
"שיחת נפש בבר או ללכת לאיבוד בהליכה בעיר לא מוכרת בחו"ל".
מה זו חברות בעיניך?
"שילוב של נינוחות ועניין".
אדם שהכי היית רוצה לפגוש?
"סטיבן קינג. אולי יאציל עליי מההשראה שלו".
מאכל?
"במבה. במבה זה החיים".
אלבום ראשון שקנית?
"אוסף של אילן בן שחר".
אלבום לאי בודד?
Emotive/A Perfect Circle
ספר?
"קו המלח של יובל שמעוני".
סרט?
"12 קופים, שתיקת הכבשים, סידורים אחרונים בדנבר".
שחקן/ית?
"שרליז תרון, אמזונה אינטליגנטית ומוכשרת. ארון פול ב"שובר שורות". מת'יו ריס ב"האמריקאים".
סדרה?
"קרניבל".
הכי מושך בגבר?
"אינטליגנציה וחוש הומור בצירוף שריטה קלה".
מוזיקאי?
"דווין טאונסנד".
מה הכי מפחיד אותך?
"רוע אנושי".
תקופה שהיית רוצה לחיות בה?
"המאה ה-19, שאוכל להסתובב קצת בטרקלינים בשמלות פומפוזיות".
רגע משמעותי בחיים?
"כשקיבלתי הצעה להוצאת הספר הראשון שלי".
החיים הם…?
"חוויה שהולכת ומשתפרת בינתיים".
לבלוג "החיים על פי אלדד": https://atar2b.net
***
הבלוגרית קואלת ספרים על "אבקועים":
לפני כמה שנים הבן שלי התחיל לטפח חיבה יתרה לחרקים, לפרוקי רגליים ולזוחלים. מצאתי את עצמי מקריאה פרקים ממגדיר זוחלים לפני השינה ומגלה עולם שלם גם בעצמי. מהר מאוד הוא התחיל לשאול אותי שאלות שלא ידעתי לענות עליהן וכמו אמא טובה – יצאתי לחפש תשובות ברחבי הרשת. הצטרפתי לקבוצה בפייסבוק שכל עיקרה פרוקי רגליים, חרקים וזוחלים. התמכרתי. לדעתי היום אני חובבת גדולה יותר ממנו של כל הדברים האלה.
ואז הגיע אלי הספר "אבקועים", עם כריכה מינימליסטית שנחש שחור מתנוסס עליה ובמרכז הסיפור – ג'ומעה, ילד טבע חובב זוחלים והרפתקאות. לא היה לי סיכוי מולו.
הספר מלווה את ג'ומעה במשך 35 שנים, כמעט כל חייו. ג'ומעה הוא שם חיבה של בועז. בועז גדל עם אם יחידנית ואין לו מושג מי אביו, היא לא מוכנה לגלות לו (וגם לא לאף אחד אחר כנראה) ומתעצבנת בכל פעם שהוא שואל אותה על זה. בצעירותו הוכש בועז על ידי צפע ואושפז בעקבות כך. במקום לפתח חרדה תהומית מהזוחלים האלה, הוא בוחר את הדרך השנייה – חוקר ולומד הכל על נחשים ולשנים הופך ללוכד נחשים מדופלם ומוערך, שגם מגדל נחשים בבית להנאתו.
בועז ממשיך לגור עם אימו גם בבגרותו ואני לא היחידה שלא היה לה סיכוי מולו – הוא מלא בכריזמה ומושך אליו בחורות כל הזמן, בכל שלב בחייו.
הדמות של בועז מורכבת ולא ידעתי אם בא לי לחבק אותו או לתת לו סטירה. יש רגעים שהוא נואש לתשומת לב וחום ואהבה ולעומתם רגעים שהוא הודף מעצמו את כולם ולא נותן לאף אחד לחדור את השריון שעטה על עצמו. במהלך בגרותו המתוארת בספר נראה כאילו הייתה חסרה לבועז איזושהי הדרכה בחיים, אולי המחסור בדמות אב והוא מחפש את עצמו כל הזמן. רק ליד הנחשים שלו הוא מרגיש רגוע ושלם.
