***

"נטע", סיפור קצר פרי עטי

… כן, אני אשמח לקפה. זה בטח חלב עמיד אצלכם בתחנה… אז שיהיה שחור, בלי סוכר. תודה.

… נטע ולריה קרניאל.

… הוולריה זה על שם סבתא שלי זיכרונה לברכה.

… ברור שהיא הייתה יהודייה. אבא שלה בא משושלת ארוכה של רבנים. הוא היה הרב הראשי של קהילת יאבוז'נו!

… 06582722-0.

… מספר אישי, באמת? וואו, זה היה מזמן. אני יכולה לברר ולחזור אליכם. זה בטח רשום לי איפשהו.

… אז מה אתם רוצים לדעת על אודי רווה?

… תראו, אף פעם לא היינו כאלה קרובים. הכרנו לפני שלוש שנים בהשקה של עמליה דורות. היא בדיוק הוציאה ספר שירים חדש, "מים צלול". באותה תקופה עוד ניסיתי להתברג בברנז'ה הזאת בתור כותבת ועורכת. מצחיק, נכון? זה נראה לי ממש חשוב בזמנו. דווקא היה אירוע יפה, אמנותי כזה. אני זוכרת שהיא הביאה נגנית קונטרבס יפהפייה וארגנה לעצמה במה קטנה, שעליה היא עמדה בשמלה אדומה נשפכת ושפתיים באדום-דם, כולה דרמטית כזאת, והקריאה מתוך הספר. זה היה אירוע בווייב מאוד נשי, ולכן אודי בלט בנוכחות שלו שם.

… לא, שום דבר כזה. אני הייתי אז בכלל בתקופה שהתעניינתי בנשים – מותר להגיד את זה כאן, זה בסדר? אוקיי – וחוץ מזה, הוא היה נשוי. הכרתי את מיכל, אשתו. היכרות פייסבוק רופפת. לא היה מצב שיקרה בינינו משהו. אבל הוא היה מאוד נחמד. עמדנו בתור למזוג לעצמנו יין ביחד עם כולם, ועמליה דרכה לי בטעות על הרגל. היא נעלה סנדלי סטילטו דקים ומחודדים, היום כבר אין כאלה. כמו מסמר. בכל מקרה, ראיתי כוכבים. אז אודי עזר לי לצלוע לאחד הכיסאות הסמוכים ואפילו ארגן לי קרח, לא יודעת מאיפה. הוא באמת היה ממש נחמד.

… אמרתי לכם, לפני שלוש שנים. אני זוכרת את זה במדויק כי בדיוק הכריזו אז על סלילת חוצה יהודה וכולם בהשקה דיברו רק על זה. עמליה ממש התבאסה. בכל מקום שהלכת, אנשים עמדו בקבוצות קטנות עם כוס יין ביד וניסו לשער מה זה אומר ואיך זה ישפיע על החיים שלנו מעכשיו, ורק אודי ואני ישבנו ודיברנו על ספרות. סיפרתי לו שסיפור קצר שלי בדיוק התפרסם ב"מאזניים", זה היה כתב-עת נחשב אז, והוא התרגש בשבילי וביקש שאשלח לו לקרוא. דיברנו על ספרים שקראנו והחלפנו המלצות. וכן, הוא גם הזכיר שהוא עובד על ספר. כשנפרדנו בסוף אותו ערב, היה ברור לשנינו שנישאר בקשר.

… לא ידעתי אז על מה הספר. זה גם היה לפני שלוש שנים, כמו שכבר אמרתי. לא הייתה בזה שום עבירה על חוקי יהודה. רגע, אני צריכה עורך דין? כי אני באתי לפה מרצוני החופשי –

… בסדר, אני נרגעת. הנה. כן, לא. פשוט פתאום לא הייתי בטוחה מאיך שהסתכלתם עליי. הכול טוב. אנחנו באותו צד. אז כן, המשכנו לדבר מדי פעם, לא יותר מדי. נפגשנו פעמים בודדות – פעם אחת בשבוע הספר בתל אביב. אני זוכרת שהוא קנה שם המון ספרים, המון! היו לו כמה שקיות מלאות, ואני עזרתי לו לסחוב אותן לרכבת. זה נראה כאילו הוא רצה להספיק לבלוע כמה שיותר, אבל זאת כמובן חוכמת הבדיעבד שלי. פעם גם נפגשנו לצהריים בבית קפה. דיברנו בעיקר על הספר שהוא עבד עליו. הוא אמר שהחליט לשנות אותו, להפוך אותו מרומן לקובץ סיפורים קצרים שיעמדו כל אחד בפני עצמו. אבל כששני אנשים נפגשים ויש להם תחומי עניין משותפים, זה רק טבעי שיעלו גם עניינים אישיים. הוא ואשתו עברו אז משבר בזוגיות – היא כנראה קלטה לאן הרוח נושבת וקצת נבהלה, בצדק. היו לו שני חברים טובים מהצבא שנעלמו. הוא לא ידע אם הם עזבו את הארץ בלי להודיע או פשוט… אתם יודעים, הגיעו אליכם. אשתו בנאדם מאוד פרקטי. היא כעסה עליו בגלל הכתיבה וה… איך אני אגדיר את זה? העובדה שהוא לא יישר קו. היא אמרה לו שהזמנים משתנים ושגם הוא צריך להשתנות בהתאם, אם לא בשביל עצמו אז בשביל שקד, הבת שלה שהם גידלו יחד – בטח יש לכם את זה ברשימות. הוא אהב אותה מאוד.

… אה, לא, תודה  איזה קטע. אפילו לא שמתי לב שגמרתי לשתות אותו. הנה המייל הראשון שהוא שלח לי, מספרתי אותם בשבילכם. אני מקריאה:

היי נטע, מה קורה?

אני יודע שהרבה זמן עבר. כל מיני דברים קרו, סביבנו ובחיים שלי. אני מקווה שאת בטוב ושאת מצליחה להמשיך בשגרה שלך בתוך כל האירועים.

