אין יותר יהודים בתראקיה

סיפור החיים הזה מגולל את סיפור השואה הפחות מוכר של קהילת יהודי דמוטיקה שביוון דרך קורותיו של ניסים בכר, אביה של אסתר וסבה של רינת, שכותבות עליו בתועפות של אהבה ועדינות. לנגד עינינו ניסים הופך מילד שובב ואהוב לאסיר מחנות מצולק בגוף ובנפש. הוא מבין שכדי לשרוד במגדל בבל שאליו נקלע ולשמור ככול האפשר על צלם אנוש הוא צריך ללמוד ולשלוט בכמה שיותר שפות, שישמשו עבורו חבל הצלה וגשר אל בני האדם שסביבו.

***

ריקוד לחיים
ליאורה רנרט נולדה להורים ניצולי שואה, אולם הבית בו גדלה היה גדוש אהבה ותאוות חיים. הוריה אהבו לרקוד ולשיר, טיילו, התלבשו יפה ואכלו במסעדות טובות. רק בלילות אפשר היה לשמוע את האם זועקת בשנתה.

מתוך הספר:

"…הוריי הנחילו לי את אהבתם לריקודים ולשירה, אשר ייצגו עבורם את ניצחון החיים. לא פלא אם כן שגדלתי להיות חובבת מוזיקה ושירה בעצמי. שרתי במקהלה ושאבתי הנאה רבה מההאזנה לזמרים מהארץ ומחו"ל. אבל יותר מכולם, הערצתי את הזמר יפה התואר מייק (משה) בראנט, שהיה בעל קול ממיס, ואשר בדומה לי, היה אף הוא בן לניצולי שואה. קשה אם כן לתאר את ההתרגשות שאחזה בי לאור העובדה שהעובדים במכולת של אבי היו לא אחרים מאשר חסיה ומשה בראנט, דודיו של הזמר. מייק, שהיה חיפאי במקור, התגורר בצרפת באותם ימים, שם שגשגה הקריירה המוזיקלית שלו, והודות לקרבה לדודים זכיתי במידע אודותיו ממקור ראשון ובשלל מתנות ומזכרות, שכן הדודים נהגו לדבר עמו בטלפון ואף להביא לי תקליטים וגלויות ממנו. בכל הזדמנות נהגתי "להשוויץ" באלגנטיות בפני חברותיי הנפעמות על כך שהדודים משה וחסיה ברנט עובדים עם אבי בחנות. לצערי הייתי גם בין הראשונים לשמוע על התאבדותו של מייק בעת שהיה בשיא הקריירה שלו, וידעתי בזמן אמת גם על נסיונות ההתאבדות שקדמו לה. זה היה עצב כבד עבור כולנו…"

***

סיפורה של גיזלה

סיפור החיים הזה, שאוטוטו יורד לדפוס, קרוב במיוחד לליבי. את גיבורת הספר הכרתי לפני 12 שנה במסגרת עבודתי עם ניצולי שואה, ומאז אני לא מפסיקה להתפעם מטוב הלב והצניעות שלה, מהזיכרון הפנומנלי (גם בגיל 93) ומתפיסת העולם הייחודית שלה. הספר חושף שתי זוויות פחות מוכרות של המלחמה: הוא מגולל את סיפורה של יהדות יוגוסלביה, קהילה שחלקה ספרדית וחלקה אשכנזית, על המנהגים והמסורות שאפיינו אותה, כולל פתגמים עם הרבה חכמת חיים ומעדנים שאת חלקם זכיתי לא רק לטעום אלא גם לקחת הביתה; והוא מספר בגוף ראשון על "הרכבת האבודה", אותה רכבת שיצאה מברגן בלזן לטרזיינשטט בסוף המלחמה כשהיא עמוסה בניצולים תשושים שרבים מהם, כולל אביה של גיזלה, לא שרדו את הנסיעה, ואיך אפילו בתנאים הבלתי אנושיים ששררו שם, היו גם גילויים של אומץ ונדיבות שהצילו חיים.