לחייו של בועז מתפרצים נער ונערה – דניאל ונופר, ועושים לו בלגן שלם בכל עולמו הפנימי.
יש משהו מאוד שובה בדמות של בועז. גם אם לא הסכמתי עם הבחירות שהוא לוקח ועם הדרך שבה הוא מדבר עם אנשים, עדיין מצאתי את עצמי מוקסמת ממנו. בדיוק כמו הדמויות שנכנסות ויוצאות מחייו.
אבקועים הם בעלי חיים הבוקעים מביצים כשהם בעלי יכולת תפקוד עצמאית. גם בועז הוא כזה. הוא צריך היה לגדל את עצמו כמעט לבד וללמוד איך לתפקד בחברה הזו בכל מיני אופנים – עם חברים, עם בנות זוג, עם משפחה ואיתו עצמו.
הספר מלא בתיאורי נחשים ומידע רב על הגידול שלהם, תהליכי רבייה ועוד פרטי טריוויה מאוד מעניינים (אותי לפחות). זוכרים את אותה קבוצה שהצטרפתי אליה כדי לענות לבן שלי על שאלות? אז בתודות שבסוף הספר מצאתי מישהו שזיהיתי את שמו מהקבוצה הזו, שאני מניחה שעזר בין היתר עם כל הפרטים.
אהבתי מאוד את הספר והוא נקרא במהירות, על אף שאין בו ממש פרקים ואין איפה "לעצור". השפה יפה וקולחת ותיאורי הטבע, הנופים ובעלי החיים (ובתוכם כל סוגי הזוחלים) מרגשים ותואמים את המציאות.
מומלץ.
אפשר להתרשם מפרק ראשון כאן
דירוג הקואלית:
(ארבע קואלות מתוך חמש)
פינת העטיפה:
כמו שציינתי מקודם – הכריכה די מינימליסטית ויחד עם זאת לגמרי עושה את העבודה. כולה צבועה בצהוב, שם הספר כתוב באדום ובין האותיות מתנוסס לו נחש שחור. צהוב, אדום ושחור – צבעי אזהרה. לחלוטין משרת את המטרה ומושך להרים את הספר ולהבין ממה בדיוק מזהירים אותי. זה מושלם. אני לא מצליחה לחשוב על כריכה מתאימה יותר, אפילו שעל פניו נחש הוא הבחירה המתבקשת. לפעמים הפשוט הוא הכי נכון.
***
דורית ברעם, מנהלת מועדון קוראות גדרה, על "אבקועים":
מודה ומתוודה, שער הספר לא עשה לי טוב. תמונת הנחש הכהה והמבריק המתפתל על הכריכה די הרתיעה אותי.
נחשים הם לא כוס התה שלי, בלשון המעטה.
וכאילו זה לא מספיק גם שמו המוזר של הספר העלה בי את סף החרדה.
אבקוע (כך על פי ויקיפדיה) הוא שם כולל בביולוגיה לצאצאים של בעלי חיים, בעיקר זוחלים, ובעלי חיים נוספים, הבוקעים מביצה כשהם דומים בצורתם לפרט הבוגר ומסוגלים לתפקד באופן עצמאי.
אז זה ספר על נחשים.
אבל לא רק.
בועז (ג’ומעה) הוא סוג של ילד חופש. הוא מתגורר במושב במרכז הארץ עם אמו ומעביר את מרבית זמנו בהרפתקאות בטבע הסובב את יישובם. הלימודים בבית הספר לא מעוררים בו ענין רב.
אמו של בועז היא מלכה קרמר החרוצה, העמלנית בעלת ידי הזהב. אך מי הוא אביו ? בועז אינו יודע ואמו גם לא מספרת לו.