יש לי בקשה קצת מוזרה ממך. אני יכול לשלוח לך את הסיפורים לספר שאני כותב? תסתכלי על זה כמו תעודת ביטוח, או צוואה. לך אני מרגיש מספיק נוח לספר שגם צוואה כתבתי.

– זה קצת הפתיע אותי, אני חייבת לומר. כאילו, זה החמיא לי שהוא רואה בי מישהי שאפשר לבטוח בה, אבל באמת, לכם אני אומרת את זה, לא הרגשתי כזאת קרבה אליו. פשוט חשוב לי להבהיר את זה. טוב, אני ממשיכה:

אני מצרף גם רשימה של נשות מקצוע – עורכת ספרות, עורכת לשון, מגיהה, מעמדת ומתרגמת. אם יקרה לי משהו, תשלחי אליהן בבקשה את כתב היד שלי, מה שאספיק עד אז. מיכל תשלם לך מה שצריך – אל תתרגשי מהפרצופים שהיא תעשה. אם בא לך, את מוזמנת לקרוא את מה שאני שולח. אם לא – גם טוב, וגם אם לא מתאים לך שאמשיך לשלוח לך, אני לגמרי מבין.

תודה ותשמרי על עצמך,

אודי

בשלב ההוא לא היה אכפת לי שישלח. זה לא שהיה חסר לי מקום אחסון בג'ימייל או משהו כזה. רק אחרי עוד כמה מיילים כאלה התחלתי להרגיש קצת לא נוח, כאילו גוררים אותי למשהו שלא לגמרי נכון לי. ואז הוא כתב… רגע, הנה זה:

נטע,

שוב אני. בשלב הזה כל החברים שלי כבר נעלמו או מתו בנסיבות משונות. אני לא מספיק אפילו להתאבל. הבאים שילכו כבר יהיו סתם מכרים. את לא חייבת לקבל את המיילים האלה ממני, אבל אני חייב להמשיך לכתוב כאילו כל יום הוא היום האחרון שלי. הכתיבה היא כרגע העוגן היחיד שלי בחיים האלה, הדרך היחידה לארגן ולתעד את הכאוס. ושימו לב מה הוא כתב כאן, אפילו מירקרתי את זה לפני שבאתי לפה: אני בטוח שאת, מכל האנשים, תביני.

א.

אני לא יודעת למה הוא הכניס את המשפט האחרון. נראה לי שהוא רצה לקשור אותי אליו ככה, שאמשיך לשתף איתו פעולה, או אולי הוא טעה וראה בי מין נפש תאומה. אני חושבת שהוא כבר היה די מעורער. זו הייתה בעצם הפעם הראשונה שהתחלתי לקרוא את הסיפורים שהוא שלח לי. בגדול, אני לא כל כך מתחברת למדע בדיוני. אני אוהבת את הסיפורים שלי מציאותיים, ואודי כתב על רובוטים ועל בינה מלאכותית. אבל באותו יום הסתקרנתי. לא בתור תומכת משטר; אז עדיין לא עשיתי את המעבר המלא. בתור קוראת. הייתה מין דחיפות כזאת בכתיבה שלו שחשבתי, אם הוא כותב ככה גם על דרואידים, אולי אני אצליח להיכנס לתוך העולם שלהם. ובאמת, מהר מאוד הבנתי שכל סיפור שלו הוא אלגוריה למה שהפחיד אותו בזמן הכתיבה, למה שהוא עצמו תפס כרוע המוחלט, כלומר אתם, ובעצם גם אני, וכל מי ש… אני יכולה מים? אני לא רגילה לדבר כל כך הרבה זמן ברצף.

… אז קראתי, ובהדרגה הבנתי שהוא, כנראה מתוך זהירות, פיצל את הסיפורים בין כמה אנשים. אני, למשל, קיבלתי את סיפור 1, 4, 7 ו-10. בואו נראה אם אני זוכרת, אני גם הדפסתי לכם את זה ליתר ביטחון: 1 היה סיפור על בינה מלאכותית שנתקפת אילמות סלקטיבית. 4 היה באמת נוגע ללב, סיפור על דרואידית שמנסה לבנות גשר אל דרואיד שמחכה לה בכוכב אחר, והיא בונה ובונה עד שהמפרקים שלה נשחקים, אבל הכוכב האחר כל הזמן מתרחק ואולי לא באמת היה קיים מעולם. טוב, זו אלגוריה קצת שקופה, אבל היא הייתה מאוד אפקטיבית עם איך שהוא כתב אותה. 7 היה על מוזיאון החוקים הממשלתי שמנהל את עצמו, משהו בהשראת 1984 עם טוויסט בדמות של האח הגדול, ו-10. וואו. 10 תיאר עולם שבו כל נתין שעובר על החוק – והיו שם המון חוקים סבוכים! – נקנס בשעות שינה, מה שמוביל לשוק שחור של שינה והשתלת חלומות, ועיר שכולם מסתובבים בה כמו זומבים, מוטרפים מחוסר שינה. זה היה סיפור מופרע, פרנואידי לגמרי, והיו בו שגיאות כתיב וטעויות שלא היו אופייניות לאודי בכלל. כמו שאמרתי, אני חושבת שהוא היה במצב נפשי לא טוב בכלל כשהוא כתב אותו.

