מה קורה

המזל הרע של יעלה – מקום ראשון בתחרות הסיפור הקצר של "אינדיבוק"

המזל הרע ויעלה נפגשו בקומה החמישית בקניון, בתור לקופה. היא בדיוק קנתה לליה תיק חדש לגן במקום זה עם החד קרן שכבר התבלה. מרחוק, על הדלפק, הבחינה בערימת מחקים צבעוניים, ותכננה להוסיף כמה מהם לקניה. ליה תשמח, היא ידעה. היא לא ראתה את הפועל התאילנדי שנכנס בינתיים בדלת מאחוריה, ובוודאי שלא הבחינה במזל הרע שרכב על כתפו.

המזל הרע היה קטן כמו כינה ואכזרי פי כמה. הוא זינק במהירות מכתפו של הגבר אל הקופאית, שבתוך רגע כבר מלמלה, "שיט, עוד פעם נתקע המחשב." גל של מרמור עבר בקרב הממתינים בתור, בזמן שהקופאית קראה בכריזה לאחת העובדות שתבוא לעזרתה. יעלה סקרה בינתיים את האנשים שחיכו שם איתה: קשישה צנומה שהחזיקה ערימת מחברות, שתי ילדות מצחקקות במכנסוני ג'ינס. גבר שעמד לפניה השמיע נשיפות טרוניה אחת לכמה שניות.

"זה הולך לקחת זמן," בישרה להם הקופאית בקול נוזף, כאילו זו אשמתם. יעלה שלפה בינתיים את הטלפון הנייד מהתיק; אם נגזר עליה להמתין, לפחות תנצל את הזמן כמו שצריך. פנים נאים ניבטו אליה מתוך האפליקציה, עיניים כחולות שופעות טוב. היא החליקה ימינה. עירד, קראו לו. הוא היה גרוש, כמוה, צעיר ממנה בשלוש שנים ולגמרי סבבה עם העובדה שיש לה ילדה. הם קבעו לצאת באותו ערב, אם ההורים שלה יוכלו לשמור על ליה. יעלה החזירה את הנייד לתיק בחיוך וסקרה את התור, שרק התארך בינתיים עד שחסם את המעבר בחנות. גם המזל הרע חייך.

היא הבחינה בפועל התאילנדי רק כשעמד ממש קרוב אליה. הזרות שלו צעקה. הוא לבש חולצת טריקו צהובה ועליה התנוססה מדבקת דם המכבים, מאלו שמחלקים לתלמידי בית הספר ביום הזיכרון, שחל שלושה חודשים קודם. יעלה זכרה בדיוק, כי היא ארגנה את הטקס של בית הספר באותה שנה, וזה למרות שגליה המנהלת טענה שאין לה כושר ארגון. מוזר, חשבה כשהפועל ניגש אליה. המדבקה, המבט שלו. "סליחה," הוא אמר בקול רך ויעלה הצטודדה כדי לאפשר לו לעבור. הידיים שלהם נפגשו לרגע, היא יכלה לחוש את כף ידו, חמה ויבשה ומחוספסת. גם המזל הרע הרגיש היטב את המגע ביניהם, וזה היה הרגע המדויק בו הוא נכנס לפעולה. יעלה צפתה באיש כשצעד באיטיות אל חלון החנות ופתח אותו. משב אוויר חדר פנימה וליטף את ראשה, רגע לפני שהפועל רכן החוצה וצלל מבעד לחלון, כתם צהוב מטושטש. נשמעה חבטה. ממקומו שליד הקופה, המזל הרע חיכך ידיים בהנאה. אחר כך הוא גלש מהדלפק, התנדנד על רגליו העקומות עד שהגיע אל יעלה והתחפר טוב-טוב בתוך אחד החריצים בסוליית הנעל שלה. יעלה חזרה הביתה בלי תיק חדש לליה. היא עברה דרך יללות הסירנות, מתעלמת מסוללת הכתבים שדרשו לדעת אם הייתה עדה להתאבדות. קפואה והמומה היא נכנסה הביתה, והמזל הרע נכנס איתה.