מוזמנים לקרוא את הספר המלא בגרסתו הדיגיטלית בקישור הבא:

https://user-1723486.cld.bz/the-story-of-gizella

 ***

סיפורו של עוזי מיכאלי

אפשר היה בקלות רבה לתייג את עוזי מיכאלי כאיוב מודרני: הוא גדל יתום מאם. הוא ספג מכות רצח מאימו החורגת ורק בנס נשאר בחיים. הוא חי בעוני ובדלות ונזרק מהבית בגיל צעיר על ידי אביו. הוא נפצע קשה מאוד בעת שירותו הצבאי ופרפר בין חיים ומוות. הוא איבד את בֵּיתו בשריפה. והאבדן הגדול מכול – בנו האהוב והמוכשר שם קץ לחייו.
ואיכשהו, עוזי הצליח פעם אחר פעם לנער את האבק מהבגדים, לעמוד חזרה על הרגליים ולהמציא את עצמו מחדש. לאורך העבודה המשותפת על סיפור החיים שלו ניסיתי לזהות את התכונות שעזרו לו להמשיך. אז קודם כל, עוזי מתאפיין במין אופטימיות ואפילו שובבות שטבועה בו, שהודות לה הוא זוכר מחיי העוני בכורדיסטן את עצי הפרי הנדיבים, את הנהר ואת ההר המושלג עליו נהג להתגלש, והחיים במעברה בישראל בכלל נשמעים מפיו כמו משחק ילדים מתמשך וכייפי. הוא גם ניחן בחוש יזמות יוצא דופן – אנחנו מדברים פה על אדם שהספיק בין היתר להיות גנן, מוכר סברס, חקלאי, מכין מדרסים ובעל מסעדת יוקרה. בכל פעם שהוא נתקל במכשול, הוא פשוט עוקף אותו וממשיך הלאה אל היעד הבא, העיקר להיות תמיד בתנועה. הוא בעל אהבה גדולה ובלתי מתפשרת לאדמה ולבעלי חיים, ואולי הדבר החשוב ביותר – יש לו בת זוג נפלאה, תומכת ושופעת הומור, ואחד הקטעים היותר מלבבים בספר הוא פגישת עסקים שלה ושל עוזי עם משקיעים אירופאיים, שמתקיימת בספא בעירום מלא. לא סתם סיפור החיים הזה, שיראה אור בקרוב, הוא אחד המרתקים ומעוררי ההשראה שזכיתי לעבוד עליהם.

***

חייתי בגן עדן של שוטים – סיפורה של זילפה כהן 

בגיל שבעים ושתיים גילתה זילפה כהן (שם בדוי), שלא רק שבעלה הרופא האהוב והמוערך ניהל רומנים עם אינספור נשים לאורך השנים, כולל עם חברותיה לעבודה, הוא גם מגדל בת מחוץ לנישואין. אחרי ההלם הראשוני, זילפה בחרה להעלות את סיפורה על הכתב כשהיא נעזרת בעבודה מולי כדרך התמודדות. כשסיימה לשפוך את רגעי הכאב, האכזבה ואפילו תאוות הנקם לתוך הדפים החליטה לגנוז את הספר המוגמר, שראה אור בהוצאת דוקוסטורי, בתחושה שהוא עשה את שלו. מתברר שיש סיפורי חיים שעצם כתיבתם מספיקה כדי לסגור מעגל.

להלן טעימה מספרה "חייתי בגן עדן של שוטים":

"…פתאום התחילו לעלות זיכרונות נוספים שהדחקתי, כמו אותו מכתב אהבה לוהט שמצאתי פעם במכנסיו של שמואל לפני שהכנסתי אותם למכונת הכביסה. אז, הוא טען שהמכתב היה ממוען לרופא אחר, שישן בחדרו במעונות לילה לפניו, ואני נתתי לעניין להחליק ולהישכח. בפעם אחרת, כשעוד התגוררנו בצפת, סיפרה לי אחת האחיות ששמואל מנהל רומן עם אחות בשם סוניה. כשהתעמתי איתו, הוא פנה לסוניה מול כל הצוות ושאל אותה בבדיחות הדעת: "נו, סוניה, טוענים פה שאנחנו מנהלים רומן. מה את אומרת?" גם את המקרה הזה פטרתי בזמנו כשמועה זדונית ולא הרהרתי בו יותר. אחד אחרי השני הם עלו, עוד זיכרונות ועוד רמזים וסימני שאלה שנותרו ללא תשובה.

