מי שכבר קרא.ה ספרים שלי, יודעת שאני לא עושה לדמויות שלי חיים קלים – הן פגומות, מקבלות החלטות שגויות, לא תמיד אהיבות במיוחד, ועדיין, ככול שהקריאה מתקדמת, מתפתח אצל הקורא חיבור רגשי למניעים ולמבנה הנפשי שלהן והוא מגלה שהוא בעדן, לעתים כנגד כל אמות המוסר או ההיגיון.
הנטייה הזו בכתיבה משותפת לגל אלגר ולי, לא במקרה – שתינו עובדות סוציאליות לשעבר שעשו הסבה לכתיבה – וזו הסיבה שכשגל הקימה את "התמצית", בית הספר שלה לכתיבה, היא פנתה אליי שאלמד אצלה.
אז רוצים ללמוד איך להסתכל לרגש בלבן של העין? בסדנת און ליין בת ארבעה מפגשים נצלול יחד לתוך הרגשות הכי אינטנסיביים. יחד נלמד איך לזהות ולאפיין רגשות, איך להעביר אותם בסיפור, ולמה רגשות שליליים ו"מאיימים" הם חומר ספרותי נפלא.
ההרשמה בעיצומה! לפרטים
***
פודקאסט חדש – "ארבעים דקות"
***
המלצה רותחת
אז אם כתבתם.ן סיפור קצר לכתב עת, קובץ, קול קורא או כל פלטפורמה אחרת, ואתם מחפשים מישהי שתעיף אותו לשמיים, חמוטל היא האדם עבורכם, באחריות.
***
ביום חמישי ה-28.8 בשעה 20:00 אתארח בסלון הספרותי של מועדון "מעבירות את זה הלאה" בהנחיית לילך רוט. וכך כותבת לילך:
על הנקמה – סלון ספרותי עם שירז אפיק וספרה ׳ליל הברווזים׳.
אני רוצה לנרמל את רגש הנקמה, לתת לו לגיטימציה, בעיקר לתת לנו לגיטימציה להרגיש אותו. לפני מספר שנים, כשהייתי פסיכותרפיסטית, עמלתי רבות כדי לנרמל את רגש הכעס, לעשות לו מקום, לתת לנו לגיטימציה להרגיש אותו. כתבתי על הנושא ברשתות החברתיות.
כעת אני רוצה לעשות את זה עם רגש הנקמה.
יצא שקראתי את הספר במקביל לצפיה בעונה השניה של ‘וונסדיי׳, ולראשונה יכולתי להרגיש לא רק חיבה ואהדה לדמות הראשית, אלא גם הקלה בתוך תוכי עם הרגש הזה הידוע לשמצה.
בהתחלה הרגש הזה הפחיד אותי. אבל עכשיו אחרי קריאת הספר ליל הברווזים של שירז אפיק הוא מרגיש לי אנושי, נגיש, פחות גורם לי להרגיש בושה. הבעיה עם רגשות מהסוג הזה, כעס ונקם, היא שאנחנו מתייבשים להודות, גם בפני עצמנו, שאנחנו מרגישים אותם.
מבחינה חברתית הרגשות הללו הם טאבו. בעוד את הכעס לא ניתן באמת להסתיר, את רגשות הנקם קל להדחיק ולהכריז שאיננו מרגישים אותם. אבל בתקופה הנוראה ביותר בהיסטוריה המדינית-אישית בה אנו חיות, הרצון לנקמה נוכח אצל רבים ורבות יותר ויותר, אם נסכים להודות בכך וגם אם לא.
הרגש האנושי הזה, שיש לו חוקי טאבו חברתיים נוקשים במיוחד, יכול להתעורר אצלנו מול שכנים, מול בני/בנות זוג, חברים, קולגות, מנהלים, בני משפחה, מפקדים בצבא, ראשי מדינה פושעים, ועוד. הוא מתעורר בנו כשמתרחשת פגיעה אישית או קולקטיבית קשה, שלא מקבלת הכרה, מענה, סליחה, ריפוי ואיחוי. הפגיעה יכולה להיות פגיעה פיזית או מינית, אבל היא גם יכולה להיות חוויה קשה של אי צדק.
🔴 למה אתן צריכות לקרוא את הספר?
כשקוראים את ליל הברווזים של שירז אפיק רעיון הנקמה הופך מובן, ״הגיוני״, מקבל לגיטימציה. מעבר לכך, שירז כותבת בעברית משובחת. היא כותבת דמות חזקה ומטורללת בצורה אנושית במיוחד, כזו שקל להזדהות איתה, לחבב אותה, להיות בעדה. היא אמנם בוחרת בדרך מצמררת לממש את הנקמה שלה, אבל זה מרגיש שהיא נוקמת נקמה עבור כל הנשים שנפגעו מינית ע״י המפקדים שלהן בצבא או ע״י גברים בעמדות כח.
אחד הדברים הכי מעניינים בסיפור שמספרת אפיק, מה שנראה כמו סיפור צדדי, הוא הסיפור שמניע את העלילה, ואלו הם היחסים מכמירי הלב של אליענה עם אמא שלה. יחסי אהבה-שנאה. היא מתעבת את אמא שלה אבל באה לבקר אותה באופן קבוע, דואגת לה ומטפלת בבית שלה. זה נראה תחילה כמו מילוי חובה של אשה לאמה המזדקנת, אבל בפועל זו כמיהה לקשר ויחסים שלעולם לא יקבל מענה מצד אמה.
אנחנו מבינים במהלך הספר שהאונס שעוברת אליענה בצבא ע״י המפקד הישיר שלה הוא אינו הפעם הראשונה שהיא נפגעת מינית. היא נפגעה גם בכיתה ה׳ ע״י המורה הפרטי לחשבון שהגיע לתת לה שיעורים בחדר שלה. כשהיא מספרת זאת להוריה הם לא עושים דבר מלבד לפטר את המורה. הפגיעה הגדולה והבגידה, כפי שמציינת אליענה, נעשתה ע״י ההורים שלה, אליהם פנתה ובחרו להתעלם.
ילדים ‘לא שמורים׳, ילדים שנפגעו ושננטשו ע״י מי שהיה אמור להגן עליהם, יוצאים ככה לעולם, כמבוגרים צעירים, והטורפים המיניים בחוץ מזהים אותם בחושי החיה הטורפת שלהם ומנצלים זאת.
למזלה של אליענה היתה שם מבוגרת אחת שהיתה שם בשבילה, אדל, מנהלת סלון הכלות בו היא עובדת אחריה הצבא (שאם איני טועה מבוססת על דמות אמיתית, אושידה(?) שירז אשרי או הפריכי בבקשה;) וגם אחותה עם יחסים טובים בילדותן וגם חבר טוב בימי הצבא.
אגב אמהות תומכות וההשפעה על איך אנחנו יוצאות לעולם, בסדרה ׳וונסדי׳ שהזכרתי בהתחלה, לוונסדי יש אם התומכת במעשיה המרושעים והרצחניים, במצבי הרוח שלה, ובאנטי הכללי לחברה בה היא חיה.
🔴 למה אתן צריכות להגיע לסלון הספרותי עם שירז אפיק?
כי הספר כתוב חכם ומרתק, ואתן רוצות לפגוש באופן אישי את הסופרת שכותבת כך.
כיוון ששירז היא סופרת גאונה, שמצליחה לגרום לנו להרגיש רגשות אנושיים כלפי דמות שלהגיד עליה מורכבת זה אנדרסטייטמנט.
כיוון שכולנו צריכות לגיטימציה לרגשות הנקמה שלנו בייחוד כשאנו חיות בתקופה הכי טראומתית ומפרקת נפשית בתולדות המדינה.
כיוון שנקמה נחשב רגש נשי לרוב, אם זה מוצדק או לא.
כיוון שלרוב פגיעה בנשים נותרת ללא מענה ועונש לפוגע מצד המערכת שאמורה להגן עלינו, ואפיק מייצרת עבורנו אפיק אלטרנטיבי להתמודדות עם כך.
🔹דיסקליימר:
אין באמור לעיל המלצה על נקיטת פעולה, והוצאה לפועל של פעולות נקם מכל סוג שהוא 😉 המטרה היא לנרמל את הרגש ואת החוויה.
***
על ברווזים ונחשים – ראיון למאיה פולק
שלום לכולם, אני מאיה פולק, עיתונאית וסופרת. אני נמצאת פה עם הסופרת שירז אפיק. שירז היא כותבת מאוד פורה ומגוונת, שזכיתי להכיר אישית בזמן האחרון. אפשר להגיד שממש גיליתי אותה כי היא כתבה המון ספרים, והאמת שמזמן לא קרה לי מצב שבו פשוט קראתי ספר אחד שכתב מישהו, ומיד ממש רציתי לקרוא את כל מה שהוא כתב. זה מה שקרה לי עם שירז. יצא שקראתי את כל הספרים שלה בכמה שבועות, כי היה לי הרבה להשלים, ואחרי הקריאה נותרתי עם כל מיני שאלות ותהיות, והחלטנו שאם היא כבר עונה לשאלות שלי, אם היא מסכימה לענות, בואו נתעד את זה כדי שגם קוראים אחרים שלה יוכלו להקשיב ולקבל תשובות, ובכלל לקבל עוד איזה צוהר לנפשה המאוד-מעניינת, אם אלה הדמויות שהיא בוראת.
***
מפגש דמויות אפלות
***
סופרת עד עשר, "לאישה"
***
מפת הדרכים להוצאה לאור
לאחרונה התראיינתי בלייב עם אופיר עוז, שותפי לפודקאסט "שוברים את המגירה" אצל אסנת גואז, אדמינית קבוצת "להוציא ספר לאור – סופרים מתייעצים". דיברנו על מפת הדרכים להוצאת ספר לאור, ענינו על שאלות המשתתפים ונהנינו מכל רגע.