הדייט עם עירד באותו ערב דווקא היה מוצלח. בכל פעם שראתה לנגד עיניה את ההבזק של החולצה הצהובה צוללת למטה, או התחילה לחשוב מה הייתה יכולה לעשות אחרת ואם היו לפועל ילדים ואישה ומי הודיע להם אם בכלל ולמה הוא עשה את מה שעשה ואיזה מגע היה לכף היד שלו, היא לקחה לגימה מכוס היין שלה כדי להשקיט את הזמזום ושקעה עוד קצת בשיחה. בסוף הערב עירד והיא עלו לדירה שלה, שהייתה ריקה ושקטה בלי ליה. יעלה הייתה קצת מסוחררת והיה לה נעים תחת מבטן של העיניים הכחולות, וכשהפעילה את המאוורר הישן והוא השמיע את התקתוקים הרגילים שלו, היא התחילה לנוע לפי הקצב שהכתיב, ועירד חייך והצטרף אליה לריקוד המוזר הזה. המזל הרע, שרבץ בישיבה מזרחית תחת שולחן הקפה, נקש באצבעותיו. יעלה כמובן לא שמעה אותו, אבל היא הרגישה. רגע אחד פילח כאב חד את הצד הימני של גופה, מתחכך בכלוב הצלעות ונורה כלפי מעלה, ואחריו היא פשוט איבדה את היכולת לזוז.

עירד לא קלט מיד את השינוי באווירה. הוא הבחין רק כשהיה באמצע הדרך לנשק אותה, נשיקה ראשונה של דייט מוצלח. "מה קרה?" הוא שאל.

"נתפס לי הגב," אמרה יעלה, וכל הברה עלתה לה בפעימת כאב חדשה.

"זה כבר קרה לך פעם?"

היא ניסתה להניד בראשה בשלילה אבל גילתה שהיא יכולה רק לפלוט "לא."

"להביא לך משהו?" הוא שאל בדאגה.

"לא יודעת. לא."

המזל הרע בחן את המצב בעיניו הצהובות, וחשב. הוא לא ידע איך מחוללים שחין, אבל גרד רגיל היה בהחלט במסגרת יכולותיו. הוא גיחך כשיעלה התחילה להתגרד במרץ.

"את בסדר?" שאל עירד.

"מגרד לי," נאנקה יעלה.

עירד נראה קצת אבוד. "וואו, מבאס. טוב, אה… נראה לי שנפלתי על יום גרוע," אמר. "נדבר מחר?" ועוד לפני שיעלה הספיקה לומר 'בטח' למרות שידעה שלא ידברו יותר לעולם, הוא כבר התחפף משם. למרבה המבוכה הוא גם עלה שוב חמש דקות לאחר מכן, אחרי שגילה שבגלגלי הרכב שלו יש שני תקרים ושאין קליטה בנייד שלו. כי תגידו מה שתגידו על המזל הרע, דווקא יש לו חוש הומור די מוצלח.

הלילה עבר על יעלה בישיבה על הספה, בגירוד בלתי פוסק וניסיונות לא מוצלחים למצוא תנוחה שבה תוכל להירדם. בכל פעם שעפעפיה החלו סוף סוף לצנוח, הבזיק מול עיניה הכתם הצהוב של החולצה והיא זינקה ממקומה. היא התנחמה מעט במחשבה שלפחות ליה נמצאת אצל ההורים שלה וישנה שם שנת ישרים.

בבוקר היא הייתה מרוטת עצבים ועייפה. היא סימסה לגליה המנהלת שלא תגיע וזכתה למענה חמצמץ. אחר כך היא נכנסה בקושי רב להתקלח, והמזל הרע התאפק חזק-חזק לא לתת לה דחיפה שתגמור הכול, כי הוא ידע – הכיף רק מתחיל.