הכשת נחש שחווה בילדותו הביאה אותו לעניין גובר בעולם הנחשים והוא החל לומד ומתעמק באופיים, בדרכי התנהלותם, בחוכמתם ובאורחות חייהם. הנחשים הפכו לחלק בלתי נפרד מחייו הבוגרים, והוא היה למומחה, בעל טור באינטרנט ולוכד נחשים בעל שם
אז זה על בועז והנחשים. אבל לא רק.
למרות עיסוקו המוזר משהו והתבודדותו, אישיותו החידתית מושכח אליו נשים רבות. אחת מהן היא חמוטל , צלמת אמנית שבאה לצפות ולתעד את הסובב אותו.
ועוד הגיעו אליו נער וגם נערה אשר שינו את חייו.
הסיפור משתרע על פני עשרות שנים, אולם התהפוכות בחייו של בועז (ג’ומעה) הן כביכול מינוריות.
זהו ספר על אנשים מיוחדים, אשר כלפי חוץ אינם נבדלים מכל אחד אחר , אבל סערות משפיעות על חייהם והנחשים משתלבים בו בצורה כה מושלמת שהקוראים לומדים אפילו לכבד את הזוחל הזה.
ופתאום התמונה שעל הכריכה אינה מאיימת עוד, והאבקועים הם ה”צאצאים” שגם אנחנו מייחלים לבואם.
ספר נפלא ועדין, נקרא בהנאה עצומה.
הוצאת פרדס המשובחת מיטיבה למצוא את הספרים הייחודיים ולהביאם בפני הקורא הישראלי.
מומלץ. מומלץ. מומלץ.
זהו ספרה השלישי של שירז אפיק , קדמו לו “לנקות את יפו” ו”בשורות טובות”.
***
אלמוג סורין, קו למושב, 13.2.2020:
"אבקועים" בטבלת המבקרים, "הארץ":
רחל פארן על "אבקועים":
""אבקועים" הוא אחד הספרים המדויקים והאמינים שקראתי. שירז אפיק יודעת לברוא עולם מציאותי ואמין עם דמות מעניינת ומיוחדת שאי אפשר לעזוב אותה לרגע, כי היא גורמת לקורא לסקרנות."
לסקירה המלאה: https://rachelfaran.co.il/2020/01/16/%D7%90%D7%91%D7%A7%D7%95%D7%A2%D7%99%D7%9D-%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%94-%D7%94%D7%93%D7%A8%D7%9E%D7%AA%D7%99-%D7%A9%D7%9C-%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%96-%D7%90%D7%A4%D7%99%D7%A7/?fbclid=IwAR3fDP_wYz1qvX7ubWRzbVbtziL7xrz97MP854uD1C6yYhrVhPN7a1tZTs8
***
הבלוגרית אתי סרוסי על "אבקועים":
"אבקועים" הוא ספר בלתי שגרתי. יחודו נובע הן מן המהלך המקורי של הארועים, שהם צפויים ובלתי צפויים גם יחד, והן מסגנונו הבוטח, הבורא דמות בשר ודם משכנעת מאוד, לצד דמויות משניות מדויקות. לפעמים מתעורר החשק לטלטל את בועז, לעתים קרובות יותר מתעוררת החמלה כלפיו, וכך או כך הוא נכנס אל הלב.
חווית קריאה מומלצת בהחלט."