המפגש זמין כעת לצפייה כאן
***
ריטלינג אגדות – "המוות הסנדק"
לפני שנה פנתה אליי מעין רוגל עם הצעה שאי אפשר לסרב לה: השתתפות באנתולוגיית ריטלינג לאגדות. מכיוון שאני אוהבת אגדות, ולכתוב, ואת מעין רוגל, ברור שאמרתי כן.
מעין הפנתה אותי לנורית קרני שלקחה על עצמה לארגן את הפרוייקט, ואחרי מחשבה בחרתי באגדה פחות ידועה של האחים גרים בשם "המוות הסנדק". את הכתיבה ליוותה חמוטל ילין, שערכה את הספר החדש שלי, "פסע", וגם פה היא הייתה יסודית, מחוייבת ומבריקה כהרגלה.
אבל – אחרי שנה שנראית לקוחה בעצמה מהאגדות של האחים גרים, נראה שהפרוייקט לא עומד לצאת לפועל בזמן הקרוב או בכלל. אז תודה גדולה לנורית על היוזמה והמאמץ להרים פה משהו כל כך יפה בתקופה כל כך חשוכה, וקבלו אותו: "הסנדק":
"אלפי שנים שאני מסתובב על הכדור הזה, ועד היום פגשתי מעט מאוד ילדים שחיבבתי. פסיכולוג שהלכתי אליו פעם חשב שזה מנגנון הגנה של הנפש שלי, בגלל שלקחתי כל כך הרבה מהם. יכול להיות.
הפסיכולוג ההוא גם הקשיב כשאמרתי שאיבדתי את חדוות ההרג שלי. הוא טען שמה שאני מכנה 'ריקנות' או 'שחיקה בעבודה' הוא בעצם דיכאון ושהגיע הזמן למצוא לעצמי תחביבים חדשים. הפתרון שלו? – פילנתרופיה. זה מנקה את המצפון, הוא אמר, וגם משפר את התדמית, ומה יותר פילנתרופי מלקחת ילד עני תחת חסותי? "אז מה אני אמור לעשות עכשיו," שאלתי, "לנסוע לאיזה בית יתומים ברומניה? אני מפסיד פה זמן הרג יקר אז כדאי שתהיה ספציפי," והפסיכולוג אמר שעדיף ללכת על בטוח ולא על חתול בשק, והציע לי להיות סנדק של ילד אור. "אבל אל תעשה משהו טיפשי כמו לחטוף אותו," הוא הוסיף. "זה יקלקל לך את כל הקארמה הטובה."
ילד אור. ילד שנגע בו מלאך. כליל השלמות. ילד שהאור שלו כל כך קורן, שהוא ממרק גם אי אילו חטאים של הקרובים אליו, או, כמו שהשטן קרא לו, 'פריט אספנות'. ילד האור הבא היה אמור להיוולד בעוד ארבע שנים, כלום ושום דבר במושגי הזמן שלי. כשיצאתי מהקליניקה חדור תחושת מטרה, ראיתי את אלוהים והשטן יושבים בחדר ההמתנה בתנוחת הברוגז הנצחית שלהם. רק אחרי ארבע שנים, כשבאתי לראות את הילד ופגשתי גם אותם בדירה העלובה ההיא, הבנתי שעשו עליי סיבוב.
במבט חטוף בהורים שלו, לא הייתם מנחשים שיצא להם אחד כזה. הם היו שני טיפוסים מוזנחים – היא בחדר השינה עם שיער דליל ומבט המום של אחרי לידה, והוא עם פרצוף שרק אימא יכולה לאהוב; אנשים שלא פגשו ויטמין או שמחת חיים הרבה מאוד זמן. שנים-עשר ילדים כבר היו להם, אחד עשר בנים ובת אחת, ועכשיו הם הצטופפו בסלון הקטן, כל אחד אוחז בבגד הסמרטוטי של מישהו אחר, כולם עם אותן עיניים פעורות מרוב פחד ומטומטמות מרוב רעב.
חיכיתי. לחכות אני יודע.
ראשון הופיע אצלם אלוהים עם כל השטיקים הנדושים שלו: פמליית מלאכים, אור נגוהות ופירוטכניקה, והציע להיות הסנדק של הילד. האבא אמר לו לא. זאת אומרת, הוא קד קידה וסימן בעיניים לחבורת הסמרטוטרים שלו להשתחוות עד הרצפה, ואחרי אלוהים-יודע-כמה השתחוויות והתנצלויות, בלי להסתכל לו בעיניים, הוא מלמל משהו כמו, "אני מצטער, כבודו, אני אולי אדם עני אבל העקרונות שלי לא למכירה. אני לא מסכים" – כאן הקול שלו קצת התרסק מהפחד – "אני לא מסכים שהסנדק של הבן שלי יהיה מישהו שדואג רק לעשירים ולא לעניים."
כל הילדים עצרו את הנשימה בבת אחת. הילדה כיסתה את העיניים. אלוהים, שבאותו שבוע ברא סלע שהוא לא יכול להרים ומאז טיפס על הקירות מרוב שעמום, כבר התכונן לקחת את הילד ולצאת משם כשקלט את המילים. הוא הרעים, "מה אמרת? אתה… אתה לא מסכים?". האבא, שההדף הדביק אותו לקיר המרוחק של הסלון, מלמל משם, "זה מה שאמרתי."
"אני אלוהים! אני אעשה אותו יותר גדול ויותר מאושר ממה שאתה יכול אפילו לדמיין!!!" זעם אלוהים, אבל האבא לחש, "זה מה שהחלטתי." הוא נחת לרצפה בחבטה כשאלוהים הסתובב ויצא משם עם הפמליה שלו, הווריד במצח שלו עדיין פועם.
אחרי אלוהים הגיע תורו של השטן. הוא הביא איתו זר פרחים שגנב ממצבה בבית הקברות. "מזל טוב אבאל'ה!" הוא אמר. "איזה ילדים נחמדים יש לכם." הילדה רצה אל אבא שלה, והוא ליטף את השיער המטונף שלה ברוך. "יהיה בסדר," לחש לה. "תחזרי לאחים שלך." בקדמת המכנסיים של אחד הילדים האחרים התפשט כתם כהה. השטן צחק. למי שלא מכיר את הצחוק שלו כמוני, הוא נשמע כמו צרחה של אלף חתולים. "אני לא כאן בשבילכם, אז תירגעו. כן, גם הקטנה המכוערת!" הוא הוציא לשון אל הילדה ופנה בעליצות אל האבא, "קדימה, לעסקים." האבא רעד כולו, אבל אמר לו לא.
"כנראה לא שמעתי טוב. תבין, אני לא רק אהפוך את הבן שלך לאדם הכי עשיר בעולם. אני גם אדאג שהוא יעשה את כל הכיף שבעולם עם כל הכסף הזה שהוא יקבל," וכאן הוא סקר את האבא האומלל מלמעלה למטה ואמר בבוז, "לא שאתה תבין."
האבא הזדקף מלוא קומתו – זה היה נוגע לליבי אם היה לי לב – ואמר לא. "אתה המקור של כל הרשע בעולם הזה. בגללך אנשים עושים דברים איומים. אני לא מוכן שתהיה הסנדק של הבן שלי."
"אתה בטוח?" השטן הרים אותו בצווארון החולצה באמצעות אחת מציפורניו הארוכות. האיש הנהן, והשטן שחרר את החולצה והניח לו לגלוש אל הרצפה. כל הילדים הזדעזעו מהרעש. בכי של תינוק בקע מחדר השינה. השטן החליק את הגלימה שלו שקצת התקמטה, עשה "בו!" לילדה והסתלק משם, כשהוא משאיר אחריו ריח של גומי שרוף.
זה היה הרגע שלי. "נעים מאוד," אמרתי לאבא. "אני המוות." הייתי צריך להתכופף כי הוא עדיין ישב על הרצפה ורעד, אבל הסנטר שלו היה מורם. הושטתי לו את כרטיס הביקור שלי, שחור-לבן סולידי, שעליו היה מודפס 'מוות – שירות מעל לכול'. אני עדיין זוכר את התחנונים של הגרפיקאי שעיצב אותו בשבילי. איש חמוד, ינוח בשלום על משכבו. "עכשיו כששני הליצנים הלכו," אמרתי, "אנחנו יכולים לדבר כמו אנשים מבוגרים. אני הולך לעשות אותו כל מה שהם הבטיחו – עשיר, מצליח, מאושר, והכי חשוב – הוא לעולם לא ייכשל. מילה של המוות."
"שלושתכם הצעתם בערך אותו הדבר, אבל רק עליך אני סומך," אמר האבא. "אתה היחיד פה שמתנהג לכולם בצורה שווה – עניים, עשירים, בסוף כולנו פוגשים אותך." הנהנתי. תמיד נעים לקבל מחמאות. האבא הושיט לי את היד ללחיצה, ואני עזרתי לו לקום.