בזמן שהמים החמים זרמו על גופה והקלו קצת על הכאב, יעלה נזכרה באחת המורות שסיפרה לה איך הפסיקה לעשן הודות לקלטת היפנוזה. מיד לאחר המקלחת היא הורידה קלטת לטיפול בהפרעות שינה, ובלילה האזינה לקולו הרגוע של הקריין, עד שבסופו של דבר הצליחה להירדם. אמנם כמה פעמים היה נדמה לה שליה עומדת מעליה עם סכין ומבט משונה בעיניים, אבל בבוקר היא פטרה את זה כחלום רע. המזל הרע השתולל מהנאה. הוא כבר התחיל לחשוב איזה עוד מסרים תת-הכרתיים יוכל להחדיר להקלטה כך שרק הילדה תשמע אותם.

"זה המזל הרע שנדבק אליך," אמרה אימא שלה בעודה שוטפת את רצפת המטבח אחרי שקרטון ביצים נוסף התרסק עליה. צליל הריסוק גרם ליעלה להצטמרר, אבל היא זקפה את גבה הכואב ככול שיכלה ואמרה, "איזה שטויות, אימא. אין דבר כזה, מזל רע." ממקומו על השיש, המזל הרע נד בראשו לטיפשותה, אבל אימא שלה התעקשה: "אז איך תסבירי את כל הדברים הרעים שקורים לך?"

"לא יודעת. לפעמים דברים מחורבנים קורים לאנשים שהם ממש בסדר, מה לעשות?"

המזל הרע הקשיב קשב רב. הוא התחיל לחבב את שלושתן, בעיקר את הילדה, ואת איך שהאף הכפתורי החמוד שלה היה מתקמט בכל פעם שגרם לה לבכות. יעלה התגרדה ומחתה דמעה של תסכול. "לא עשיתי שום דבר שימשוך את המזל הרע לתוך החיים שלי," אמרה. אימא שלה עזבה לרגע את הספונג'ה והתיישרה, בדיוק כשרביעיית מילקי התרסקה על הרצפה לצליל בכייה המתחדש של ליה. "את אולי לא עשית כלום כדי למשוך אותו, אבל את יכולה לעשות משהו כדי להיפטר ממנו."

"כמו מה?" שאלה יעלה.

"תעבירי אותו למישהו אחר. בדיוק כמו שהפיליפיני, ינוח בשלום על משכבו, עשה לך."

"תאילנדי," מלמלה יעלה. "ואני לא יכולה לעשות כזה דבר. זה לא מוסרי," אבל כשאימא שלה החוותה במבטה לעבר ליה הבוכיה ואמרה באנגלית, "אר יו גוינג טו ווייט פור הים טו הרט דה צ'יילד?" היא כבר ידעה מה תעשה.

למחרת, למרות הגב הכואב, והגירוד שרק החמיר, והשיער שהתחיל לנשור לה במהלך הלילה, ודלקת העיניים שהפריעה לה לראות את הדרך, היא נסעה לעבודה. יחד עם המזל הרע היא נכנסה למשרד של גליה המנהלת, שכיבדה אותה בחיוך עקמומי. אפשר היה ממש לשמוע את קול המצמוץ שעלה מפיה היבש תמיד. "הו, תראו מי סוף סוף הגיעה!" היא אמרה. יעלה לחצה את ידה של גליה בחום רב ולא הרפתה עד שהייתה בטוחה לגמרי.

"טוב לחזור," היא אמרה.

***

האם אתם במערכת יחסים רעילה של תלות הדדית?
טור שלי לוואלה! Sheee:

https://www.sheee.co.il/item/3463110

***

מפגש סופרות – שירז אפיק וליאת לב רן

לכבוד ט"ו באב, מועדון הלבבות השבורים של בית יד לבנים ת"א מזמין אתכן למפגש סופרות בעקבות גיבורות מאוהבות ורומנים סוערים שהתגלו בהמשך כאפלים וכואבים.