לסקירה המלאה: https://etiseroussi.wordpress.com/2020/01/01/%d7%90%d7%91%d7%a7%d7%95%d7%a2%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%96-%d7%90%d7%a4%d7%99%d7%a7/
***
"אבקועים" באתר נוריתה:
***
הבלוגרית שרית פלד על "אבקועים"
בועז קרמר, "ג'ומעה" בפי החבר'ה, לא אהב שיעורי תנ"ך בבית הספר, אבל לרוץ עם סנדלים תנכיים בשדה הפתוח במושב בלי לפחד מכלום, הוא אהב. אהב מאוד. הוא היה אדון השדה עטוף ברחמים כלפי היצורים החיים בשוליו. יכול היה לבלות כל חייו תחת כיפת השמיים ולנשום אוויר של פריחה ואדמה, אוויר של גן עדן לפני שסולק האדם ממנו. ובמרחב הזה, חית השדה אורבת לו. בועז קרמר, הגיבור הספרותי המרתק שכתבה בכשרון רב, הסופרת שירז אפיק ברומן השלישי למבוגרים, "אבקועים", הוכש על ידי נחש ונרפא מכך ומאותו הרגע, הוא מגלה שיש לו כוחות על ארסיים. סנייקמן בשבילכם. ההכשה הזו עוד תהפוך את חייו מן הקצה אל הקצה, תניע את העלילה ותשפיע על העתיד לבוא. הכוחות האלה יעמדו לרשותו, כאשר ירצה להשיג כל עבודה וכל אשה ההולכת אחר קסמו. אך גן העדן לא יעמוד לרשותו, ולנצח יעבוד קשה ויזחל על גחונו ויחיה עם אמו הקשוחה, קשת יום בלי שתספר לו מיהו אביו. גברת קרמר ידעה להיות עבור בנה ברגעים הקריטיים בחייו, כל השאר נזנח לטובת עבודה קשה וכאמור, סוד משפחתי.
יד אלוהים נגעה בבועז קרמר והוא גדל אט אט עם הקוראים במשך 192 עמודים עד להיותו אדם בוגר. לאורך השנים, מסתמנת בקיעתו לכדי יצור עצמאי, המסיר את הנשל הרגשי מעליו והופך ללוכד נחשים מהשפלה שעוזר למדינה. הוא אינו חדל, וגם אם כוחותיו אוזלים לו ומבחנים אנושיים בלתי רגילים שואפים להפילו, הוא שואף אל המרחב הפתוח.
בועז קרמר מחפש את השקט שלו, במקביל הוא גם מחפש את אבא שלו. הקשר הנעדר הזה, רודף אותו ומאלץ אותו לפתוח את המאורה שלו ולהכניס דמויות מגוונות שיצעדו במסלול חייו ויהוו לו מראה ליופי ולכיעור של החיים.
דמותו הספרותית של הסנייקמן הזה, מרתקת, מגניבה, כריזמטית, שרמנטית וראויה. כה ראויה בנוף הדפים עמוסי הטקסט ובשל כך אני רואה בכתב יד זה, יצירה ספרותית משובחת, יפה ומרגשת. סגנון הכתיבה שופע בפינות חמד של החיים, שפה רגשית טיפולית והומור מעקצץ לקום ולהתעורר.
לקראת סיום הקריאה, ישנה הבנה מאוד עמוקה כי על שלוש תחנות עומד האדם – על ילדותו, על נעוריו ועל בגרותו. כך גם הספר "אבקועים". מחולק לשלושה פרקים הנעים על ציר זמן חייו של בועז קרמר ובציר הזמן הזה, ישנן תהפוכות וישנם רגעים מרתקים וחיבור של התחלה וסוף על הבריאה, הגורל והקשר ההורי. הכל מתחיל במשפט (עמ' 5): "בראשית היו השמים. הם נפרשו מעלינו בכתמים של אדום ואפור, כמו נייר לקמוס של עונת מעבר. שמעתי את צליל הנשימות המהירות שלי ואת הרגליים שלנו…במורד השביל שחצה את השדה.." ומסתיים במשפט (עמ' 191) "ואני מדקלם את מה ששיננתי בעל פה במשך שלושה ימים : "…בני אבשלום בני בני אבשלום מי יתן מותי אני תחתיך אבשלום בני"…"לפני שהבנתי מה קורה, הבכי קרע לי את הסרעפת וטלטל לי את כל הגוף. לא נלחמתי בו, עמדתי ונתתי לו להתפתל בתוכי.."