מאותו יום הייתי צריך לחכות שהילד יגדל ויגיע לגיל שמונה-עשרה, אבל כמו שכבר אמרתי, אני טוב בלחכות. מוות זה עניין של תזמון, ואין הרבה דברים שמפריעים לי יותר ממומנטום שהתפספס. השקעתי את עצמי בעבודה וקצרתי יותר נפשות ממה שאפשר לספור, צעירות כזקנות, מאושרות כאומללות, בודדות פה ואלפים שם, אבל מדי פעם עצרתי הכול כדי להשקיף עליו, בלי שידע, כמובן. הוא גר באותו בית עלוב, וכל בוקר חיכה שארבעה-עשר אנשים לפניו יסיימו לצחצח שיניים ולהשתמש בשירותים עד שתורו יגיע. בלילה הוא היה מצטופף ראש-זנב על הספה עם אחותו ואחד מהאחים שלו, והאחות הייתה שרה לו עד שהוא היה נרדם או עד ששאר האחים היו צועקים עליה שתסתום כבר. וכשמלאו לו שמונה-עשרה, אבא שלו לקח אותו אל פתח היער ונפרד ממנו. הילד לבש חליפה כחולה מיושנת שאבא שלו בטח השאיל לו לרגל המאורע החגיגי. השרוולים היו קצרים מדי והשיער הארוך שלו היה קצת שמנוני, אבל אפילו ככה קרן ממנו אור. אני לבשתי את אחת מגלימות הברדס השחורות שלי. היו לי חמש שיצאו וחזרו מניקוי יבש, כי מוות הוא בכל זאת עסק מטונף לפעמים.
"אתה הסנדק שלי?" הילד שאל. הנהנתי. "אתה נראה בדיוק כמו שדמיינתי," הוא אמר, ובזאת נכנסנו אל תוך היער, בלי אף מילה נוספת. שני ארנבונים חצו את דרכנו בניתורים חסרי דאגות, מבעד לעצים נשמע פכפוך של מפל, וגבתון קרא מצמרת אחד העצים. המשכנו לצעוד שעה ארוכה בדממה, עד שהגענו אל גזע עץ חלול ששכב על הקרקע. "זה המקום," אמרתי לו. הושטתי יד אל מתחת לגזע וקטפתי את אחד הפרחים שגדלו שם. עלי הכותרת שלו היו סגולים, והאבקנים בגוון כתום-זהוב, בהשפעת הפסיכולוג ההוא (פסיכולוג, חה! שרלטן) וקשקושי הבוטנותרפיה שלו. יכולתי, כמובן, ליצור פרחים שחורים בזמנו, אבל זה נראה לי נדוש מדי, וגם היה גורם לו לנאום לי על כך שהטיפול שלנו שוב תקוע.
"האבקה הזו יכולה לרפא כל דבר, מכוויות ועד עגבת." חיפשתי עליו שריטה, פצע קטן, כל דבר שאוכל להדגים עליו את יעילות האבקה, אבל הוא היה שלם ומושלם. "מחר תתחיל לימודי רפואה, וכשתסיים אנחנו נתראה שוב."
בשנים שבהן הוא למד, השקעתי את עצמי בעבודה. אלה היו שנים של עשייה רבה ומגוונת – גם אם אני מעיד על עיסתי. חוץ מכמה דיקטטורים וראשי קרטל, אנשים לא נוטים להעריך את פועלי. טיילתי באזורי מלחמה ועוני, ביקרתי בבתי חולים ויזמתי כמה שיתופי פעולה מקסימים עם השטן, אבל כל הזמן חיכיתי לילד שיחזור.
כשהוא חזר, איש צעיר ויפה, ישבנו יחד על גזע העץ החלול, ואני הסברתי לו מה יקרה מעכשיו – מרגע זה, הוא הולך להיות הרופא הכי מצליח והכי עשיר בעולם. בכל פעם שיקראו לו אל מיטתו של בן אדם גוסס, אני אעמוד לצד מיטת החולה. אם אעמוד בראש המיטה, סימן שיש לו אישור ממני להשתמש באבקת הזהב, ואז הוא יזכה לכל התגמולים שבני האדם אוהבים להרעיף במקרים כאלה. אבל אם אני אעמוד למרגלות המיטה – זה אומר שאני או אחד הלקוחות שלי החלטנו שגורל החולה נחרץ, ואסור לו בשום אופן להתווכח.
הוא הבין מייד, לא ערער ולא שאל שאלות, וכבר באותו היום הוא נקרא אל מיטתה של ילדה עם זיהום ברגל. היא קדחה מחום והייתה קרובה מאוד אל נשימתה האחרונה, אבל אני החלטתי לפרגן לילד. עמדתי בראש המיטה, רחוק מההורים המתייפחים, והילד הוציא מהכיס קופסת מתכת קטנה שנתתי לו לרגל סיום הלימודים (בתחתית הוספתי חריטה: 'מזל טוב, ד"ר! שלך תמיד, מ.'). הוא שפשף כמות מזערית על השפה העליונה של הילדה, ותוך כמה שניות היא הפסיקה לדמדם ופקחה עיניים. הריקבון ברגל שלה נסוג עד שנעלם, והיא התיישבה במיטה וקראה להורים שלה, שמיהרו לחבק אותה ולהלל את הילד שלי ולעשות כל מיני ריקודים קטנים ומשונים שבני אדם עושים כשהם שמחים. זה היה האות שלי לפרוש; אני לא מעריך סנטימנטליות. האימא של הילדה הייתה אשת חברה מקושרת, ולא לקח הרבה זמן עד שהשמועה על הנס שהילד חולל עשתה לה כנפיים, והוא הפך לרופא עסוק מאוד. כמו שסיכמנו, בכל פעם שעמדתי למרגלות המיטה, הוא היה עוטה את ההבעה הכי חמורה שלו ואומר, "אני מאוד מצטער אבל אין שום דבר שאני יכול לעשות." אני, מצידי, כיבדתי את ההסכם שלנו, והילד הפך לאיש עשיר מאוד. בכסף שהרוויח, הוא קנה בית לכל אחד מבני משפחתו וגם דאג להם להשכלה. הוא הביא לי הרבה נחת, הילד; לפחות במובן הזה הפסיכולוג צדק. לפעמים אני קצת מצטער שקברתי אותו תחת ערמת הספרים המקצועיים שלו.
לילה אחד נשמעו חבטות על דלת הבית שלו. בפתח חיכו לו שני שומרים חמושים, שלקחו אותו איתם בלי לומר מילה. הם נסעו בפניות ופיתולים כדי שלא יוכל לשחזר את הדרך, וכשהסירו ממנו סוף סוף את כיסוי העיניים, הוא גילה שהוא נמצא בתוך ארמון. בקומה השנייה, במיטת אפיריון מפוארת, שכב איש זקן ונשם את נשימותיו האחרונות. לידו עמדה נערה מהסוג שבני האדם מכנים 'יפהפייה' וסידרה את הרטייה הרטובה שעל מצחו. פניו של הילד נפלו כשנעמדתי למרגלות המיטה. "אני כל כך מצטער," הוא התחיל לומר, והנערה פרצה בבכי. ראיתי הרבה בני אדם בוכים לאורך המילניומים, חלקם הגדול בגללי. בדרך כלל זה לא האקט הכי מחמיא, כל אובדן השליטה והפנים המקומטים האלה, אבל הנערה הזו רק נהייתה עוד יותר יפה כשהיא בכתה, והעיניים שלה נצצו כמו שני אגמים. "אל תחשוב על זה אפילו!" סיננתי, אבל הילד לא שמע אותי. חוט בלתי נראה משך אותו לעבר הנערה והרחק ממני, וכפוי הטובה הצעיר ניגש אל המלך, שלף את הקופסה (שאני נתתי לו!), ותוך כמה שניות התרח הזקן פקח עיניים והביט בביתו בהכרת תודה. השתוללתי, אבל הילד התעלם ממני. הייתי צריך לחכות מחוץ לחדר השינה עד שהמבט המצועף ירד לו מהפנים ואז לקחתי אותו הביתה, וכל הדרך חזרה הסברתי לו בטון של מבוגר אחראי שכבר ראה דבר או שניים ובשפה הכי מליצית שיכולתי שאם הוא ימרה את פי עוד פעם אחת לא תישאר לי ברירה אלא לקפד את חייו. הוא הקשיב והתנצל – הפנים היפים שלו אפילו העלו קצת סומק – ונשבע שדבר כזה לא יקרה עוד לעולם.
באמצע הדרך הרגשתי שמשהו התיישב לי על הכתף. לא הייתי צריך להסתכל כדי לדעת שזה השטן, שעדיין לא התאושש מהעובדה שחטפתי לו את הילד מתחת לאף. "תהרוג אותו!" הוא צעק לי ישר לתוך האוזן. "תהרוגאותותהרוגאותותהרוגאותו!" לא רציתי להזכיר לו מי מאיתנו צריך יותר את השני או כמה טובות עשיתי לו לאורך השנים; גם ככה היה פה מקרה קשה של אגו פגוע. אז אמרתי לו רק, "זה יקרה, אבל לא היום". השטן רקע ברגליים, קילל אותי וקרא לי רכרוכי, אבל בלי תשומת לב מצידי הוא השתעמם מהר מאוד והלך לחרחר מלחמה ביבשת אחרת.
אחרי אותו לילה, תהילתו של הילד כבר נודעה בכל העולם. מלכים, ספורטאים אולימפיים, רודנים, כולם רצו שיבוא לטפל בהם והעמיסו עליו כסף ותכשיטים בערמות. את מעט הזמן הפנוי שהיה לו הוא בילה בזרועותיה הענוגות של הנסיכה. כן, בינתיים הם נישאו בחתונה מפוארת והאהבה ביניהם לבלבה. עד שערב אחד הוא חזר הביתה מאחד המסעות שלו, ואת הדלת פתח המשרת הראשי וההבעה המודאגת על פניו אמרה הכול. הילד מיהר לחדר השינה ומצא את אשתו במיטה, קודחת מחום. יד אחת שלה הייתה שמוטה על בטנה המתעגלת. נעמדתי למרגלות המיטה. "מצטער," אמרתי לילד. "אפילו אני לא יכול לסרב להוראה של אלוהים." הילד הדף אותי הצידה ומיהר אל אשתו. שערה הבהיר היה ספוג זיעה, והיא פקחה את עיניה היפות בפעם האחרונה כדי להיפרד ממנו.