Eventbuzz.co.il/tube

במפגש נטביע יגוננו בקאווה, נשפוך חמתנו על גביעי פופקורן ונחלוק סיפורים על שברון לב.
וגם – נשתף מכתב שלא נכתב, ציטוט מספר או שיר שדיבר אל ליבנו, ויחד נסגור מעגל (או חשבון ;)) עם האקס המיתולוגי, כל הדרך אל ההפי אנד המתבקש.
מחכות לראות אתכן, שירז וליאת ❤🥂
* קוד לבוש- פריסטייל

** מתייחס לשני המינים

***

להזיז את קו המשווה 

ספר מקסים שהייתה לי הזכות לערוך, רואה אור בימים אלה.

מתוך גב הספר:

בגיל 28 עזבה גלית זנגביל בר חיי נוחות תל אביביים ונסעה לקמרון בחיפוש אחר הרפתקאות חדשות. היא מצאה כאלה בשפע. עם הַגיעה, חברה לאופיר דרורי להקמת ארגון LAGA, הפועל להגנה על בעלי חיים בסכנת הכחדה. בין מבצעים לתפיסת עבריינים העוסקים בסחר לא-חוקי בבעלי חיים ובין מאבק נחוש להביאם למשפט, בין מפגשים עם בעלי השררה המקומיים למסעות בטבע הפראי – נדבקה גלית ב"חיידק" האפריקאי, ומה שהחל כסדרת חוויות שוצפות אדרנלין הפך במהרה להזדהות אידיאולוגית עמוקה, ששאבה אותה לתוך העשייה ושינתה אותה לתמיד.

זהו סיפור שתחילתו בקמרון והמשכו בגינאה המשוונית ובקונגו. דרך עיניה של גלית, "לה בלאנש" (הלבנה) בפי המקומיים, אנו מתוודעים ליבשת השחורה והמסוכסכת על היופי והניגודים שבה; מקום שבו ריקבון פוליטי ועקבותיו המשחיתים של הקולוניאליזם מתערבים בטוב לב ואנושיות מפעימים.

גלית זנגביל בר היא מורת דרך אנרגטית, ציידת הרפתקאות וחוויות, ומחברת הספר להזיז את קו המשווה  – ממואר אודות הרפתקאותיה בקמרון שבאפריקה. בעלת תואר ראשון בהיסטוריה ותואר שני ביישוב וניהול סכסוכים בינלאומיים. אם לשלושה ונשואה לאחד.

***

האזינו לראיון שלי אצל בני בר-יהודה מרדיו קול הכנרת. שוחחנו על כתיבה של פרוזה וסיפורי חיים, על עבודה סוציאלית, ו – איך אפשר שלא? – על זוחלים.

***

השראה – הכיתות של MasterClass

לפני כמה חודשים נרשמתי לקורסים של MasterClass, שבהם אפשר לצפות בכל מיני תותחי על בתחומם מעבירים הרצאות. פתחתי בקורס לכתיבה טלוויזיונית של שונדה ריימס, האישה והאימפריה (לא עשיתי את המטלות אבל אל תגלו לה, היא קצת מפחידה). בחלק גדול מההרצאות שלה היא מתייחסת להעצמה ולנראות של הכותב בחדר הכותבים ובתעשייה ככלל. היה מרתק, גם אם לא תמיד רלוונטי עבורי. ציטוט מנצח: It's not bragging if you can back it up.
משונדה המשכתי לקורס של פצצת כריזמה אחרת, ניל גיימן, וחצי דרך לתוך הקורס שלו מתחשק לי לשבת ולהקשיב לאיש הזה – שילוב של רוקסטאר ומספר סיפורים של פעם – מדבר לנצח נצחים, או לחילופין, לתפוס את פיסת הנייר הראשונה שנקרית בדרכי ולהתחיל לכתוב בקדחתנות. גיימן מדבר הרבה על השימוש בדימיון ועל הדרך שבה טוויסט קטן בסיטואציה יומיומית יכול ליצור את המתח, העניין וההומור שנדרשים לכותב כדי להמריא. אני על זה, ניל!
ציטוט מנצח: The first thing you do as a writer is, you explode onto the page. And once it's done, you walk around it and take a look at the damage it did
על הכוונת בהמשך: מרגרט אטווד, דיויד מאמט, ויסלחו לי השכנים, קורס זימרה עם כריסטינה אגילרה.