… אחרי שהוא נעלם, מיכל התקשרה אליי. היא הייתה מאוד קורקטית, לא לבבית כמוהו. מצד שני, בעלה בדיוק נעלם, אז אפשר להבין למה לא היה לה ראש לסמול טוק. הרגשתי שהיא כמעט מקווה שאני אתוודה בפניה שכן, הוא נמצא אצלי ברגע זה ואנחנו מנהלים רומן, והוא בריא ושלם. אבל באמת שלא היה לי איך לעזור לה. היא נכנסה למחשב שלו, אבל הוא רוקן עוד קודם את כל תיבות הדואר, כולל האשפה. המחשב אצלכם, אז אתם בטח יודעים גם את זה. אבל אם הייתי צריכה להמר, הייתי אומרת שחלק מהסיפורים שלו נשלחו לעמליה, שנעלמה גם היא, וזה מובן לגמרי, כי השירים שלה היו זימה טהורה, ולא משנה כמה להטוטי מצלול היא עשתה בהם. פורנו נשאר פורנו. אני רק אומרת שאם, היפותטית, אתם הייתם אלה שהעלימו אותה, הייתי לגמרי מבינה. הנמענת השלישית של אודי בטח הייתה קסניה שרף. הם היו ביחסים טובים. אפילו יצאו פעם, הרבה לפני שהוא פגש את מיכל. זה די נפלט לו אז, כשהוא סיפר לי על הבעיות ביחסים שלהם.

… אה, קסניה נדרסה? טוב, זה בהחלט חוסך לכם עבודה.

… אתם צודקים, זה באמת לא היה מצחיק. מצטערת. סליחה.

… אז כן, הוא היה בחור מוכשר. הוא בהחלט ידע לכתוב. בהתחלה הופתעתי מכמה אני נהנית מהקריאה, אבל מהר מאוד ראיתי מבעד לתפרים את כל שנאת החינם שלו, והתחלתי לכעוס. אנחנו חיים בתקופה של תקומה, והוא עם הכתיבה שלו זרע פילוג ותבהלה. כמה שהתקדמתי עם הקריאה, ככה כעסתי יותר.

… סליחה, התייבש לי הגרון פתאום. לא, אני בסדר. הנה, עבר. אתם דואגים לו איפה שהוא נמצא, נכון? כאילו, מטפלים בו כמו שצריך? כי למרות הדעות הבעייתיות שלו, הוא באמת היה בחור נחמד.

… כן, ככה חשבתי. אני לא מאמינה לשקרים שמספרים עליכם. ברור לי שהם מגיעים מכיוון ספציפי ושהם נועדו לצבוע אתכם בצבע מאוד מסוים. בכל מקרה, זהו בגדול על אודי, אבל יש עוד כמה כותבים שממשיכים מתחת לרדאר שלכם, ואם זה מעניין אתכם, אני יכולה לרחרח איתם קצת, בתור חברה.

… אה, לא משהו גדול. יש איזה פנזין ששרד איכשהו. כמה קבוצות שנפגשות כאילו בשביל לעסוק בבישול או גינון וכאלה. כמה מהמשתתפים בהן אולי יפתיעו אפילו אתכם – לא שאני רומזת שאתם לא עושים את התפקיד שלכם על הצד הטוב ביותר – אבל הם התברגו בתפקידים לא רעים בכלל בשלטון החדש.

… לא, ממש אין צורך. באמת.  אני בייעוד שלי כמו שאני. אבל אם, נניח, תתפנה בקרוב משרה של כותבת נאומים, למשל, אתם יודעים איפה למצוא אותי.

… לא, תודה לכם, על כל מה שאתם עושים.

… באהבה.

***

מפגשי קוראים

אחרי המפגש הנהדר בבית יד לבנים תל אביב בהנחיית ליאת לב רן וגל ליבר, צפויים לי עוד כמה מפגשים משמחים בחודש הקרוב, אז פתחו יומנים!

🦆 ב-25.7 ב-20:00 אתארח להשקונת של "ליל הברווזים" בהולצר ספרים יפו 91, ירושלים

🦆 ב-29.7 ב-17:00 נקיים מעין רוגל ואני מפגש אפל במיוחד ב-Friends Underground. הכניסה חופשית!

🦆 ב-1.8 ב-20:00 אתארח למפגש קוראות בסלון הספרותי של שרית פליין, שקנאי 6 א', נס ציונה.

אני והברווזים מחכים לכם.ן!!!

***

המזל הרע של יעלה – מקום ראשון בתחרות הסיפור הקצר של "אינדיבוק"

המזל הרע ויעלה נפגשו בקומה החמישית בקניון, בתור לקופה. היא בדיוק קנתה לליה תיק חדש לגן במקום זה עם החד קרן שכבר התבלה. מרחוק, על הדלפק, הבחינה בערימת מחקים צבעוניים, ותכננה להוסיף כמה מהם לקניה. ליה תשמח, היא ידעה. היא לא ראתה את הפועל התאילנדי שנכנס בינתיים בדלת מאחוריה, ובוודאי שלא הבחינה במזל הרע שרכב על כתפו.

המזל הרע היה קטן כמו כינה ואכזרי פי כמה. הוא זינק במהירות מכתפו של הגבר אל הקופאית, שבתוך רגע כבר מלמלה, "שיט, עוד פעם נתקע המחשב." גל של מרמור עבר בקרב הממתינים בתור, בזמן שהקופאית קראה בכריזה לאחת העובדות שתבוא לעזרתה. יעלה סקרה בינתיים את האנשים שחיכו שם איתה: קשישה צנומה שהחזיקה ערימת מחברות, שתי ילדות מצחקקות במכנסוני ג'ינס. גבר שעמד לפניה השמיע נשיפות טרוניה אחת לכמה שניות.

"זה הולך לקחת זמן," בישרה להם הקופאית בקול נוזף, כאילו זו אשמתם. יעלה שלפה בינתיים את הטלפון הנייד מהתיק; אם נגזר עליה להמתין, לפחות תנצל את הזמן כמו שצריך. פנים נאים ניבטו אליה מתוך האפליקציה, עיניים כחולות שופעות טוב. היא החליקה ימינה. עירד, קראו לו. הוא היה גרוש, כמוה, צעיר ממנה בשלוש שנים ולגמרי סבבה עם העובדה שיש לה ילדה. הם קבעו לצאת באותו ערב, אם ההורים שלה יוכלו לשמור על ליה. יעלה החזירה את הנייד לתיק בחיוך וסקרה את התור, שרק התארך בינתיים עד שחסם את המעבר בחנות. גם המזל הרע חייך.