"לא!" הילד צעק. "אני לא אתן לזה לקרות!"
תפסתי את היד שלו – יש לי מגע של קרח, ככה אומרים – אבל הוא התנער ממני ורץ לרפא אותה בעזרת אבקת הזהב. למרות שהרגשתי נבגד, חיכיתי בסבלנות עד שהיא תתיישב במיטה והם יגמרו עם כל הפוצי-מוצי שלהם, ורק אז סימנתי לו עם הראש, והוא בא אחריי בלי לומר מילה.
הפעם לא חצתה את דרכנו אף חיה. דממת מוות שררה ביער. צעדנו לאט; שנינו לא רצינו שהדרך תגיע אל סופה, אבל בסוף מצאנו את עצמנו מול גזע העץ החלול. "אף פעם לא הראיתי לך מה קורה בפנים," אמרתי לו בקול קצת צרוד. הילד הציץ אל תוך הגזע וראה את כל הנרות הדולקים – אינספור נרות בגדלים שונים. "הגדולים הם של הילדים," הסברתי. "והקטנים שתכף יכבו הם של אלה שהולכים למות. רואה את הנר הזה?" – הצבעתי בעדינות על בדל שעווה קטן שהלהבה שלו כמעט דעכה – "זה שלך."
זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את הילד מתחנן. "בבקשה לא," הוא אמר ותפס בשולי הגלימה שלי. "מילה של המוות," התעקשתי, אבל הוא המשיך, "אני הולך להיות אבא בקרוב. אולי אתה יכול, בתור הסנדק שלי… אולי אפשר… להדליק בשבילי נר חדש?"
"טוב," אמרתי לילד אחרי מחשבה ממושכת. השתדלתי שלא לפגוש את המבט שלו, אבל היד שלי קצת רעדה כשלקחתי נר חדש וגדול והנחתי אותו על גבי הנר הקטן. הנר כבה מייד, והילד צנח על העשב. האור עזב את הפנים שלו. בזמן שהתחפפתי משם לאנגולה, שבה השתוללה מגפה חדשה ומבטיחה, חשבתי שאולי השטן צדק: באמת נהייתי טיפה רכרוכי."
***
הספר החדש שלי זמין באתר "עברית"!!!
להורדה לחצו כאן
***
פודקאסט חדש – שוברים את המגירה!
להרשמה: https://lnkd.in/dZQNHJfy
***
"נטע", סיפור קצר פרי עטי
… כן, אני אשמח לקפה. זה בטח חלב עמיד אצלכם בתחנה… אז שיהיה שחור, בלי סוכר. תודה.
… נטע ולריה קרניאל.
… הוולריה זה על שם סבתא שלי זיכרונה לברכה.
… ברור שהיא הייתה יהודייה. אבא שלה בא משושלת ארוכה של רבנים. הוא היה הרב הראשי של קהילת יאבוז'נו!
… 06582722-0.
… מספר אישי, באמת? וואו, זה היה מזמן. אני יכולה לברר ולחזור אליכם. זה בטח רשום לי איפשהו.
… אז מה אתם רוצים לדעת על אודי רווה?
… תראו, אף פעם לא היינו כאלה קרובים. הכרנו לפני שלוש שנים בהשקה של עמליה דורות. היא בדיוק הוציאה ספר שירים חדש, "מים צלול". באותה תקופה עוד ניסיתי להתברג בברנז'ה הזאת בתור כותבת ועורכת. מצחיק, נכון? זה נראה לי ממש חשוב בזמנו. דווקא היה אירוע יפה, אמנותי כזה. אני זוכרת שהיא הביאה נגנית קונטרבס יפהפייה וארגנה לעצמה במה קטנה, שעליה היא עמדה בשמלה אדומה נשפכת ושפתיים באדום-דם, כולה דרמטית כזאת, והקריאה מתוך הספר. זה היה אירוע בווייב מאוד נשי, ולכן אודי בלט בנוכחות שלו שם.
… לא, שום דבר כזה. אני הייתי אז בכלל בתקופה שהתעניינתי בנשים – מותר להגיד את זה כאן, זה בסדר? אוקיי – וחוץ מזה, הוא היה נשוי. הכרתי את מיכל, אשתו. היכרות פייסבוק רופפת. לא היה מצב שיקרה בינינו משהו. אבל הוא היה מאוד נחמד. עמדנו בתור למזוג לעצמנו יין ביחד עם כולם, ועמליה דרכה לי בטעות על הרגל. היא נעלה סנדלי סטילטו דקים ומחודדים, היום כבר אין כאלה. כמו מסמר. בכל מקרה, ראיתי כוכבים. אז אודי עזר לי לצלוע לאחד הכיסאות הסמוכים ואפילו ארגן לי קרח, לא יודעת מאיפה. הוא באמת היה ממש נחמד.
… אמרתי לכם, לפני שלוש שנים. אני זוכרת את זה במדויק כי בדיוק הכריזו אז על סלילת חוצה יהודה וכולם בהשקה דיברו רק על זה. עמליה ממש התבאסה. בכל מקום שהלכת, אנשים עמדו בקבוצות קטנות עם כוס יין ביד וניסו לשער מה זה אומר ואיך זה ישפיע על החיים שלנו מעכשיו, ורק אודי ואני ישבנו ודיברנו על ספרות. סיפרתי לו שסיפור קצר שלי בדיוק התפרסם ב"מאזניים", זה היה כתב-עת נחשב אז, והוא התרגש בשבילי וביקש שאשלח לו לקרוא. דיברנו על ספרים שקראנו והחלפנו המלצות. וכן, הוא גם הזכיר שהוא עובד על ספר. כשנפרדנו בסוף אותו ערב, היה ברור לשנינו שנישאר בקשר.
… לא ידעתי אז על מה הספר. זה גם היה לפני שלוש שנים, כמו שכבר אמרתי. לא הייתה בזה שום עבירה על חוקי יהודה. רגע, אני צריכה עורך דין? כי אני באתי לפה מרצוני החופשי –
… בסדר, אני נרגעת. הנה. כן, לא. פשוט פתאום לא הייתי בטוחה מאיך שהסתכלתם עליי. הכול טוב. אנחנו באותו צד. אז כן, המשכנו לדבר מדי פעם, לא יותר מדי. נפגשנו פעמים בודדות – פעם אחת בשבוע הספר בתל אביב. אני זוכרת שהוא קנה שם המון ספרים, המון! היו לו כמה שקיות מלאות, ואני עזרתי לו לסחוב אותן לרכבת. זה נראה כאילו הוא רצה להספיק לבלוע כמה שיותר, אבל זאת כמובן חוכמת הבדיעבד שלי. פעם גם נפגשנו לצהריים בבית קפה. דיברנו בעיקר על הספר שהוא עבד עליו. הוא אמר שהחליט לשנות אותו, להפוך אותו מרומן לקובץ סיפורים קצרים שיעמדו כל אחד בפני עצמו. אבל כששני אנשים נפגשים ויש להם תחומי עניין משותפים, זה רק טבעי שיעלו גם עניינים אישיים. הוא ואשתו עברו אז משבר בזוגיות – היא כנראה קלטה לאן הרוח נושבת וקצת נבהלה, בצדק. היו לו שני חברים טובים מהצבא שנעלמו. הוא לא ידע אם הם עזבו את הארץ בלי להודיע או פשוט… אתם יודעים, הגיעו אליכם. אשתו בנאדם מאוד פרקטי. היא כעסה עליו בגלל הכתיבה וה… איך אני אגדיר את זה? העובדה שהוא לא יישר קו. היא אמרה לו שהזמנים משתנים ושגם הוא צריך להשתנות בהתאם, אם לא בשביל עצמו אז בשביל שקד, הבת שלה שהם גידלו יחד – בטח יש לכם את זה ברשימות. הוא אהב אותה מאוד.
… אה, לא, תודה איזה קטע. אפילו לא שמתי לב שגמרתי לשתות אותו. הנה המייל הראשון שהוא שלח לי, מספרתי אותם בשבילכם. אני מקריאה:
היי נטע, מה קורה?
אני יודע שהרבה זמן עבר. כל מיני דברים קרו, סביבנו ובחיים שלי. אני מקווה שאת בטוב ושאת מצליחה להמשיך בשגרה שלך בתוך כל האירועים.
יש לי בקשה קצת מוזרה ממך. אני יכול לשלוח לך את הסיפורים לספר שאני כותב? תסתכלי על זה כמו תעודת ביטוח, או צוואה. לך אני מרגיש מספיק נוח לספר שגם צוואה כתבתי.
– זה קצת הפתיע אותי, אני חייבת לומר. כאילו, זה החמיא לי שהוא רואה בי מישהי שאפשר לבטוח בה, אבל באמת, לכם אני אומרת את זה, לא הרגשתי כזאת קרבה אליו. פשוט חשוב לי להבהיר את זה. טוב, אני ממשיכה:
אני מצרף גם רשימה של נשות מקצוע – עורכת ספרות, עורכת לשון, מגיהה, מעמדת ומתרגמת. אם יקרה לי משהו, תשלחי אליהן בבקשה את כתב היד שלי, מה שאספיק עד אז. מיכל תשלם לך מה שצריך – אל תתרגשי מהפרצופים שהיא תעשה. אם בא לך, את מוזמנת לקרוא את מה שאני שולח. אם לא – גם טוב, וגם אם לא מתאים לך שאמשיך לשלוח לך, אני לגמרי מבין.