***

כמה מילים על המתנה

אם אתם מהזן הכותב, רוב הסיכויים שנתקלתם מתישהו בכתבה האייקונית של אריאנה מלמד מ-2001, "כך תוציאו ספר". הרבה מאוד השתנה בשנים שעברו מאז, אבל דבר אחד נשאר בדיוק אותו הדבר – לא משנה אם מדובר בספרים מודפסים או דיגיטליים, בשיווק במדיה חברתית או בפרינט – אנחנו הכותבים נמשיך לרצות, לייחל, להשתוקק שאנשים לא רק יקראו את מה שכתבנו, אלא גם יתמוגגו מכל מילה ומילה. אריאנה מכנה את מכלול החרדות, האופוריות ושאר הטרלולים שלקראת יציאת הספר בשם PBS – תסמונת טרום-ספר, שם קולע שטבעה בזמנו עירית לינור. וכל ההקדמה הזאת למה? – כי אני נמצאת עכשיו בתקופה של המתנה: הרומן השלישי שלי, "אבקועים", מוכן ומודפס וזמין לרכישה באתר של הוצאת פרדס. גרסה דיגיטלית שלו תעלה עוד החודש לאתרים השונים, ואילו לחנויות הוא יגיע רק בנובמבר כדי שלא ייפול על תקופת החגים. סיימתי לכתוב, לאשר, לנסח ולתאם, וכל מה שיש לי לעשות כרגע זה בעיקר לשבת ולחכות.
בקיצור, מדובר במצב חריף של PBS, שהנסיוב שלו יגיע רק בנובמבר

.***

הרומן החדש שלי, "מתחת לעור" (הוצאת "עברית"), זמין במכירה מוקדמת – 50 ש"ח באיסוף עצמי ממודיעין או תל-אביב, 70 ש"ח כולל משלוח. ביט: 052-5261118

מתוך גב הספר:

האהבה הגדולה של תמר, עובדת סוציאלית צעירה, מוצאת אותה יום אחד על הטיילת. זהו אדם, תייר מארצות הברית. הוא מקסים אותה כשהוא מארגן טקס הלוויה לחולדה שנדרסה, וסוחף את תמר לרומן מרגש רווי אדרנלין. מרגע זה, השעון שלהם מתחיל לתקתק לאחור.
תמר נוטשת את חייה הקודמים ונוסעת לארצות הברית בעקבות אדם. שם מתברר שצללים רבים רודפים אותו, ושתמר היא לא האישה היחידה בחייו: אמו העשירה והמניפולטיבית לא מניחה לו, וגם לא התמכרויותיו וביעותי עברו המיוסר. מוקפת בעליבות ובייאוש של מטופליה, ובאלימות שפולשת לחייה מבתי השכנים ומחיי חבריה החדשים, תמר מוצאת את עצמה מתמודדת עם שגרה רוויית כאב ועם זוגיות כאוטית ומתעתעת בארץ זרה.
האם האהבה והיכולת הטיפולית האינסופית של תמר יגברו על הסערות שמטלטלות את הזוגיות שלה ושל אדם? האם הם נסחפו גל אחד רחוק מדי? האם המציאות תאלץ אותה לעשות מעשה? שירז אפיק מגוללת ביד בוטחת סיפור עוכר שלווה שהוא מסע של אהבה, התמכרות והתפכחות.

עטיפת הרומן החדש שלי. מסוף אפריל בחנויות!

(עיצבה: נועה שניר).