שמואל הגיע לבקר אותי בחדר בו הסתגרתי, ואני הטחתי בו את השאלות שעינו את נפשי, עד שבשלב מסוים הכאב היה גדול מדי, ואני אמרתי לו: "זהו, אני לא רוצה לדעת יותר. הבנתי את הפרינציפ." שמואל סיפר לי בתחילה שאת האדריכלית, אמה של אופק, הוא פגש בטיסה, וגופה מצא חן בעיניו. בגמר הטיסה היא פנתה ושאלה אותו: "רוצה לבוא אליי לקפה?" הוא עלה אליה לקפה, ומשם התחיל הקשר ביניהם. מה ששמואל תיאר בתחילה כסטוץ חד פעמי, התגלה בהמשך כמספר מפגשים, ואז כרומן שנמשך עד שהילדה המשותפת עלתה לכתה ו'. לאחר מכן עברו היא ואמה לחיפה, ושמואל המשיך לנסוע ולבקר את הילדה שם בתואנות שונות, כשהוא ממשיך לערום בפניי שקרים על גבי שקרים. אמה של אופק, האדריכלית, סירבה להתיר לשמואל להיפגש עם בתם ללא נוכחותה, כך שכול הפגישות שנערכו היו משולשות. את שמה של בתו, אופק בן-נעים, הצפין בטלפון הסלולארי שלו תחת השם "ד"ר בן-נעים."

אלא שכאן לא תמו מעלליו. בהדרגה הוא פרש בפני באותו חדר את האמת, ואני הבנתי שכול החיים שניהלתי עד אז היו שקר. "תאמר לי את האמת," אמרתי לו, "עם כמה נשים שכבת במהלך הנישואין שלנו?" "אי אפשר לספור," הוא ענה…"

***

שם חרוט בקיר – סיפורו של ריאד כנען

סיפור החיים הראשון שערכתי אי פעם היה של אדם בשם ריאד כנען, ועד היום מדובר באחד הסיפורים המדהימים ששמעתי.
כנען, יליד דבורייה, חצה בגיל צעיר את הגבול ללבנון, הפך לבכיר בפת"ח הודות לעברית השוטפת שבפיו, חצה את הקווים והפך לסייען של המוסד, ולבסוף חזר ארצה עם משפחתו כדי לחיות בישראל, דחוי הן על ידי הממסד והן על ידי אחיו הערבים. ספרו "שם חרוט בקיר", ראה אור בהוצאת דוקוסטורי. להלן טעימה:

"…בזיכרון הילדות הראשון שיש לי מאבא שלי, אני בן שנה ומשהו, עוד לא לגמרי יציב על הרגליים. לבשתי אז מכנסיים חדשים, חליפה שקיבלתי מתנה לחג. התחלתי בדיוק לאכול פיתה עם לבאנה שאימא הכינה בשבילי, אבל בגלל שעוד התנדנדתי קצת, הפיתה נפלה לי מהיד, ואני נפלתי תיכף אחריה והתיישבתי עליה עם המכנסיים החדשים. טראח! הכאפה של אבא מצלצלת לי באוזניים עד היום. כמה בכי ופחד היה אז.
גדלתי די בודד בכפר. לא שיחקתי כמעט. אבא לא אהב שהסתובבתי עם הילדים האחרים. "הילדים האלה שאתה משחק איתם," הוא אמר לי פעם, "הם לא ילדים בכלל." הוא לא בטח בהם, היה בטוח שבסוף הם יפגעו בי. כשהמריתי את רצונו והלכתי בכול-זאת לשחק עם הילדים האחרים, חטפתי ממנו מכות. החבר היחיד שלי היה בן-דודי מחמוד. הוא היה גדול וחזק ממני, ועזר לי הרבה. הוא היה בעצם היחידי בכפר שנשענתי עליו. כך יצא שביליתי די הרבה זמן לבד. למדתי להכיר את הסביבה יותר טוב מכל-אחד אחר. פעם אחת זחלתי לתוך פתח שמצאתי בגבעה, ומצאתי את עצמי בתוך מערה ענקית. הכול שם היה עשוי סלע ענק ועליו נח אבק עדין. בפנים היו פתחים של בארות מים, שהיו מכוסים באבנים גדולות. המסקנה שלי הייתה שבעבר עמד שם בניין שקרס ואטם הכול. אני חושב שהייתי האדם היחיד שנכנס לשם אי-פעם.
אבא לא בטח באף-אחד בכפר, גם לא במבוגרים. יכול מאוד להיות שהוא צדק. היה לנו כלב זאב גרמני שאהבתי מאוד. הוא היה הכלב הראשון שראיתי בחיי. ידעתי שכלבים וחתולים אמורים להיות אויבים, אבל הכלב הזה מיד התיידד עם החתול שלנו. הם היו משחקים ביחד. הכלב התחבר גם אליי. לכל מקום הם היו הולכים אחריי, הוא והחתול. גם אחרי אבא. שלושה קילומטר בשדה, כאילו הם שלושה חברים שיוצאים יחד לעבודה. יום אחד, הגיע אלינו הביתה המוכתר משבט עזייזה. הוא בא, והכלב התחיל לנבוח עליו. המוכתר נפגע, נבהל. כנראה הרגיש שפגעו בכבודו. למחרת קרא לי אבא. "ראית את הצוואר של הכלב?" שאל אותי. הסתכלתי על הכלב; סביב הצוואר שלו היו סימנים אדומים, כאילו הוא נתפס במלכודת צבועים, מלכודת עם שיניים. טיפלנו בכלב, אבא ואני, ונראה היה שהוא מתאושש. למחרת צדו אותו שוב. אבא לא היה בבית, ואני יצאתי עם שלוש מאחיותיי לחפש אותו. הלכנו עד שהגענו לאזור של שיחים, ושם מצאתי את הכלב שלי. הם שחטו אותו כמו ששוחטים כבש, והם חתכו את כפות הידיים שלו והניחו אותן לידו. כולנו בכינו. אני מיררתי בבכי כאילו איבדתי בן משפחה. כשאבא חזר הביתה, סיפרתי לו מה עלה בגורל הכלב. אבא סיפר לי שבעת הביקור של המוכתר התגלע ביניהם ריב. המוכתר כעס על כך שהכלב לא היה קשור. אבא אמר לו שהכלב לא תוקף, רק נובח. המוכתר עדיין פחד מהכלב ונרתע ממנו ומשם הם התגלגלו לקללות. אבא היה כמעט משוכנע שהמוכתר שחט את הכלב שלנו. זמן לא רב לאחר מכן, המוכתר קנה טרקטור פרגוסון שלושים וחמש אדום, חדש. הוא לא ידע לנהוג. כשניסה לעלות על גבעה, הטרקטור התהפך. הכף של הטרקטור נכנסה לו לחזה. אבא היה זה שליווה אותו במונית לבית-חולים "העמק," ושם קבעו את מותו. הייתי בלוויה שלו, ראיתי איך הניחו אותו עטוף והתפללו עליו. אחרי הלוויה הלכתי עם אבא בשדה, רק שנינו. אבא פנה אליי ואמר, "עכשיו אני יכול לספר לך, אני בטוח שהמוכתר הרג את הכלב שלנו." "איך אתה יודע?" שאלתי, ואבא אמר, "אני הבאתי אותו לבית-החולים. הכף של הטרקטור חתכה את הלב שלו מתוך הגוף. הפרידה ביניהם. אני בטוח שזה העונש שלו בגלל שהרג את הכלב." הסיפור הזה, עם הכלב שלנו, נשאר איתי מאז. הוא בעצם לימד אותי שני דברים, כמה חזקה הייתה האמונה של אבא שלי באלוהים, ועד כמה ירוד היה המעמד שלו בכפר…"