תודה ותשמרי על עצמך,
אודי
בשלב ההוא לא היה אכפת לי שישלח. זה לא שהיה חסר לי מקום אחסון בג'ימייל או משהו כזה. רק אחרי עוד כמה מיילים כאלה התחלתי להרגיש קצת לא נוח, כאילו גוררים אותי למשהו שלא לגמרי נכון לי. ואז הוא כתב… רגע, הנה זה:
נטע,
שוב אני. בשלב הזה כל החברים שלי כבר נעלמו או מתו בנסיבות משונות. אני לא מספיק אפילו להתאבל. הבאים שילכו כבר יהיו סתם מכרים. את לא חייבת לקבל את המיילים האלה ממני, אבל אני חייב להמשיך לכתוב כאילו כל יום הוא היום האחרון שלי. הכתיבה היא כרגע העוגן היחיד שלי בחיים האלה, הדרך היחידה לארגן ולתעד את הכאוס. ושימו לב מה הוא כתב כאן, אפילו מירקרתי את זה לפני שבאתי לפה: אני בטוח שאת, מכל האנשים, תביני.
א.
אני לא יודעת למה הוא הכניס את המשפט האחרון. נראה לי שהוא רצה לקשור אותי אליו ככה, שאמשיך לשתף איתו פעולה, או אולי הוא טעה וראה בי מין נפש תאומה. אני חושבת שהוא כבר היה די מעורער. זו הייתה בעצם הפעם הראשונה שהתחלתי לקרוא את הסיפורים שהוא שלח לי. בגדול, אני לא כל כך מתחברת למדע בדיוני. אני אוהבת את הסיפורים שלי מציאותיים, ואודי כתב על רובוטים ועל בינה מלאכותית. אבל באותו יום הסתקרנתי. לא בתור תומכת משטר; אז עדיין לא עשיתי את המעבר המלא. בתור קוראת. הייתה מין דחיפות כזאת בכתיבה שלו שחשבתי, אם הוא כותב ככה גם על דרואידים, אולי אני אצליח להיכנס לתוך העולם שלהם. ובאמת, מהר מאוד הבנתי שכל סיפור שלו הוא אלגוריה למה שהפחיד אותו בזמן הכתיבה, למה שהוא עצמו תפס כרוע המוחלט, כלומר אתם, ובעצם גם אני, וכל מי ש… אני יכולה מים? אני לא רגילה לדבר כל כך הרבה זמן ברצף.
… אז קראתי, ובהדרגה הבנתי שהוא, כנראה מתוך זהירות, פיצל את הסיפורים בין כמה אנשים. אני, למשל, קיבלתי את סיפור 1, 4, 7 ו-10. בואו נראה אם אני זוכרת, אני גם הדפסתי לכם את זה ליתר ביטחון: 1 היה סיפור על בינה מלאכותית שנתקפת אילמות סלקטיבית. 4 היה באמת נוגע ללב, סיפור על דרואידית שמנסה לבנות גשר אל דרואיד שמחכה לה בכוכב אחר, והיא בונה ובונה עד שהמפרקים שלה נשחקים, אבל הכוכב האחר כל הזמן מתרחק ואולי לא באמת היה קיים מעולם. טוב, זו אלגוריה קצת שקופה, אבל היא הייתה מאוד אפקטיבית עם איך שהוא כתב אותה. 7 היה על מוזיאון החוקים הממשלתי שמנהל את עצמו, משהו בהשראת 1984 עם טוויסט בדמות של האח הגדול, ו-10. וואו. 10 תיאר עולם שבו כל נתין שעובר על החוק – והיו שם המון חוקים סבוכים! – נקנס בשעות שינה, מה שמוביל לשוק שחור של שינה והשתלת חלומות, ועיר שכולם מסתובבים בה כמו זומבים, מוטרפים מחוסר שינה. זה היה סיפור מופרע, פרנואידי לגמרי, והיו בו שגיאות כתיב וטעויות שלא היו אופייניות לאודי בכלל. כמו שאמרתי, אני חושבת שהוא היה במצב נפשי לא טוב בכלל כשהוא כתב אותו.
… אחרי שהוא נעלם, מיכל התקשרה אליי. היא הייתה מאוד קורקטית, לא לבבית כמוהו. מצד שני, בעלה בדיוק נעלם, אז אפשר להבין למה לא היה לה ראש לסמול טוק. הרגשתי שהיא כמעט מקווה שאני אתוודה בפניה שכן, הוא נמצא אצלי ברגע זה ואנחנו מנהלים רומן, והוא בריא ושלם. אבל באמת שלא היה לי איך לעזור לה. היא נכנסה למחשב שלו, אבל הוא רוקן עוד קודם את כל תיבות הדואר, כולל האשפה. המחשב אצלכם, אז אתם בטח יודעים גם את זה. אבל אם הייתי צריכה להמר, הייתי אומרת שחלק מהסיפורים שלו נשלחו לעמליה, שנעלמה גם היא, וזה מובן לגמרי, כי השירים שלה היו זימה טהורה, ולא משנה כמה להטוטי מצלול היא עשתה בהם. פורנו נשאר פורנו. אני רק אומרת שאם, היפותטית, אתם הייתם אלה שהעלימו אותה, הייתי לגמרי מבינה. הנמענת השלישית של אודי בטח הייתה קסניה שרף. הם היו ביחסים טובים. אפילו יצאו פעם, הרבה לפני שהוא פגש את מיכל. זה די נפלט לו אז, כשהוא סיפר לי על הבעיות ביחסים שלהם.
… אה, קסניה נדרסה? טוב, זה בהחלט חוסך לכם עבודה.
… אתם צודקים, זה באמת לא היה מצחיק. מצטערת. סליחה.
… אז כן, הוא היה בחור מוכשר. הוא בהחלט ידע לכתוב. בהתחלה הופתעתי מכמה אני נהנית מהקריאה, אבל מהר מאוד ראיתי מבעד לתפרים את כל שנאת החינם שלו, והתחלתי לכעוס. אנחנו חיים בתקופה של תקומה, והוא עם הכתיבה שלו זרע פילוג ותבהלה. כמה שהתקדמתי עם הקריאה, ככה כעסתי יותר.
… סליחה, התייבש לי הגרון פתאום. לא, אני בסדר. הנה, עבר. אתם דואגים לו איפה שהוא נמצא, נכון? כאילו, מטפלים בו כמו שצריך? כי למרות הדעות הבעייתיות שלו, הוא באמת היה בחור נחמד.
… כן, ככה חשבתי. אני לא מאמינה לשקרים שמספרים עליכם. ברור לי שהם מגיעים מכיוון ספציפי ושהם נועדו לצבוע אתכם בצבע מאוד מסוים. בכל מקרה, זהו בגדול על אודי, אבל יש עוד כמה כותבים שממשיכים מתחת לרדאר שלכם, ואם זה מעניין אתכם, אני יכולה לרחרח איתם קצת, בתור חברה.
… אה, לא משהו גדול. יש איזה פנזין ששרד איכשהו. כמה קבוצות שנפגשות כאילו בשביל לעסוק בבישול או גינון וכאלה. כמה מהמשתתפים בהן אולי יפתיעו אפילו אתכם – לא שאני רומזת שאתם לא עושים את התפקיד שלכם על הצד הטוב ביותר – אבל הם התברגו בתפקידים לא רעים בכלל בשלטון החדש.
… לא, ממש אין צורך. באמת. אני בייעוד שלי כמו שאני. אבל אם, נניח, תתפנה בקרוב משרה של כותבת נאומים, למשל, אתם יודעים איפה למצוא אותי.
… לא, תודה לכם, על כל מה שאתם עושים.
… באהבה.
***
מפגשי קוראים
אחרי המפגש הנהדר בבית יד לבנים תל אביב בהנחיית ליאת לב רן וגל ליבר, צפויים לי עוד כמה מפגשים משמחים בחודש הקרוב, אז פתחו יומנים!
🦆 ב-25.7 ב-20:00 אתארח להשקונת של "ליל הברווזים" בהולצר ספרים יפו 91, ירושלים
🦆 ב-29.7 ב-17:00 נקיים מעין רוגל ואני מפגש אפל במיוחד ב-Friends Underground. הכניסה חופשית!
🦆 ב-1.8 ב-20:00 אתארח למפגש קוראות בסלון הספרותי של שרית פליין, שקנאי 6 א', נס ציונה.
אני והברווזים מחכים לכם.ן!!!
***
המזל הרע של יעלה – מקום ראשון בתחרות הסיפור הקצר של "אינדיבוק"
המזל הרע ויעלה נפגשו בקומה החמישית בקניון, בתור לקופה. היא בדיוק קנתה לליה תיק חדש לגן במקום זה עם החד קרן שכבר התבלה. מרחוק, על הדלפק, הבחינה בערימת מחקים צבעוניים, ותכננה להוסיף כמה מהם לקניה. ליה תשמח, היא ידעה. היא לא ראתה את הפועל התאילנדי שנכנס בינתיים בדלת מאחוריה, ובוודאי שלא הבחינה במזל הרע שרכב על כתפו.
המזל הרע היה קטן כמו כינה ואכזרי פי כמה. הוא זינק במהירות מכתפו של הגבר אל הקופאית, שבתוך רגע כבר מלמלה, "שיט, עוד פעם נתקע המחשב." גל של מרמור עבר בקרב הממתינים בתור, בזמן שהקופאית קראה בכריזה לאחת העובדות שתבוא לעזרתה. יעלה סקרה בינתיים את האנשים שחיכו שם איתה: קשישה צנומה שהחזיקה ערימת מחברות, שתי ילדות מצחקקות במכנסוני ג'ינס. גבר שעמד לפניה השמיע נשיפות טרוניה אחת לכמה שניות.