***

אֶבְקוֹעים יגיע לחנויות הספרים בנובמבר, מיד אחרי החגים. בינתיים ניתן לרכוש אותו במכירה מוקדמת באתר הוצאת פרדס >>

מתוך גב הספר:

בבית ישן, בפאתי מושב שכוח אל, מתגורר בועז “ג’ומעה” קרמר עם אמו. את ילדותו ונעוריו הוא מבלה בשדות המושב בחיפוש אחר נחשים והרפתקאות. עם השנים הופך ג’ומעה ללוכד נחשים מקצועי ששמו הולך לפניו. למרות אופיו החשדן והקוצני נשים נשבות בקסמו, ונדמה שחייו נעים בכיוון הנכון. אך יום אחד מתפרצים לפתח ביתו נער ונערה, תמימים וסקרנים לכאורה, שמחזיקים בידם סוד נורא. המפגש איתם יטלטל את ג’ומעה ויוביל אותו להרפתקה אפלה וסוערת במיוחד.
אֶבְקוֹעים, בעלי חיים הבוקעים מביצים כשהם בעלי יכולת תפקוד עצמאית, הוא סיפור על קרקעית האופל ועל המחיר שמשלם אדם על בחירות שנעשו עבורו.
זהו הרומן השלישי של שירז אפיק. ספריה הקודמים, "לנקות את יפו" (2014) ו"בשורות טובות" (2017), ראו אור בהוצאת מטר וזכו לשבחים. זוכת תחרות הסיפור הקצר של מרחב טיוטות, “סיפור שמתחיל בכוס תה”. סיפוריה התפרסמו בכתבי עת שונים ובאנתולוגיה "סיפור שמתחיל בפרידה" (עברית, 2019).

טעימה מתוך הרומן השלישי שלי, "אֶבְקוֹעים", שעתיד לראות אור באוגוסט בהוצאת פרדס:

"אם האבא האמיתי שלי כזה גרוע שאת לא מוכנה לדבר עליו, אולי חבל שלא המצאת לי אבא. זה היה עושה את החיים הרבה יותר קלים."
"אתה מדבר ברצינות איתי, בועז?"
"כן. זה עדיף מלא לדעת כלום."
היא פלטה סילון עשן על שמשת האוטו. "טוב, אז הוא היה רופא ילדים מאוד מצליח. בא מרומניה, כמוני. התמחה עוד שמה. גבר יפה, גבוה הוא היה. וכמה שהוא אהב אותי! את השמים היה מוריד בשבילי אם רק הייתי מבקשת."
"ממה הוא מת?"
"תאונת אימונים. חבר שלו מהמילואים ירה לו בראש. בום! מת במקום, המסכן. כמה שאני התעצבתי."
"זה נכון?" שאלתי.
אמא לקחה עוד שאיפה ממושכת. "מה נכון?" ענתה בפה מלא עשן. "שום דבר לא נכון."

פוסטים ישנים

"לחגוג אותך" – סיפור קצר פרי עטי שהתפרסם במגזין "סלונט" >>

הרמן חייב לעוף – סיפור קצר פרי עטי  >>

"רונית המטריחנית", סיפור קצר פרי עטי, התפרסם במגזין "המוסך" >>

כדורסל מבוגרים – סיפור קצר, התפרסם בגיליון 88 של כתב העת "המוסך" >>

החוד של דבלין >>

תנינים – סיפור קצר >>

אלפרד  – סיפור קצר פרי עטי >>

השוטר הצועק >>

חסידה – סיפר קצר פרי עטי שהתפרסם בכתב העת רסיסים  >>

מאמר אורח — אופר עוז על שעתה היפה והמציאותית של הוצאה עצמית >>

שכנים  – סיפור קצר פרי עטי >>

סיפור קצר פרי עטי – דָּנִיאֵל וְאִמָּא שֶׁלּוֹ >>

סיפור קצר פרי עטי  – 'אצל שלי' >>

סבא שיניים וסבתא ציפורניים – סיפור קצר שלי שהתפרסם ב'סלונט' >>

ואלי>>

הבית בקצה המושב >>

הלילות הקסומים >>

בית קיץ, שכירות חורף >>

סיפור שמתחיל בכוס תה >>

חזרה לראש העמוד >>