היא הבחינה בפועל התאילנדי רק כשעמד ממש קרוב אליה. הזרות שלו צעקה. הוא לבש חולצת טריקו צהובה ועליה התנוססה מדבקת דם המכבים, מאלו שמחלקים לתלמידי בית הספר ביום הזיכרון, שחל שלושה חודשים קודם. יעלה זכרה בדיוק, כי היא ארגנה את הטקס של בית הספר באותה שנה, וזה למרות שגליה המנהלת טענה שאין לה כושר ארגון. מוזר, חשבה כשהפועל ניגש אליה. המדבקה, המבט שלו. "סליחה," הוא אמר בקול רך ויעלה הצטודדה כדי לאפשר לו לעבור. הידיים שלהם נפגשו לרגע, היא יכלה לחוש את כף ידו, חמה ויבשה ומחוספסת. גם המזל הרע הרגיש היטב את המגע ביניהם, וזה היה הרגע המדויק בו הוא נכנס לפעולה. יעלה צפתה באיש כשצעד באיטיות אל חלון החנות ופתח אותו. משב אוויר חדר פנימה וליטף את ראשה, רגע לפני שהפועל רכן החוצה וצלל מבעד לחלון, כתם צהוב מטושטש. נשמעה חבטה. ממקומו שליד הקופה, המזל הרע חיכך ידיים בהנאה. אחר כך הוא גלש מהדלפק, התנדנד על רגליו העקומות עד שהגיע אל יעלה והתחפר טוב-טוב בתוך אחד החריצים בסוליית הנעל שלה. יעלה חזרה הביתה בלי תיק חדש לליה. היא עברה דרך יללות הסירנות, מתעלמת מסוללת הכתבים שדרשו לדעת אם הייתה עדה להתאבדות. קפואה והמומה היא נכנסה הביתה, והמזל הרע נכנס איתה.

הדייט עם עירד באותו ערב דווקא היה מוצלח. בכל פעם שראתה לנגד עיניה את ההבזק של החולצה הצהובה צוללת למטה, או התחילה לחשוב מה הייתה יכולה לעשות אחרת ואם היו לפועל ילדים ואישה ומי הודיע להם אם בכלל ולמה הוא עשה את מה שעשה ואיזה מגע היה לכף היד שלו, היא לקחה לגימה מכוס היין שלה כדי להשקיט את הזמזום ושקעה עוד קצת בשיחה. בסוף הערב עירד והיא עלו לדירה שלה, שהייתה ריקה ושקטה בלי ליה. יעלה הייתה קצת מסוחררת והיה לה נעים תחת מבטן של העיניים הכחולות, וכשהפעילה את המאוורר הישן והוא השמיע את התקתוקים הרגילים שלו, היא התחילה לנוע לפי הקצב שהכתיב, ועירד חייך והצטרף אליה לריקוד המוזר הזה. המזל הרע, שרבץ בישיבה מזרחית תחת שולחן הקפה, נקש באצבעותיו. יעלה כמובן לא שמעה אותו, אבל היא הרגישה. רגע אחד פילח כאב חד את הצד הימני של גופה, מתחכך בכלוב הצלעות ונורה כלפי מעלה, ואחריו היא פשוט איבדה את היכולת לזוז.

עירד לא קלט מיד את השינוי באווירה. הוא הבחין רק כשהיה באמצע הדרך לנשק אותה, נשיקה ראשונה של דייט מוצלח. "מה קרה?" הוא שאל.

"נתפס לי הגב," אמרה יעלה, וכל הברה עלתה לה בפעימת כאב חדשה.

"זה כבר קרה לך פעם?"

היא ניסתה להניד בראשה בשלילה אבל גילתה שהיא יכולה רק לפלוט "לא."

"להביא לך משהו?" הוא שאל בדאגה.

"לא יודעת. לא."

המזל הרע בחן את המצב בעיניו הצהובות, וחשב. הוא לא ידע איך מחוללים שחין, אבל גרד רגיל היה בהחלט במסגרת יכולותיו. הוא גיחך כשיעלה התחילה להתגרד במרץ.

"את בסדר?" שאל עירד.

"מגרד לי," נאנקה יעלה.

עירד נראה קצת אבוד. "וואו, מבאס. טוב, אה… נראה לי שנפלתי על יום גרוע," אמר. "נדבר מחר?" ועוד לפני שיעלה הספיקה לומר 'בטח' למרות שידעה שלא ידברו יותר לעולם, הוא כבר התחפף משם. למרבה המבוכה הוא גם עלה שוב חמש דקות לאחר מכן, אחרי שגילה שבגלגלי הרכב שלו יש שני תקרים ושאין קליטה בנייד שלו. כי תגידו מה שתגידו על המזל הרע, דווקא יש לו חוש הומור די מוצלח.

הלילה עבר על יעלה בישיבה על הספה, בגירוד בלתי פוסק וניסיונות לא מוצלחים למצוא תנוחה שבה תוכל להירדם. בכל פעם שעפעפיה החלו סוף סוף לצנוח, הבזיק מול עיניה הכתם הצהוב של החולצה והיא זינקה ממקומה. היא התנחמה מעט במחשבה שלפחות ליה נמצאת אצל ההורים שלה וישנה שם שנת ישרים.

בבוקר היא הייתה מרוטת עצבים ועייפה. היא סימסה לגליה המנהלת שלא תגיע וזכתה למענה חמצמץ. אחר כך היא נכנסה בקושי רב להתקלח, והמזל הרע התאפק חזק-חזק לא לתת לה דחיפה שתגמור הכול, כי הוא ידע – הכיף רק מתחיל.