"זה הולך לקחת זמן," בישרה להם הקופאית בקול נוזף, כאילו זו אשמתם. יעלה שלפה בינתיים את הטלפון הנייד מהתיק; אם נגזר עליה להמתין, לפחות תנצל את הזמן כמו שצריך. פנים נאים ניבטו אליה מתוך האפליקציה, עיניים כחולות שופעות טוב. היא החליקה ימינה. עירד, קראו לו. הוא היה גרוש, כמוה, צעיר ממנה בשלוש שנים ולגמרי סבבה עם העובדה שיש לה ילדה. הם קבעו לצאת באותו ערב, אם ההורים שלה יוכלו לשמור על ליה. יעלה החזירה את הנייד לתיק בחיוך וסקרה את התור, שרק התארך בינתיים עד שחסם את המעבר בחנות. גם המזל הרע חייך.
היא הבחינה בפועל התאילנדי רק כשעמד ממש קרוב אליה. הזרות שלו צעקה. הוא לבש חולצת טריקו צהובה ועליה התנוססה מדבקת דם המכבים, מאלו שמחלקים לתלמידי בית הספר ביום הזיכרון, שחל שלושה חודשים קודם. יעלה זכרה בדיוק, כי היא ארגנה את הטקס של בית הספר באותה שנה, וזה למרות שגליה המנהלת טענה שאין לה כושר ארגון. מוזר, חשבה כשהפועל ניגש אליה. המדבקה, המבט שלו. "סליחה," הוא אמר בקול רך ויעלה הצטודדה כדי לאפשר לו לעבור. הידיים שלהם נפגשו לרגע, היא יכלה לחוש את כף ידו, חמה ויבשה ומחוספסת. גם המזל הרע הרגיש היטב את המגע ביניהם, וזה היה הרגע המדויק בו הוא נכנס לפעולה. יעלה צפתה באיש כשצעד באיטיות אל חלון החנות ופתח אותו. משב אוויר חדר פנימה וליטף את ראשה, רגע לפני שהפועל רכן החוצה וצלל מבעד לחלון, כתם צהוב מטושטש. נשמעה חבטה. ממקומו שליד הקופה, המזל הרע חיכך ידיים בהנאה. אחר כך הוא גלש מהדלפק, התנדנד על רגליו העקומות עד שהגיע אל יעלה והתחפר טוב-טוב בתוך אחד החריצים בסוליית הנעל שלה. יעלה חזרה הביתה בלי תיק חדש לליה. היא עברה דרך יללות הסירנות, מתעלמת מסוללת הכתבים שדרשו לדעת אם הייתה עדה להתאבדות. קפואה והמומה היא נכנסה הביתה, והמזל הרע נכנס איתה.
הדייט עם עירד באותו ערב דווקא היה מוצלח. בכל פעם שראתה לנגד עיניה את ההבזק של החולצה הצהובה צוללת למטה, או התחילה לחשוב מה הייתה יכולה לעשות אחרת ואם היו לפועל ילדים ואישה ומי הודיע להם אם בכלל ולמה הוא עשה את מה שעשה ואיזה מגע היה לכף היד שלו, היא לקחה לגימה מכוס היין שלה כדי להשקיט את הזמזום ושקעה עוד קצת בשיחה. בסוף הערב עירד והיא עלו לדירה שלה, שהייתה ריקה ושקטה בלי ליה. יעלה הייתה קצת מסוחררת והיה לה נעים תחת מבטן של העיניים הכחולות, וכשהפעילה את המאוורר הישן והוא השמיע את התקתוקים הרגילים שלו, היא התחילה לנוע לפי הקצב שהכתיב, ועירד חייך והצטרף אליה לריקוד המוזר הזה. המזל הרע, שרבץ בישיבה מזרחית תחת שולחן הקפה, נקש באצבעותיו. יעלה כמובן לא שמעה אותו, אבל היא הרגישה. רגע אחד פילח כאב חד את הצד הימני של גופה, מתחכך בכלוב הצלעות ונורה כלפי מעלה, ואחריו היא פשוט איבדה את היכולת לזוז.
עירד לא קלט מיד את השינוי באווירה. הוא הבחין רק כשהיה באמצע הדרך לנשק אותה, נשיקה ראשונה של דייט מוצלח. "מה קרה?" הוא שאל.
"נתפס לי הגב," אמרה יעלה, וכל הברה עלתה לה בפעימת כאב חדשה.
"זה כבר קרה לך פעם?"
היא ניסתה להניד בראשה בשלילה אבל גילתה שהיא יכולה רק לפלוט "לא."
"להביא לך משהו?" הוא שאל בדאגה.
"לא יודעת. לא."
המזל הרע בחן את המצב בעיניו הצהובות, וחשב. הוא לא ידע איך מחוללים שחין, אבל גרד רגיל היה בהחלט במסגרת יכולותיו. הוא גיחך כשיעלה התחילה להתגרד במרץ.
"את בסדר?" שאל עירד.
"מגרד לי," נאנקה יעלה.
עירד נראה קצת אבוד. "וואו, מבאס. טוב, אה… נראה לי שנפלתי על יום גרוע," אמר. "נדבר מחר?" ועוד לפני שיעלה הספיקה לומר 'בטח' למרות שידעה שלא ידברו יותר לעולם, הוא כבר התחפף משם. למרבה המבוכה הוא גם עלה שוב חמש דקות לאחר מכן, אחרי שגילה שבגלגלי הרכב שלו יש שני תקרים ושאין קליטה בנייד שלו. כי תגידו מה שתגידו על המזל הרע, דווקא יש לו חוש הומור די מוצלח.
הלילה עבר על יעלה בישיבה על הספה, בגירוד בלתי פוסק וניסיונות לא מוצלחים למצוא תנוחה שבה תוכל להירדם. בכל פעם שעפעפיה החלו סוף סוף לצנוח, הבזיק מול עיניה הכתם הצהוב של החולצה והיא זינקה ממקומה. היא התנחמה מעט במחשבה שלפחות ליה נמצאת אצל ההורים שלה וישנה שם שנת ישרים.
בבוקר היא הייתה מרוטת עצבים ועייפה. היא סימסה לגליה המנהלת שלא תגיע וזכתה למענה חמצמץ. אחר כך היא נכנסה בקושי רב להתקלח, והמזל הרע התאפק חזק-חזק לא לתת לה דחיפה שתגמור הכול, כי הוא ידע – הכיף רק מתחיל.
בזמן שהמים החמים זרמו על גופה והקלו קצת על הכאב, יעלה נזכרה באחת המורות שסיפרה לה איך הפסיקה לעשן הודות לקלטת היפנוזה. מיד לאחר המקלחת היא הורידה קלטת לטיפול בהפרעות שינה, ובלילה האזינה לקולו הרגוע של הקריין, עד שבסופו של דבר הצליחה להירדם. אמנם כמה פעמים היה נדמה לה שליה עומדת מעליה עם סכין ומבט משונה בעיניים, אבל בבוקר היא פטרה את זה כחלום רע. המזל הרע השתולל מהנאה. הוא כבר התחיל לחשוב איזה עוד מסרים תת-הכרתיים יוכל להחדיר להקלטה כך שרק הילדה תשמע אותם.
"זה המזל הרע שנדבק אליך," אמרה אימא שלה בעודה שוטפת את רצפת המטבח אחרי שקרטון ביצים נוסף התרסק עליה. צליל הריסוק גרם ליעלה להצטמרר, אבל היא זקפה את גבה הכואב ככול שיכלה ואמרה, "איזה שטויות, אימא. אין דבר כזה, מזל רע." ממקומו על השיש, המזל הרע נד בראשו לטיפשותה, אבל אימא שלה התעקשה: "אז איך תסבירי את כל הדברים הרעים שקורים לך?"
"לא יודעת. לפעמים דברים מחורבנים קורים לאנשים שהם ממש בסדר, מה לעשות?"
המזל הרע הקשיב קשב רב. הוא התחיל לחבב את שלושתן, בעיקר את הילדה, ואת איך שהאף הכפתורי החמוד שלה היה מתקמט בכל פעם שגרם לה לבכות. יעלה התגרדה ומחתה דמעה של תסכול. "לא עשיתי שום דבר שימשוך את המזל הרע לתוך החיים שלי," אמרה. אימא שלה עזבה לרגע את הספונג'ה והתיישרה, בדיוק כשרביעיית מילקי התרסקה על הרצפה לצליל בכייה המתחדש של ליה. "את אולי לא עשית כלום כדי למשוך אותו, אבל את יכולה לעשות משהו כדי להיפטר ממנו."
"כמו מה?" שאלה יעלה.
"תעבירי אותו למישהו אחר. בדיוק כמו שהפיליפיני, ינוח בשלום על משכבו, עשה לך."
"תאילנדי," מלמלה יעלה. "ואני לא יכולה לעשות כזה דבר. זה לא מוסרי," אבל כשאימא שלה החוותה במבטה לעבר ליה הבוכיה ואמרה באנגלית, "אר יו גוינג טו ווייט פור הים טו הרט דה צ'יילד?" היא כבר ידעה מה תעשה.
למחרת, למרות הגב הכואב, והגירוד שרק החמיר, והשיער שהתחיל לנשור לה במהלך הלילה, ודלקת העיניים שהפריעה לה לראות את הדרך, היא נסעה לעבודה. יחד עם המזל הרע היא נכנסה למשרד של גליה המנהלת, שכיבדה אותה בחיוך עקמומי. אפשר היה ממש לשמוע את קול המצמוץ שעלה מפיה היבש תמיד. "הו, תראו מי סוף סוף הגיעה!" היא אמרה. יעלה לחצה את ידה של גליה בחום רב ולא הרפתה עד שהייתה בטוחה לגמרי.
"טוב לחזור," היא אמרה.
