בדירה קטנה ברמת גן גר לו זוג מזדקן. פעם, בחיים אחרים, היו להם שמות אמיתיים, אבל אף אחד לא זכר אותם יותר. וככה, אפילו שלא היו להם נכדים או אפילו ילדים, כולם קראו להם סבא שיניים וסבתא ציפורניים.

סבא שיניים היה איש חזק עם שיני סוס גדולות ומרובעות. היו לו המון גופיות לבנות של סבאים, והוא לבש אותן גם בימים הכי קרים בשנה. כל ערב, כשהיה חוזר מהעבודה, הוא היה מתיישב בסלון מול הטלוויזיה ולועס בתאווה ירקות חתוכים שסבתא ציפורניים הכינה לו. גמבה-גזר-בצל ירוק, הכול נגרס בין השיניים הגדולות שלו. מדי פעם הוא היה פוער את הפה וצוחק צחוק גדול ממשהו שראה על המסך.

פעם בשבוע הייתה סבתא ציפורניים הולכת למכון, וחוזרת ממנו עם שיער מסודר ונפוח כמו שצריך, ועם ציפורניים ארוכות באדום בוהק שתאמו את האודם שלה. בזמן שסבא שיניים היה יושב מול המרקע, סבתא ציפורניים הייתה יושבת ליד שולחן הפורמייקה הירוק במטבח ושותה לאט נס נטול קפאין מהספל הקבוע שלה. היא לא הסכימה לוותר עליו, למרות שטבעת הזהב שסבבה את השוליים שלו כבר דהתה מזמן, ואת הידית שלו שהתפרקה היה סבא שיניים צריך להדביק כל פעם מחדש.

אפילו שסבא שיניים ישב בסלון וסבתא ציפורניים – במטבח, והם לא דיברו ביניהם בכלל, היה אפשר להרגיש איזה חוט של נועם שעובר ביניהם. בלילה הם היו נכנסים למיטה ונרדמים גב אל גב. כשאחד מהם היה מתעורר מהצעקות של השני, הוא היה קם ומביא לו כוס מים בדממה. אחר כך הם היו חוזרים לישון. וכך כל לילה.

מדי פעם היו מתחשרים עננים מעל הדירה הקטנה. המבט של סבא שיניים היה מתקדר וצעקה גדולה הייתה נובטת בתוכו, והוא היה נושך את האגרוף שלו עד זוב דם כדי להשאיר אותה בפנים. במטבח, המבט של סבתא ציפורניים היה מתענן. היא הייתה מניחה את הספל שלה על שולחן הפורמייקה ונותנת לקפה להתקרר בזמן שהיא מגרדת את הקיר בתנועות קצובות, כאילו מנסה לחפור דרך החוצה. אחר כך שניהם היו נרגעים. סבא שיניים היה לוקח מטלית עם אצטון ביד שלא כאבה, ומשפשף את כתמי הלק שנשארו על הקיר. כשהיה מסיים, כבר הייתה ממתינה לו צלחת ירקות על שולחן הסלון.

לאתר סלונט לחצו כאן