***
הבלוגר שניר פלג על "אבקועים"
אבקועים הוא ספר עם אוירה מאוד ישראלית, זה הורגש לי לאורך כל הטקסט, הישראליות, החיבור לטבע, ספר ישראלי עם גיבורים ישראלים ואוירה מאוד מקומית, לא יודע למה בחרתי להתחיל את הסקירה דווקא בזה אבל זו חלק מהתחושה שקיבלתי מהספר, הזכיר לי הרבה ספרים שנכתבו על קיבוצים אולי כי אני בא מהמקומות האלו וגדלתי בהם, אולי כי אני מחובר לטבע המקומי וכמו בועז גיבור הספר אהבתי לבלות בשדות, לרוץ יחף ולהרגיש את הטבע תחתי, לחיות תחת כיפת השמים ולהתחבר לכל מה שמסביבי, הנופים הפתוחים, הזוחלים, הציפורים הטבע המקומי הקסום עם שפע המרחבים שסביבו.
כזה הוא בועז "ג'ומעה" קרמר, שהכשת נחש בצעירותו שינתה את מסלול חייו ובועז הפך להיות לוכד נחשים ידוע עם קסם מיוחד ששובה בקסמו נשים אך לבועז לא פשוט בחיים, כילד שגדל ללא אב ועם אם קשה שסרבה לשתף את בועז בזהות אביו ובועז גדל עם זה, מתפתח לתוך זה, לתוך הסוד המעיק הזה.
אבקועים אלו יצורים שבוקעים מביצים ומפתחים חיים עצמאיים מרגע הבקיעה ללא תלות בהורים, בועז הוא אבקוע סימבולי אנושי. אדם שלמד לתפקד ככה, בועז בתוך חייו העצמאיים והחיפוש האנושי של זהות ומקום בעולם מחפש גם אחר זהות אביו.
אירוע מסוים שמתרחש בהמשך הספר משנה הכל והופך את הספר למותח יותר ומעניין מאוד.
הספר מתפתח בהדרגה, סיפורו של בועז, הקוראים גדלים איתו, לומדים להכיר אותו ולהזדהות איתו.
שירז אפיק כתבה ספר מעניין ומיוחד ומומלץ בחום רב.
תקראו, כדאי.
***
הסופר והמוזיקאי רועי סלמן ממליץ על "אבקועים":
הדבר שהכי הפתיע אותי בספר הזה הוא שהסופרת כתבה דמות גברית באופן כל כך אמין ומדויק. מעבר לכישרון כתיבה, דרושות רגישות והבנה של טיפוסים גבריים. שלושה חלקים לספר – משנת 1982 עד 2017, ובכל שלב בסיפור, בכל גיל, כבר מילדות – בועז, הגיבור, נשמע אמין לחלוטין.
עוד פלוס גדול לספר – הרבה פעמים אני מצליח לזהות במהלך הקריאה מה עומד לבוא. גם הפעם זה קרה. בשלב כלשהו חשבתי שאני מבין לאן הספר הולך וזה די ביאס אותי. אבל הופה, טעיתי שוב ושוב – הספר כל כך לא צפוי! עד הרגע האחרון לא היה לי מושג לאן הוא ממשיך.
דמויות מופיעות ויוצאות בהפתעה, ההתרחשויות מעניינות ונחשים המתפתלים לאורך הסיפור מזכירים לנו שבני אדם יכולים להיות הרבה יותר ארסיים מכל נחש.
ודבר אחרון – יש לי חולשה לספרי מבוגרים שהם על קו התפר עם ספרי נוער, וזה המקרה, לפחות בחלק הראשון, כשבועז עדיין ילד. אהבתי את החלק הראשון והשלישי במיוחד, אך גם השני מוצלח וחשוב.
יש לי הרבה מה לומר, אבל אסכם בכך שאיכשהו שירז אפיק הצליחה לכתוב ב-192 עמודים בכלל לא דחוסים, ובכל זאת מלאי פרטים הכרחיים – סיפור חיים שונה ומעניין, ונתנה לנו תמונה כמעט מלאה של הגיבור. וכשאני כותב "כמעט", אני מתכוון שיש מקומות פתוחים שמשאירים לנו, הקוראים, לחשוב ולנסות להבין – בלי האכלה בכפית.