***
מפגש לפטופים עם תמר ביאליק, העורכת המופלאה של "ליל הברווזים". כתב היד כמעט גמור!!!
***
"עתליה", סיפור קצר שלי, נוסף השבוע למיזם "יצירה עברית". זמין להורדה כאן
***
"נעליים" – סיפור קצר פרי עטי שהתפרסם בכתב העת "מאזניים"
***
לא מזמן חזרתי מטקס הכרזת הזוכים.ות בתחרות "מילה במקום" של הליקון, שם ישבתי כחלק מצוות השופטות לצד תמי לדרמן ירבלום ארבל וענת דור. הערב הזה, שנדחה פעמיים בגלל הנסיבות המטורפות, יצא סוף סוף לפועל בטקס יפה ומכבד, והיה נחמד והרבה פעמים גם מפתיע לראות את הפנים מאחורי הסיפורים והשירים שנבחרו.
אני לא יודעת אם אפשר כבר לשתף את היצירות הזוכות (והמאוד מוצלחות), אז במקום זה קבלו את הנאום הקצר שהקראתי הערב – הוא נכתב חודש לפני השבת השחורה ומאז קיבל משמעות נוספת. אני מעלה אותו גם כתזכורת לעצמי:
כולנו חיים, לטוב ולרע, במדינה מאוד מעניינת, אולי מעניינת מדי, והעובדה הזאת באה לידי ביטוי גם ביצירות שהגשתם לנו, שהיה בהן עושר של נושאים, ניסיון חיים ודרכי התבוננות.
היה לנו לא קל לבחור מתוך העושר הזה, והיו גם לא מעט ויכוחים ידידותיים על הדרך. מתוך 95 יצירות שנשלחו, בחרנו בסופו של דבר שמונה שהצלחנו להסכים על האיכות שלהן. זה אומר שהרבה יצירות טובות ומבטיחות לא נכנסו. כשופטת בתחרות וככותבת בעצמי, חשוב לי לומר לכולכם – צריך הרבה אומץ כדי לשפוך את דם ליבכם על הדף או המקלדת. צריך עוד יותר אומץ כדי לתת לעיניים זרות לקרוא את המילים האינטימיות שלכם. בין אם אתם בין הזוכים ובין אם לא, אל תפסיקו לכתוב. כתיבה היא ריפוי, היא הבעה, היא קול. היא מוסיפה ממד לחיים שלכם ומעשירה אותם, והיא הופכת את היומיום שלכם לחומרי יצירה. אל תוותרו על זה. תודה.
***
אחת ההנאות בעריכת סיפורי חיים היא המפגש עם פיסות היסטוריה ותמונות ישנות ונהדרות כמו זו. אפשר ממש לדמיין את עגלת הקרח שתעבור שם עוד מעט 
(התמונה באדיבות המשפחה)
***
גם בצל המלחמה, מועדון הקריאה הנהדר של איילה קרייזל ממשיך במפגשים הספרותיים שלו. ביום חמישי הבא (ה-21/12) אתארח שם בערב שכותרתו ״שיח על כתיבה כריפוי״.
מוזמנים.ות להצטרף למפגש פיזי במועדון לחבר הנעים והחמים ברמת רחל.
***
בוקר אחד במהלך השנה השנייה שלי לתואר, הבוס שלי נכנס למשרד כשהוא שורק נעימה עליזה במיוחד. המנהלת עם השיער הלבן נכנסה אחריו בחיוך מאוזן לאוזן. כך נודע לי שקאליד מוחמד הלך לעולמו.
***
1947 – סיפור קצר פרי עטי
גיטה העבירה יד על השמלה שלבשה, מנסה להחליק את האריג הקשה. השמלה השנייה שלה, שנתפרה מבד רך יותר שחבק את גופה בנועם, הייתה תלויה לייבוש על מתקן כביסה מאולתר לא רחוק מהצריף. היא גיחכה לעצמה במרירות. כבר שנה שהוא מאולתר. בימים רגילים הייתה השמלה מתייבשת בתוך שעות ספורות בשמש הים תיכונית הקופחת, אבל היום כאילו רבצה מעל המחנה כולו מגבת לחה וכבדה שהאטה את צעדיהם של האנשים, הצמיחה אגלי זיעה על מצחיהם ומנעה מהכבסים להתייבש. כמה סמרטוטים ששימשו את זאטוטי המחנה כחיתולים היו תלויים ליד השמלה שלה ללא נוע.
היא שוב העבירה יד לאורך האריג, ונאלצה להודות בפני עצמה שכף ידה מחוספסת לא פחות ממנו. שיער ראשה כבר צימח מחדש. האוכל בקפריסין לא היה אמנם טעים או מגוון אבל הוא חולק בנדיבות וגופה העלה בשר וקימורים. גוף לילדים, חשבה וצמרמורת של התרגשות חלפה בה למרות החום. אבל איך תלטף את חיים עם ידיים שמגען כשל נייר זכוכית?
חיים. בלילות הראשונים בפולין, כשהיא מצטופפת על הדרגש בין שתי אסירות נוספות, עוד הצליחה לדמיין את פניו. את קו הלסת שלו. את החיוך, שתמיד התחיל בצד ימין של פיו ומשם התקדם באיטיות לצד השני כשהוא חושף שורת שיניים לא מושלמת אך מחממת לב. את המגע, והריח, וחום הגוף. אבל הזיכרונות האלה נקרעו ממנה במשיכות גסות של המציאות: פעם גילתה בבהלה שהיא לא זוכרת את הגוון המדויק של עיניו. לילה אחר לא הצליחה לשחזר את צורת ציפורניו. את האופן בו נישק אותה. וברוב הלילות פשוט נרדמה, מטונפת ומותשת, חירשת להמולת שאר האסירות בצריף, עוד לפני שתמונתו הספיקה לקרום עור וגידים בעיני רוחה. וכשזכרון פניו התפוגג לגמרי, הדמיון התחיל לתעתע בה: אולי הם לא באמת היו מאוהבים כפי שהאמינה? אולי חיים היה יכול לבחור אחרת, לפעול אחרת, כדי שלא יפרידו ביניהם מהר כל כך? איפה הוא בכלל? ומשם הדרך לכעס הייתה קצרה. נכון, היא ראתה אותו נלקח יחד עם שאר הגברים של העיירה, אבל הוא בטח הצליח להימלט. תמיד היה מלא תושיה. הכיר גויים. גויות? כן, הוא נמלט. ובזמן שהיא נרקבת פה בעודה בחיים, הוא בוודאי רוקד לו עם נערה אחרת, כזו שישנה על מצעים נקיים וששיערה ארוך וריחני, מדי פעם נרכן כדי ללחוש משהו על אוזנה, ועל פניו מתפשט החיוך המוכר מימין לשמאל.
יום אחד הגיעה למחנה פלה, ילידת העיירה שלה שהייתה מבוגרת ממנה בשנתיים. היא הייתה מבוהלת. עיניה התרוצצו בחוריהן בעודה מנסה להבין לאן נקלעה. היא לא זיהתה את גיטה, אבל גיטה זיהתה אותה מיד. "גיטה, זאת באמת את?" שאלה אותה, וגיטה שמעה בקולה את הזעזוע אבל ידעה, תוך זמן קצר פלה תהפוך דומה לה ולכל היתר, טיפה בנהר אפור ואינסופי של אסירות. "ראיתי את חיים," אמרה לה פלה. "כשהעבירו אותנו לכאן. הוא עובד ביער עם קבוצה של אסירים."
"הוא מסר לי משהו?" שאלה גיטה בבהילות, אבל פלה נדה בראשה. "הוא לא היה יכול למסור כלום," אמרה בפסקנות וסירבה לפרט. מאז הייתה גיטה בוחנת אותה מדי פעם, מלכסנת אליה מבט ברגעי המנוחה המעטים שאפשרו להם השומרים, ומנסה לדמיין את חיים ופלה ביחד, רוקדים. כשגופה הרעב שיווע לתוספת מזון, היו עולים לנגד עיניה פלה וחיים, צועדים שלובי זרוע ברחוב הראשי של העיירה ובידיהם גביעי גלידה, שאננים וחופשיים. וכשהחורף הפך מקפיא, הייתה עולה לנגד עיניה תמונה של חיים מחמם את ידיו, שאת ציפורניהן כבר לא זכרה, מעל אח מבוערת, כשפלה מחייכת אליו בחמימות.
את משתגעת, הייתה אומרת לעצמה, וגיטה אחרת, חכמה יותר, הייתה עונה, ואיך אפשר שלא? ופלה, כאילו ראתה מה עובר במוחה של גיטה, מיהרה להתרחק ממנה ולהצטרף לחבורה קטנה של אסירות שעזרו זו לזו.
פלה המסכנה. היא לא שרדה את המלחמה. שבוע לפני שבעלות הברית הגיעו, הכריעו אותה העבודה הקשה והרעב והצער. אבל גיטה שרדה. הקנאה שבערה בה נשאה אותה מעל גלי המלחמה ופלטה אותה בסיומה אל עולם אחר ולא מוכר.
היא שפשפה שוב את האריג. נדמה היה לה שהיא שומעת ממש את קול החיכוך של העור בשמלה, פיסות עור זעירות ניתקות מכף ידה ונושרות אל הקרקע החולית שלמרגלותיה. היא ניערה את ראשה בפראות. הימים ההם מאחוריה. מגיע לה טוב על כל הרע שעברה. היא כבר לא מקנאת בחיים ולא מקנאת לחיים. לא, היא מלאת תקווה, מחכה להתאחד איתו בארץ ישראל ולהיזכר מחדש בגוון העיניים המדויק שלו. אם רק היה כותב לה. למה הוא לא כותב?
***
***
האם אתם במערכת יחסים רעילה של תלות הדדית?