***

מי האיש/חיים גז

העבודה על ספרו של חוקר המשטרה הבכיר בדימוס חיים גז, נוסף על היותה מרתקת, סיפקה לי הצצה מקרוב אל חיי החוקרים, המונחים בהם הם משתמשים ושיטות העבודה שלהם. גז מתעד בספרו "מי האיש" (הוצאת דוקוסטורי) כמה מהפרשיות הבולטות שחקר: רצח הנזירות בעין כרם, הונאת אשראי של נוכל מפתיע, ואולי המתסכלת מכולן – פרשת מותה עוכר השלווה של ניבה ברוש, שטרם נפתרה עד היום:

תעלומת מותה של ניבה ברוש

"…במהלך שנות עבודתי במשטרה הייתי מעורב בחקירת חמישה עשר תיקי רצח. ארבעה עשר מתוכם הצלחתי לפצח, ואחד מהם טורד את שלוותי עד היום. כמו מקרה הרצח במנזר, גם הוא התרחש על רקע הנוף עוצר הנשימה של עין כרם.

בשנת 1989, בבוקר יום חמישי גשום, יצאה אישה בשם ניבה ברוש מביתה בארמון הנציב לעבודתה כאחות ראשית. היא נסעה בכביש המפותל דרך יד ושם לעין כרם, אך מעולם לא הגיעה לבית החולים. מכונית הרנו חמש שלה נמצאה הפוכה בוואדי בעין כרם אחרי שהחליקה במורד ההר. בתוכה נמצאה גופתה.

זה היה אחד הימים הסוערים ביותר שראתה ירושלים. הראות בוואדי עין כרם, שהוא ערפילי גם בימים כתיקונם, הייתה אפסית, והכביש היה חלק מאוד. הכול הצביע על כך שההרוגה, אם לשני ילדים קטנים, איבדה שליטה על הרכב בתנאי מזג האוויר הקשים, והידרדרה לוואדי. מכיוון שעל פניו נראה היה שמדובר בתאונה, לא הזעיקו אותי לשטח ושלחו לשם רק בוחני תנועה, ואילו הגופה הועברה למכון לרפואה משפטית באבו כביר. כל זה אירע ביום חמישי.

ביום ראשון בשעה תשע בבוקר כבר נקראתי למשרדו של אבי כהן, קצין אגף החקירות של מחוז ירושלים, שאמר לי, "לפני חצי שעה קיבלתי טלפון מפרופסור היס, מנהל המכון הפתולוגי. הוא טוען שלא מדובר בתאונת דרכים. מישהו חנק את ניבה ברוש למוות, הכניס את הגופה שלה לרכב ודרדר אותה לוואדי כדי לדמות תאונה."

מבחינתי היה מדובר בתרחיש הגרוע ביותר שיכול להיות, לקבל תיק רצח כשלא הייתי בזירה. כחוקר הקפדתי להיות ליד הגופה בכל אחד ממקרי הרצח שחקרתי. נהגתי לנסוע למכון לרפואה משפטית ולהיות נוכח בכל אחת מהנתיחות כדי ללמוד את סיבת המוות. ופה קיבלתי חקירה באיחור קריטי של שלושה ימים. אבי אמר לי, "אתה מקבל שלושה חוקרים, רכב ומשרד צמוד." דבר ראשון נסעתי לפרופסור היס באבו כביר כדי שיסביר לי לפרטי פרטים את האבחנה שלו. הוא תמיד היה מוכן לשבת ולהסביר, וגם לצאת לזירת הרצח כשהיה בכך צורך. פרופסור היס ישב איתי ואמר, "זה מקרה קלאסי. מישהו חנק את הבחורה הזו למוות. להערכתי ביצעו את החניקה בתוך הרכב. אני רואה סימני לחץ של יד, אבל לא יכול להגיד לך אם זה היה גבר או אישה."