מומלץ מאוד!
***
קישור לראיון בתכניתה של נילי ליבוביץ', רדיו קול הכנרת, על אבקועים, התמכרויות ושריטות נוספות. החל מדקה 05:37. האזנה נעימה!
https://www.mixcloud.com/upload/%D7%A0%D7%99%D7%9C%D7%99-%D7%9C%D7%99%D7%91%D7%95%D7%91%D7%99%D7%A5/%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%96-%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%9C%D7%99-%D7%90%D7%91%D7%99%D7%97%D7%99/complete/
***
שרון מולדאבי על הרומן "אבקועים":
יש משפחה, ויש נחשים. ובועז, הכל אצלו במשפחה מפורק, מעורפל, מסתבך, אבל אצל הנחשים הוא מוצא מקלט ונחמה וחום, וחייו איתם נפלאים, כמעט נטולי הכשות, כמעט עד הסוף. שירז אפיק, שזה כבר ספרה השלישי, נכנסה יפה מתחת לעורו השב ומתנשל של גבר צעיר ואז מבושל עם חוש הומור די קטלני, שפרט לו, הכל אצלו מקולקל, ומה שטרם נצרב רק הולך ומתקלקל, והוא מוקף נשים ואנשים מכמה דורות שנמשכים אליו, מפתים אותו, וכל הזמן קורעים ממנו פיסות של שייכות וזהות. זה סיפור חיים מאובק וסוער, קצת דיוויד לינצ'י , שמרים הרבה אבנים מתחת לחיי אנשים מן היישוב, מתרחש ורוחש בנפת ראשון לציון ומתגלגל בין המדבר לדיזנגוף סנטר, ומעורר חיבה רבה ורכה יותר לחיות שבו מאשר לבני האדם, אם כי אלו זקוקים לכמויות אינסופיות של חמלה בעקבות הארס וההרס שהם משלחים. בועז, גיבור שהוא קורבן , מטפל בשלמות בחיות, ואובד מול בני האדם.
***
מתוך הבלוג "חי תרבות":
"אבקועים" מאת שירז אפיק: יוצא דופן, אמיץ, מקורי מאין כמוהו
באופן וירטואוזי, מלא צבע וחיות, רוקמת שירז אפיק את העלילה יוצאת הדופן של ספרה "אבקועים" אשר ראה אור לאחרונה בהוצאת "פרדס".
הספר כה מקורי – הן בנושאו, הן בסגנונו – עד אשר בזמן הקריאה תהיתי מהיכן הגיע הרעיון – ובה בעת, התשוקה – לכתיבת ספר זה.
"אבקועים" – בנוסף למקוריותו – הינו אמיץ וחזק והוא עורר בי כמיהה עזה לקרוא עוד מיצירתה של יוצרת רבת-עוצמה זו.
***
נועה הולצר – פרלמנט הספרים
אבקועים / שירז אפיק
ז'אנר: דרמה
193 עמודים
פרדס הוצאה לאור
שנת הוצאה: 2019
לפני כשנתיים נתקלתי במקרה בספרה של שירז אפיק בשורות טובות. כל כך אהבתי את הספר, שתייקתי לי את שמה של הסופרת בראשי וחיכיתי לספרים נוספים שלה. כשראיתי שעומד לצאת לאור ספר חדש, שמחתי וציפיתי לו, אך כבר מהכותרת הבנתי שהוא עוסק במה שאני פוחדת ממנו יותר מכל: נחשים. תמיד פחדתי מנחשים. לא רק הפחד הברור מסכנת ההכשה, אלא שפשוט לא יכולתי להסתכל עליהם. נמנעתי מצפייה בתוכניות טבע שעסקו בנחשים, ואפילו הדבקתי מדבקות על התמונות שלהם בספרים, כדי שלא אתקל בהם בטעות. כשחיפשתי ברשת – גיליתי שפחד מנחשים ברמה שלי נקרא אופידיופוביה, וזוהי הפוביה הנפוצה ביותר בעולם. כשליש מבני האדם סובלים ממנה.