בזמן שהמים החמים זרמו על גופה והקלו קצת על הכאב, יעלה נזכרה באחת המורות שסיפרה לה איך הפסיקה לעשן הודות לקלטת היפנוזה. מיד לאחר המקלחת היא הורידה קלטת לטיפול בהפרעות שינה, ובלילה האזינה לקולו הרגוע של הקריין, עד שבסופו של דבר הצליחה להירדם. אמנם כמה פעמים היה נדמה לה שליה עומדת מעליה עם סכין ומבט משונה בעיניים, אבל בבוקר היא פטרה את זה כחלום רע. המזל הרע השתולל מהנאה. הוא כבר התחיל לחשוב איזה עוד מסרים תת-הכרתיים יוכל להחדיר להקלטה כך שרק הילדה תשמע אותם.

"זה המזל הרע שנדבק אליך," אמרה אימא שלה בעודה שוטפת את רצפת המטבח אחרי שקרטון ביצים נוסף התרסק עליה. צליל הריסוק גרם ליעלה להצטמרר, אבל היא זקפה את גבה הכואב ככול שיכלה ואמרה, "איזה שטויות, אימא. אין דבר כזה, מזל רע." ממקומו על השיש, המזל הרע נד בראשו לטיפשותה, אבל אימא שלה התעקשה: "אז איך תסבירי את כל הדברים הרעים שקורים לך?"

"לא יודעת. לפעמים דברים מחורבנים קורים לאנשים שהם ממש בסדר, מה לעשות?"

המזל הרע הקשיב קשב רב. הוא התחיל לחבב את שלושתן, בעיקר את הילדה, ואת איך שהאף הכפתורי החמוד שלה היה מתקמט בכל פעם שגרם לה לבכות. יעלה התגרדה ומחתה דמעה של תסכול. "לא עשיתי שום דבר שימשוך את המזל הרע לתוך החיים שלי," אמרה. אימא שלה עזבה לרגע את הספונג'ה והתיישרה, בדיוק כשרביעיית מילקי התרסקה על הרצפה לצליל בכייה המתחדש של ליה. "את אולי לא עשית כלום כדי למשוך אותו, אבל את יכולה לעשות משהו כדי להיפטר ממנו."

"כמו מה?" שאלה יעלה.

"תעבירי אותו למישהו אחר. בדיוק כמו שהפיליפיני, ינוח בשלום על משכבו, עשה לך."

"תאילנדי," מלמלה יעלה. "ואני לא יכולה לעשות כזה דבר. זה לא מוסרי," אבל כשאימא שלה החוותה במבטה לעבר ליה הבוכיה ואמרה באנגלית, "אר יו גוינג טו ווייט פור הים טו הרט דה צ'יילד?" היא כבר ידעה מה תעשה.

למחרת, למרות הגב הכואב, והגירוד שרק החמיר, והשיער שהתחיל לנשור לה במהלך הלילה, ודלקת העיניים שהפריעה לה לראות את הדרך, היא נסעה לעבודה. יחד עם המזל הרע היא נכנסה למשרד של גליה המנהלת, שכיבדה אותה בחיוך עקמומי. אפשר היה ממש לשמוע את קול המצמוץ שעלה מפיה היבש תמיד. "הו, תראו מי סוף סוף הגיעה!" היא אמרה. יעלה לחצה את ידה של גליה בחום רב ולא הרפתה עד שהייתה בטוחה לגמרי.

"טוב לחזור," היא אמרה.

***

מפגש לפטופים עם תמר ביאליק, העורכת המופלאה של "ליל הברווזים". כתב היד כמעט גמור!!!

***

"עתליה", סיפור קצר שלי, נוסף השבוע למיזם "יצירה עברית". זמין להורדה כאן

***

"נעליים" – סיפור קצר פרי עטי שהתפרסם בכתב העת "מאזניים"

***

לא מזמן חזרתי מטקס הכרזת הזוכים.ות בתחרות "מילה במקום" של הליקון, שם ישבתי כחלק מצוות השופטות לצד תמי לדרמן ירבלום ארבל וענת דור. הערב הזה, שנדחה פעמיים בגלל הנסיבות המטורפות, יצא סוף סוף לפועל בטקס יפה ומכבד, והיה נחמד והרבה פעמים גם מפתיע לראות את הפנים מאחורי הסיפורים והשירים שנבחרו.
אני לא יודעת אם אפשר כבר לשתף את היצירות הזוכות (והמאוד מוצלחות), אז במקום זה קבלו את הנאום הקצר שהקראתי הערב – הוא נכתב חודש לפני השבת השחורה ומאז קיבל משמעות נוספת. אני מעלה אותו גם כתזכורת לעצמי:

כולנו חיים, לטוב ולרע, במדינה מאוד מעניינת, אולי מעניינת מדי, והעובדה הזאת באה לידי ביטוי גם ביצירות שהגשתם לנו, שהיה בהן עושר של נושאים, ניסיון חיים ודרכי התבוננות.
היה לנו לא קל לבחור מתוך העושר הזה, והיו גם לא מעט ויכוחים ידידותיים על הדרך. מתוך 95 יצירות שנשלחו, בחרנו בסופו של דבר שמונה שהצלחנו להסכים על האיכות שלהן. זה אומר שהרבה יצירות טובות ומבטיחות לא נכנסו. כשופטת בתחרות וככותבת בעצמי, חשוב לי לומר לכולכם – צריך הרבה אומץ כדי לשפוך את דם ליבכם על הדף או המקלדת. צריך עוד יותר אומץ כדי לתת לעיניים זרות לקרוא את המילים האינטימיות שלכם. בין אם אתם בין הזוכים ובין אם לא, אל תפסיקו לכתוב. כתיבה היא ריפוי, היא הבעה, היא קול. היא מוסיפה ממד לחיים שלכם ומעשירה אותם, והיא הופכת את היומיום שלכם לחומרי יצירה. אל תוותרו על זה. תודה.