טור שלי לוואלה! Sheee:
https://www.sheee.co.il/item/3463110
***
מפגש סופרות – שירז אפיק וליאת לב רן
לכבוד ט"ו באב, מועדון הלבבות השבורים של בית יד לבנים ת"א מזמין אתכן למפגש סופרות בעקבות גיבורות מאוהבות ורומנים סוערים שהתגלו בהמשך כאפלים וכואבים.
** מתייחס לשני המינים
***
להזיז את קו המשווה
ספר מקסים שהייתה לי הזכות לערוך, רואה אור בימים אלה.
מתוך גב הספר:
בגיל 28 עזבה גלית זנגביל בר חיי נוחות תל אביביים ונסעה לקמרון בחיפוש אחר הרפתקאות חדשות. היא מצאה כאלה בשפע. עם הַגיעה, חברה לאופיר דרורי להקמת ארגון LAGA, הפועל להגנה על בעלי חיים בסכנת הכחדה. בין מבצעים לתפיסת עבריינים העוסקים בסחר לא-חוקי בבעלי חיים ובין מאבק נחוש להביאם למשפט, בין מפגשים עם בעלי השררה המקומיים למסעות בטבע הפראי – נדבקה גלית ב"חיידק" האפריקאי, ומה שהחל כסדרת חוויות שוצפות אדרנלין הפך במהרה להזדהות אידיאולוגית עמוקה, ששאבה אותה לתוך העשייה ושינתה אותה לתמיד.
זהו סיפור שתחילתו בקמרון והמשכו בגינאה המשוונית ובקונגו. דרך עיניה של גלית, "לה בלאנש" (הלבנה) בפי המקומיים, אנו מתוודעים ליבשת השחורה והמסוכסכת על היופי והניגודים שבה; מקום שבו ריקבון פוליטי ועקבותיו המשחיתים של הקולוניאליזם מתערבים בטוב לב ואנושיות מפעימים.
גלית זנגביל בר היא מורת דרך אנרגטית, ציידת הרפתקאות וחוויות, ומחברת הספר להזיז את קו המשווה – ממואר אודות הרפתקאותיה בקמרון שבאפריקה. בעלת תואר ראשון בהיסטוריה ותואר שני ביישוב וניהול סכסוכים בינלאומיים. אם לשלושה ונשואה לאחד.
***
האזינו לראיון שלי אצל בני בר-יהודה מרדיו קול הכנרת. שוחחנו על כתיבה של פרוזה וסיפורי חיים, על עבודה סוציאלית, ו – איך אפשר שלא? – על זוחלים.
***
השראה – הכיתות של MasterClass
לפני כמה חודשים נרשמתי לקורסים של MasterClass, שבהם אפשר לצפות בכל מיני תותחי על בתחומם מעבירים הרצאות. פתחתי בקורס לכתיבה טלוויזיונית של שונדה ריימס, האישה והאימפריה (לא עשיתי את המטלות אבל אל תגלו לה, היא קצת מפחידה). בחלק גדול מההרצאות שלה היא מתייחסת להעצמה ולנראות של הכותב בחדר הכותבים ובתעשייה ככלל. היה מרתק, גם אם לא תמיד רלוונטי עבורי. ציטוט מנצח: It's not bragging if you can back it up.
משונדה המשכתי לקורס של פצצת כריזמה אחרת, ניל גיימן, וחצי דרך לתוך הקורס שלו מתחשק לי לשבת ולהקשיב לאיש הזה – שילוב של רוקסטאר ומספר סיפורים של פעם – מדבר לנצח נצחים, או לחילופין, לתפוס את פיסת הנייר הראשונה שנקרית בדרכי ולהתחיל לכתוב בקדחתנות. גיימן מדבר הרבה על השימוש בדימיון ועל הדרך שבה טוויסט קטן בסיטואציה יומיומית יכול ליצור את המתח, העניין וההומור שנדרשים לכותב כדי להמריא. אני על זה, ניל!
ציטוט מנצח: The first thing you do as a writer is, you explode onto the page. And once it's done, you walk around it and take a look at the damage it did
על הכוונת בהמשך: מרגרט אטווד, דיויד מאמט, ויסלחו לי השכנים, קורס זימרה עם כריסטינה אגילרה.
***
כמה מילים על המתנה
אם אתם מהזן הכותב, רוב הסיכויים שנתקלתם מתישהו בכתבה האייקונית של אריאנה מלמד מ-2001, "כך תוציאו ספר". הרבה מאוד השתנה בשנים שעברו מאז, אבל דבר אחד נשאר בדיוק אותו הדבר – לא משנה אם מדובר בספרים מודפסים או דיגיטליים, בשיווק במדיה חברתית או בפרינט – אנחנו הכותבים נמשיך לרצות, לייחל, להשתוקק שאנשים לא רק יקראו את מה שכתבנו, אלא גם יתמוגגו מכל מילה ומילה. אריאנה מכנה את מכלול החרדות, האופוריות ושאר הטרלולים שלקראת יציאת הספר בשם PBS – תסמונת טרום-ספר, שם קולע שטבעה בזמנו עירית לינור. וכל ההקדמה הזאת למה? – כי אני נמצאת עכשיו בתקופה של המתנה: הרומן השלישי שלי, "אבקועים", מוכן ומודפס וזמין לרכישה באתר של הוצאת פרדס. גרסה דיגיטלית שלו תעלה עוד החודש לאתרים השונים, ואילו לחנויות הוא יגיע רק בנובמבר כדי שלא ייפול על תקופת החגים. סיימתי לכתוב, לאשר, לנסח ולתאם, וכל מה שיש לי לעשות כרגע זה בעיקר לשבת ולחכות.
בקיצור, מדובר במצב חריף של PBS, שהנסיוב שלו יגיע רק בנובמבר
.***
הרומן החדש שלי, "מתחת לעור" (הוצאת "עברית"), זמין במכירה מוקדמת – 50 ש"ח באיסוף עצמי ממודיעין או תל-אביב, 70 ש"ח כולל משלוח. ביט: 052-5261118
מתוך גב הספר:
עטיפת הרומן החדש שלי. מסוף אפריל בחנויות!
(עיצבה: נועה שניר).
***
מתוך גב הספר:
בבית ישן, בפאתי מושב שכוח אל, מתגורר בועז “ג’ומעה” קרמר עם אמו. את ילדותו ונעוריו הוא מבלה בשדות המושב בחיפוש אחר נחשים והרפתקאות. עם השנים הופך ג’ומעה ללוכד נחשים מקצועי ששמו הולך לפניו. למרות אופיו החשדן והקוצני נשים נשבות בקסמו, ונדמה שחייו נעים בכיוון הנכון. אך יום אחד מתפרצים לפתח ביתו נער ונערה, תמימים וסקרנים לכאורה, שמחזיקים בידם סוד נורא. המפגש איתם יטלטל את ג’ומעה ויוביל אותו להרפתקה אפלה וסוערת במיוחד.
אֶבְקוֹעים, בעלי חיים הבוקעים מביצים כשהם בעלי יכולת תפקוד עצמאית, הוא סיפור על קרקעית האופל ועל המחיר שמשלם אדם על בחירות שנעשו עבורו.
זהו הרומן השלישי של שירז אפיק. ספריה הקודמים, "לנקות את יפו" (2014) ו"בשורות טובות" (2017), ראו אור בהוצאת מטר וזכו לשבחים. זוכת תחרות הסיפור הקצר של מרחב טיוטות, “סיפור שמתחיל בכוס תה”. סיפוריה התפרסמו בכתבי עת שונים ובאנתולוגיה "סיפור שמתחיל בפרידה" (עברית, 2019).
טעימה מתוך הרומן השלישי שלי, "אֶבְקוֹעים", שעתיד לראות אור באוגוסט בהוצאת פרדס:
"אם האבא האמיתי שלי כזה גרוע שאת לא מוכנה לדבר עליו, אולי חבל שלא המצאת לי אבא. זה היה עושה את החיים הרבה יותר קלים."
"אתה מדבר ברצינות איתי, בועז?"
"כן. זה עדיף מלא לדעת כלום."
היא פלטה סילון עשן על שמשת האוטו. "טוב, אז הוא היה רופא ילדים מאוד מצליח. בא מרומניה, כמוני. התמחה עוד שמה. גבר יפה, גבוה הוא היה. וכמה שהוא אהב אותי! את השמים היה מוריד בשבילי אם רק הייתי מבקשת."
"ממה הוא מת?"
"תאונת אימונים. חבר שלו מהמילואים ירה לו בראש. בום! מת במקום, המסכן. כמה שאני התעצבתי."
"זה נכון?" שאלתי.
אמא לקחה עוד שאיפה ממושכת. "מה נכון?" ענתה בפה מלא עשן. "שום דבר לא נכון."
פוסטים ישנים
"לחגוג אותך" – סיפור קצר פרי עטי שהתפרסם במגזין "סלונט" >>
הרמן חייב לעוף – סיפור קצר פרי עטי >>
"רונית המטריחנית", סיפור קצר פרי עטי, התפרסם במגזין "המוסך" >>
כדורסל מבוגרים – סיפור קצר, התפרסם בגיליון 88 של כתב העת "המוסך" >>
חסידה – סיפר קצר פרי עטי שהתפרסם בכתב העת רסיסים >>
מאמר אורח — אופר עוז על שעתה היפה והמציאותית של הוצאה עצמית >>
סיפור קצר פרי עטי – דָּנִיאֵל וְאִמָּא שֶׁלּוֹ >>
סיפור קצר פרי עטי – 'אצל שלי' >>
סבא שיניים וסבתא ציפורניים – סיפור קצר שלי שהתפרסם ב'סלונט' >>