'אל תהיי ילדה קטנה'. 'את אוהבת את כתיבתה של הסופרת, אז תתגברי על הפחד'. אלה הן רק חלק מהמנטרות שטפטפתי לעצמי. אז החלטתי לקרוא. ואני כל כך שמחה שקראתי כי הספר פשוט נפלא והקריאה בו היא הנאה צרופה. הסיפור כל כך ישראלי, כל כך שלנו, הרגשתי חלק מהסיפור והזדהיתי כל כך עם בועז – הדמות הראשית בספר. אז מה המשותף ביני ובין אדם שמעריץ נחשים עד כדי כך שגם הפך את זה למקצוע?
אבקועים מספר את סיפורו של בועז קרמר, המכונה ג'ומעה, החל מילדותו בשנות ה-80 ועד להווה של שנת 2017. אנחנו פוגשים את בועז לראשונה כשהוא בן שלוש עשרה. נער מתבגר שמתגורר במושב בשפלה, יחד עם אמו מלכה. מלכה היא אם חד הורית שגידלה את בועז בגפה. זהותו של אביו של בועז אינה ידועה לו. כמו כל בני השלוש עשרה, בועז לא מחבב במיוחד את בית הספר, והוא מעדיף לשוטט בשדות ליד ביתו, שם מתחילה חיבתו לזוחלים על הגחון. כשבועז גדל הוא מתחיל לעבוד בחנות לחיות, שם הוא קושר קשר מיוחד עם בעל החנות, שמצדו מלמד אותו את כל מה שהוא יודע על נחשים. במקביל הוא חווה אהבה ראשונה וסוערת.
כשבועז מתבגר הוא הופך ללוכד מקצועי. במהלך הקריאה כיניתי אותו ביני לבין עצמי: לוכד הנחשים והנשים. לא יודעת מה היה בבועז שגרם לי להיקשר אליו. אני מניחה שקצת קינאתי בו שהוא מצא את התשוקה שלו בגיל כל כך צעיר ודבק בה. הערצתי את מלכה, אמו של בועז, שהיא אישה חזקה ודמות נהדרת. ובכלל, הספר כולל דמויות בלתי נשכחות, שלא אפרט עליהן כי מתחשק לי שתקראו בעצמכם ותחוו אותן ללא ידע מקדים. עם התקדמות הסיפור פשוט לא הצלחתי להניח את הספר מידי, והייתי מרותקת לחייו של בועז ושל האנשים סביבו. אהבתי מאד את סופו הנוגע ללב של הספר, שכל כך התאים לו.
פסק הדין:
לשירז אפיק יש יכולת מופלאה להפיח חיים בדמות ספרותית, וכל זה בספר של פחות מ-200 עמודים. ההוכחה שעם כתיבה מדויקת לא צריך עמודים רבים בכדי ליצור עלילה מרתקת וסוחפת. מדובר ביצירה קטנה ושלמה שכוללת אפילו פס-קול משובח. למרות אורכו, הספר עוסק בנושאים רבים מלבד נחשים: ילדות, התבגרות, אהבה, מערכות יחסים, המחסור בדמות אב, אם דומיננטית, והערצה לבעל חיים שרוב האנשים אוהבים לשנוא. אהבתי מאד את הישראליות שנוטפת מדפי הספר, והזדהיתי עם ילדותו ונערותו של בועז. יש לי חיבה מיוחדת לסופרים שיודעים לכתוב דמויות מהמין הנגדי בגוף ראשון, ונראה כי שירז אפיק נכנסה למוחו של גבר באופן מושלם. במהלך הספר צחקתי, הזלתי דמעה, ובעיקר הכרתי את בועז. דמות שקשה לי לשכוח.