***

אחת ההנאות בעריכת סיפורי חיים היא המפגש עם פיסות היסטוריה ותמונות ישנות ונהדרות כמו זו. אפשר ממש לדמיין את עגלת הקרח שתעבור שם עוד מעט

(התמונה באדיבות המשפחה)

***

גם בצל המלחמה, מועדון הקריאה הנהדר של איילה קרייזל ממשיך במפגשים הספרותיים שלו. ביום חמישי הבא (ה-21/12) אתארח שם בערב שכותרתו ״שיח על כתיבה כריפוי״.
מוזמנים.ות להצטרף למפגש פיזי במועדון לחבר הנעים והחמים ברמת רחל.

***

***

1947 – סיפור קצר פרי עטי

 גיטה העבירה יד על השמלה שלבשה, מנסה להחליק את האריג הקשה. השמלה השנייה שלה, שנתפרה מבד רך יותר שחבק את גופה בנועם, הייתה תלויה לייבוש על מתקן כביסה מאולתר לא רחוק מהצריף. היא גיחכה לעצמה במרירות. כבר שנה שהוא מאולתר. בימים רגילים הייתה השמלה מתייבשת בתוך שעות ספורות בשמש הים תיכונית הקופחת, אבל היום כאילו רבצה מעל המחנה כולו מגבת לחה וכבדה שהאטה את צעדיהם של האנשים, הצמיחה אגלי זיעה על מצחיהם ומנעה מהכבסים להתייבש. כמה סמרטוטים ששימשו את זאטוטי המחנה כחיתולים היו תלויים ליד השמלה שלה ללא נוע.

היא שוב העבירה יד לאורך האריג, ונאלצה להודות בפני עצמה שכף ידה מחוספסת לא פחות ממנו. שיער ראשה כבר צימח מחדש. האוכל בקפריסין לא היה אמנם טעים או מגוון אבל הוא חולק בנדיבות וגופה העלה בשר וקימורים. גוף לילדים, חשבה וצמרמורת של התרגשות חלפה בה למרות החום. אבל איך תלטף את חיים עם ידיים שמגען כשל נייר זכוכית?

חיים. בלילות הראשונים בפולין, כשהיא מצטופפת על הדרגש בין שתי אסירות נוספות, עוד הצליחה לדמיין את פניו. את קו הלסת שלו. את החיוך, שתמיד התחיל בצד ימין של פיו ומשם התקדם באיטיות לצד השני כשהוא חושף שורת שיניים לא מושלמת אך מחממת לב. את המגע, והריח, וחום הגוף. אבל הזיכרונות האלה נקרעו ממנה במשיכות גסות של המציאות: פעם גילתה בבהלה שהיא לא זוכרת את הגוון המדויק של עיניו. לילה אחר לא הצליחה לשחזר את צורת ציפורניו. את האופן בו נישק אותה. וברוב הלילות פשוט נרדמה, מטונפת ומותשת, חירשת להמולת שאר האסירות בצריף, עוד לפני שתמונתו הספיקה לקרום עור וגידים בעיני רוחה. וכשזכרון פניו התפוגג לגמרי, הדמיון התחיל לתעתע בה: אולי הם לא באמת היו מאוהבים כפי שהאמינה? אולי חיים היה יכול לבחור אחרת, לפעול אחרת, כדי שלא יפרידו ביניהם מהר כל כך? איפה הוא בכלל? ומשם הדרך לכעס הייתה קצרה. נכון, היא ראתה אותו נלקח יחד עם שאר הגברים של העיירה, אבל הוא בטח הצליח להימלט. תמיד היה מלא תושיה. הכיר גויים. גויות? כן, הוא נמלט. ובזמן שהיא נרקבת פה בעודה בחיים, הוא בוודאי רוקד לו עם נערה אחרת, כזו שישנה על מצעים נקיים וששיערה ארוך וריחני, מדי פעם נרכן כדי ללחוש משהו על אוזנה, ועל פניו מתפשט החיוך המוכר מימין לשמאל.

יום אחד הגיעה למחנה פלה, ילידת העיירה שלה שהייתה מבוגרת ממנה בשנתיים. היא הייתה מבוהלת. עיניה התרוצצו בחוריהן בעודה מנסה להבין לאן נקלעה. היא לא זיהתה את גיטה, אבל גיטה זיהתה אותה מיד. "גיטה, זאת באמת את?" שאלה אותה, וגיטה שמעה בקולה את הזעזוע אבל ידעה, תוך זמן קצר פלה תהפוך דומה לה ולכל היתר, טיפה בנהר אפור ואינסופי של אסירות. "ראיתי את חיים," אמרה לה פלה. "כשהעבירו אותנו לכאן. הוא עובד ביער עם קבוצה של אסירים."

"הוא מסר לי משהו?" שאלה גיטה בבהילות, אבל פלה נדה בראשה. "הוא לא היה יכול למסור כלום," אמרה בפסקנות וסירבה לפרט. מאז הייתה גיטה בוחנת אותה מדי פעם, מלכסנת אליה מבט ברגעי המנוחה המעטים שאפשרו להם השומרים, ומנסה לדמיין את חיים ופלה ביחד, רוקדים. כשגופה הרעב שיווע לתוספת מזון, היו עולים לנגד עיניה פלה וחיים, צועדים שלובי זרוע ברחוב הראשי של העיירה ובידיהם גביעי גלידה, שאננים וחופשיים. וכשהחורף הפך מקפיא, הייתה עולה לנגד עיניה תמונה של חיים מחמם את ידיו, שאת ציפורניהן כבר לא זכרה, מעל אח מבוערת, כשפלה מחייכת אליו בחמימות.

את משתגעת, הייתה אומרת לעצמה, וגיטה אחרת, חכמה יותר, הייתה עונה, ואיך אפשר שלא? ופלה, כאילו ראתה מה עובר במוחה של גיטה, מיהרה להתרחק ממנה ולהצטרף לחבורה קטנה של אסירות שעזרו זו לזו.