אז למה בסופו של דבר החלטתי לקרוא את הספר הייחודי הזה?
ולמה (אם הבנתי נכון) בחרה הסופרת לכתוב אותו?
"אני פוחדת פחד מוות מנחשים."
"אז למה…"
"כי הפרויקט שלי לא יהיה נכון עם אף חיה אחרת."
תעשו לעצמכם טובה ותקראו את הספר הזה.
⭐⭐⭐⭐⭐
***
השאלון הקטן, ישראל היום 28.9.2019
מיינט מודיעין, 23.9.2019
***
ראיון לתכנית "שווה שיחה" עם אביבית לוזון על ספרי החדש, אבקועים:
***
טבע פראי בסלון: הסופרת שיצאה מהצללים
ישראל היום
"בשורות טובות" של שירז אפיק עוסק בגיבורה שנקלעת לסחרור משפחתי דווקא בגיל 40 המשמעותי.
בראיון עם המחברת היא מבהירה מדוע עיסוקה כסופרת צללים סייע לה לעבור לקדמת הבמה,
ולמה כעובדת סוציאלית היא נמשכת להפרעות בתוך המשפחה…להמשך קריאה >>
שירז אפיק: "כולנו מחפשים לנקות את עצמנו"
Ynet
אורי, הגיבור של שירז אפיק ב"לנקות את יפו", הוא בבואה לחוליי החברה שלנו. העובדה שהוא נער לא פוגמת בעלילה שפוקחת את עיני הקוראים ומזהירה מפני המציאות העכשווית.
"הספר הוא לא מניפסט פוליטי, אבל נולד בתקופה שחשתי בהתהוות של פאשיזם סביבי", היא מספרת בראיון ביכורים…להמשך קריאה >>
פעילי ימין מתנכלים לבית ספר מעורב? שירז אפיק כתבה על זה לפני
טיים אאוט
בתזמון כמעט בלתי ייאמן רואה אור ספר הנוער של שירז אפיק, "לנקות את יפו", שבלבו בית ספר יהודי־ערבי שנמצא תחת מתקפה של ימניים קיצוניים.
בראיון היא מספרת למה היה לה חשוב שמתבגרים יתמודדו עם הנושא ומדוע עדיין מעט קשה לה להאמין בדו קיום…להמשך קריאה >>
ראיון ראשון
אפליקצית 'עברית'
מתאמנת מידי יום מול סרטונים מיוטיוב, מסוגלת לכתוב ברצף מקסימום שלוש שעות, הייתה חוזרת בזמן לאנגליה של ימי הביניים ואם היה מתאפשר לה, הייתה נפגשת עם סטיבן קינג.
שירז אפיק עונה לשאלון האישי…להמשך קריאה >>
באתי, ראיתי, כתבתי
מודיעין ניוז
חייו של אורי, נער רגיש ומוסיקאי מחונן בן 14, אינם פשוטים. הוא עובר עם הוריו, המצויים במשבר זוגי, להתגורר ביפו, מתחיל ללמוד בבית הספר היהודי-ערבי,
הופך מושא ללעג ולהתעללות של בריוני הכיתה אך גם מגלה את האהבה…להמשך קריאה >>
מתוך צילומי הסדרה "טרנסקידס"
יס דוקו
הצצה לתהליך העבודה שלי עם עופרית מצס על ספרה "תמיד רציתי בת"…להמשך צפייה>>
מבחן התולעת
בלוג "עושה רוח" / מור דיעי חנני
מחברת הספרים ‘בשורות טובות‘ ו- ‘לנקות את יפו‘. לא יכולה לראות חנות ספרים מבלי להיכנס אליה.
אפילו אם בדיוק היא קוראת את ‘קו המלח’ של יובל שמעוני ויש לפניה עוד שמונה מאות עמודים…להמשך קריאה >>
השאלון עם שירז אפיק
בלוג קורא בספרים
השאלון עם שירז אפיק, מחברת הספר “לנקות את יפו”…להמשך קריאה >>