פלה המסכנה. היא לא שרדה את המלחמה. שבוע לפני שבעלות הברית הגיעו, הכריעו אותה העבודה הקשה והרעב והצער. אבל גיטה שרדה. הקנאה שבערה בה נשאה אותה מעל גלי המלחמה ופלטה אותה בסיומה אל עולם אחר ולא מוכר.

היא שפשפה שוב את האריג. נדמה היה לה שהיא שומעת ממש את קול החיכוך של העור בשמלה, פיסות עור זעירות ניתקות מכף ידה ונושרות אל הקרקע החולית שלמרגלותיה. היא ניערה את ראשה בפראות. הימים ההם מאחוריה. מגיע לה טוב על כל הרע שעברה. היא כבר לא מקנאת בחיים ולא מקנאת לחיים. לא, היא מלאת תקווה, מחכה להתאחד איתו בארץ ישראל ולהיזכר מחדש בגוון העיניים המדויק שלו. אם רק היה כותב לה. למה הוא לא כותב?

***

***

האם אתם במערכת יחסים רעילה של תלות הדדית?
טור שלי לוואלה! Sheee:

https://www.sheee.co.il/item/3463110

***

מפגש סופרות – שירז אפיק וליאת לב רן

לכבוד ט"ו באב, מועדון הלבבות השבורים של בית יד לבנים ת"א מזמין אתכן למפגש סופרות בעקבות גיבורות מאוהבות ורומנים סוערים שהתגלו בהמשך כאפלים וכואבים.

Eventbuzz.co.il/tube

במפגש נטביע יגוננו בקאווה, נשפוך חמתנו על גביעי פופקורן ונחלוק סיפורים על שברון לב.

וגם – נשתף מכתב שלא נכתב, ציטוט מספר או שיר שדיבר אל ליבנו, ויחד נסגור מעגל (או חשבון ;)) עם האקס המיתולוגי, כל הדרך אל ההפי אנד המתבקש.

מחכות לראות אתכן, שירז וליאת

***

להזיז את קו המשווה 

ספר מקסים שהייתה לי הזכות לערוך, רואה אור בימים אלה.

מתוך גב הספר:

בגיל 28 עזבה גלית זנגביל בר חיי נוחות תל אביביים ונסעה לקמרון בחיפוש אחר הרפתקאות חדשות. היא מצאה כאלה בשפע. עם הַגיעה, חברה לאופיר דרורי להקמת ארגון LAGA, הפועל להגנה על בעלי חיים בסכנת הכחדה. בין מבצעים לתפיסת עבריינים העוסקים בסחר לא-חוקי בבעלי חיים ובין מאבק נחוש להביאם למשפט, בין מפגשים עם בעלי השררה המקומיים למסעות בטבע הפראי – נדבקה גלית ב"חיידק" האפריקאי, ומה שהחל כסדרת חוויות שוצפות אדרנלין הפך במהרה להזדהות אידיאולוגית עמוקה, ששאבה אותה לתוך העשייה ושינתה אותה לתמיד.

זהו סיפור שתחילתו בקמרון והמשכו בגינאה המשוונית ובקונגו. דרך עיניה של גלית, "לה בלאנש" (הלבנה) בפי המקומיים, אנו מתוודעים ליבשת השחורה והמסוכסכת על היופי והניגודים שבה; מקום שבו ריקבון פוליטי ועקבותיו המשחיתים של הקולוניאליזם מתערבים בטוב לב ואנושיות מפעימים.

גלית זנגביל בר היא מורת דרך אנרגטית, ציידת הרפתקאות וחוויות, ומחברת הספר להזיז את קו המשווה  – ממואר אודות הרפתקאותיה בקמרון שבאפריקה. בעלת תואר ראשון בהיסטוריה ותואר שני ביישוב וניהול סכסוכים בינלאומיים. אם לשלושה ונשואה לאחד.

***

האזינו לראיון שלי אצל בני בר-יהודה מרדיו קול הכנרת. שוחחנו על כתיבה של פרוזה וסיפורי חיים, על עבודה סוציאלית, ו – איך אפשר שלא? – על זוחלים.

***

השראה – הכיתות של MasterClass

לפני כמה חודשים נרשמתי לקורסים של MasterClass, שבהם אפשר לצפות בכל מיני תותחי על בתחומם מעבירים הרצאות. פתחתי בקורס לכתיבה טלוויזיונית של שונדה ריימס, האישה והאימפריה (לא עשיתי את המטלות אבל אל תגלו לה, היא קצת מפחידה). בחלק גדול מההרצאות שלה היא מתייחסת להעצמה ולנראות של הכותב בחדר הכותבים ובתעשייה ככלל. היה מרתק, גם אם לא תמיד רלוונטי עבורי. ציטוט מנצח: It's not bragging if you can back it up.
משונדה המשכתי לקורס של פצצת כריזמה אחרת, ניל גיימן, וחצי דרך לתוך הקורס שלו מתחשק לי לשבת ולהקשיב לאיש הזה – שילוב של רוקסטאר ומספר סיפורים של פעם – מדבר לנצח נצחים, או לחילופין, לתפוס את פיסת הנייר הראשונה שנקרית בדרכי ולהתחיל לכתוב בקדחתנות. גיימן מדבר הרבה על השימוש בדימיון ועל הדרך שבה טוויסט קטן בסיטואציה יומיומית יכול ליצור את המתח, העניין וההומור שנדרשים לכותב כדי להמריא. אני על זה, ניל!
ציטוט מנצח: The first thing you do as a writer is, you explode onto the page. And once it's done, you walk around it and take a look at the damage it did
על הכוונת בהמשך: מרגרט אטווד, דיויד מאמט, ויסלחו לי השכנים, קורס זימרה עם כריסטינה אגילרה.

***

כמה מילים על המתנה

אם אתם מהזן הכותב, רוב הסיכויים שנתקלתם מתישהו בכתבה האייקונית של אריאנה מלמד מ-2001, "כך תוציאו ספר". הרבה מאוד השתנה בשנים שעברו מאז, אבל דבר אחד נשאר בדיוק אותו הדבר – לא משנה אם מדובר בספרים מודפסים או דיגיטליים, בשיווק במדיה חברתית או בפרינט – אנחנו הכותבים נמשיך לרצות, לייחל, להשתוקק שאנשים לא רק יקראו את מה שכתבנו, אלא גם יתמוגגו מכל מילה ומילה. אריאנה מכנה את מכלול החרדות, האופוריות ושאר הטרלולים שלקראת יציאת הספר בשם PBS – תסמונת טרום-ספר, שם קולע שטבעה בזמנו עירית לינור. וכל ההקדמה הזאת למה? – כי אני נמצאת עכשיו בתקופה של המתנה: הרומן השלישי שלי, "אבקועים", מוכן ומודפס וזמין לרכישה באתר של הוצאת פרדס. גרסה דיגיטלית שלו תעלה עוד החודש לאתרים השונים, ואילו לחנויות הוא יגיע רק בנובמבר כדי שלא ייפול על תקופת החגים. סיימתי לכתוב, לאשר, לנסח ולתאם, וכל מה שיש לי לעשות כרגע זה בעיקר לשבת ולחכות.
בקיצור, מדובר במצב חריף של PBS, שהנסיוב שלו יגיע רק בנובמבר

.***

הרומן החדש שלי, "מתחת לעור" (הוצאת "עברית"), זמין במכירה מוקדמת – 50 ש"ח באיסוף עצמי ממודיעין או תל-אביב, 70 ש"ח כולל משלוח. ביט: 052-5261118

מתוך גב הספר:

עטיפת הרומן החדש שלי. מסוף אפריל בחנויות!

(עיצבה: נועה שניר).

***

אֶבְקוֹעים יגיע לחנויות הספרים בנובמבר, מיד אחרי החגים. בינתיים ניתן לרכוש אותו במכירה מוקדמת באתר הוצאת פרדס >>

מתוך גב הספר:

בבית ישן, בפאתי מושב שכוח אל, מתגורר בועז “ג’ומעה” קרמר עם אמו. את ילדותו ונעוריו הוא מבלה בשדות המושב בחיפוש אחר נחשים והרפתקאות. עם השנים הופך ג’ומעה ללוכד נחשים מקצועי ששמו הולך לפניו. למרות אופיו החשדן והקוצני נשים נשבות בקסמו, ונדמה שחייו נעים בכיוון הנכון. אך יום אחד מתפרצים לפתח ביתו נער ונערה, תמימים וסקרנים לכאורה, שמחזיקים בידם סוד נורא. המפגש איתם יטלטל את ג’ומעה ויוביל אותו להרפתקה אפלה וסוערת במיוחד.
אֶבְקוֹעים, בעלי חיים הבוקעים מביצים כשהם בעלי יכולת תפקוד עצמאית, הוא סיפור על קרקעית האופל ועל המחיר שמשלם אדם על בחירות שנעשו עבורו.
זהו הרומן השלישי של שירז אפיק. ספריה הקודמים, "לנקות את יפו" (2014) ו"בשורות טובות" (2017), ראו אור בהוצאת מטר וזכו לשבחים. זוכת תחרות הסיפור הקצר של מרחב טיוטות, “סיפור שמתחיל בכוס תה”. סיפוריה התפרסמו בכתבי עת שונים ובאנתולוגיה "סיפור שמתחיל בפרידה" (עברית, 2019).

טעימה מתוך הרומן השלישי שלי, "אֶבְקוֹעים", שעתיד לראות אור באוגוסט בהוצאת פרדס:

"אם האבא האמיתי שלי כזה גרוע שאת לא מוכנה לדבר עליו, אולי חבל שלא המצאת לי אבא. זה היה עושה את החיים הרבה יותר קלים."
"אתה מדבר ברצינות איתי, בועז?"
"כן. זה עדיף מלא לדעת כלום."
היא פלטה סילון עשן על שמשת האוטו. "טוב, אז הוא היה רופא ילדים מאוד מצליח. בא מרומניה, כמוני. התמחה עוד שמה. גבר יפה, גבוה הוא היה. וכמה שהוא אהב אותי! את השמים היה מוריד בשבילי אם רק הייתי מבקשת."
"ממה הוא מת?"
"תאונת אימונים. חבר שלו מהמילואים ירה לו בראש. בום! מת במקום, המסכן. כמה שאני התעצבתי."
"זה נכון?" שאלתי.
אמא לקחה עוד שאיפה ממושכת. "מה נכון?" ענתה בפה מלא עשן. "שום דבר לא נכון."

פוסטים ישנים

"לחגוג אותך" – סיפור קצר פרי עטי שהתפרסם במגזין "סלונט" >>

הרמן חייב לעוף – סיפור קצר פרי עטי  >>

"רונית המטריחנית", סיפור קצר פרי עטי, התפרסם במגזין "המוסך" >>

כדורסל מבוגרים – סיפור קצר, התפרסם בגיליון 88 של כתב העת "המוסך" >>

החוד של דבלין >>

תנינים – סיפור קצר >>

אלפרד  – סיפור קצר פרי עטי >>

השוטר הצועק >>

חסידה – סיפר קצר פרי עטי שהתפרסם בכתב העת רסיסים  >>

מאמר אורח — אופר עוז על שעתה היפה והמציאותית של הוצאה עצמית >>

שכנים  – סיפור קצר פרי עטי >>

סיפור קצר פרי עטי – דָּנִיאֵל וְאִמָּא שֶׁלּוֹ >>

סיפור קצר פרי עטי  – 'אצל שלי' >>

סבא שיניים וסבתא ציפורניים – סיפור קצר שלי שהתפרסם ב'סלונט' >>

ואלי>>

הבית בקצה המושב >>

הלילות הקסומים >>

בית קיץ, שכירות חורף >>

סיפור שמתחיל בכוס תה >>

חזרה לראש העמוד >>