זירת האירוע כבר הייתה אבודה מבחינתי, מכיוון שבוחני התנועה עשו את כל הטעויות האפשריות כשהגיעו לשטח. למשל, כשמפעילים מגבים ברכב מסוג רנו חמש, כל עוד לא מכבים את הסוויץ' – המגבים ימשיכו לפעול. כשבוחן תנועה נכנס לרכב, דבר ראשון הוא צריך לתעד, "הגעתי לאוטו, אני רואה מגבים עובדים." הוא לא עשה את זה. חקרתי את הבוחן והוא אמר לי, "וואלה, תאמין לי, נכנסתי לרכב לעשות את הבדיקות שלי וראיתי את המגבים עובדים. הדבר הראשון שרציתי לעשות היה להפסיק אותם." שאלתי אותו, "ומה עשית?" והוא אמר, "שיחקתי בידית." אמרתי לו, "דפקתי לי את כל הזירה." כחוקר, היה לי חשוב מאוד לדעת באיזה הילוך היה הרכב, אם מצאו אותו בוואדי בהילוך סרק או בהילוך, כי אם ניבה ברוש נהגה ברכב והתהפכה כתוצאה מתאונה, הרכב צריך היה להיות בהילוך, ואילו אם מישהו רצח אותה ודרדר את הרכב, הוא היה מחליף להילוך סרק מול הוואדי. בוחן התנועה לא הצליח אפילו להגיד לי אם הרכב היה בהילוך סרק, ראשון או שני.

שוחחנו עם קרובי משפחה ועם חברים של ניבה. כולם כאחד תיארו אישה אהובה מאוד ואמרו לנו, "לאף אחד אין סיבה לרצוח אותה. היא לא הייתה מסוכסכת עם אף אחד." החשד שלנו נפל על הבעל, דורון. הוא היה גבר יפה תואר ורזה כמו דוגמן, שעבד כחשמלאי בכיר בחברת החשמל. בשעות הפנאי שלו נהג ללכת לריקודי עם, שם היה "קוטף" לו נשים מבין אלו שהגיעו לחוג. מהר מאוד גילינו שהייתה לו גם פילגש קבועה, שלחצה עליו נואשות לעזוב את אשתו ולהינשא לה. ניבה ידעה אמנם על קיומה של המאהבת אבל העדיפה להתעלם; היא אהבה את דורון אהבה עזה, והוא מצידו חזר והבטיח לה שאוטוטו הוא מתנתק מהמאהבת…"

***

חמישה טיפים לכתיבת סיפור חיים

מעבר להיותה הזדמנות לתיעוד היסטורי מרתק, כתיבת סיפור חיים מספקת לכם היכרות עומק עם חייו של אדם אחר, על התחנות המשמעותיות שבהם. אז איך עושים את זה נכון?

למי מיועד הספר? – זו אחת השאלות הראשונות שכדאי לשאול. האם מדובר בספר המיועד לתפוצה רחבה, בתקווה שיגיע בבוא היום לחנויות הספרים, או בספר הנצחה המיועד לבני המשפחה בלבד? קהל היעד העתידי יכתיב במידה רבה את סגנון הכתיבה שלכם.

זכרו שאתם אורחים – הלקוח הזמין אתכם אל תוך חייו, זיכרונותיו, עולמו הפנימי? כבדו את החלל שאתם נמצאים בו והתנהגו כפי שהייתם מתנהגים עם כל מארח אחר. שמרו על קולו המקורי, זכרו שזה אינו הסיפור שלכם; אתם שם כדי לסייע לו לספר את סיפורו באופן הטוב ביותר.

לא תמיד חייבים להכניס הכול! – לפעמים, במהלך הראיונות ואף בשלב העריכה, נחשפות שכבות ומתגלים סודות אישיים או משפחתיים כאובים, ואיתם מתעוררת הדילמה – להכניס לספר או לוותר? האם נכון לפגוע באנשים קרובים, מתים או חיים, כדי לדבוק באמת המלאה? כמו בכל שלב של כתיבת סיפור חיים, גם כאן מדובר בריקוד עדין בין הלקוח והעורך, אבל חשוב לזכור – הסיפור אמנם צריך להכיל רק את האמת, אבל לא בהכרח את כולה.

פרטים מוסיפים צבע לסיפור – איזו תוכנית בוקר בקעה מהרדיו במטבח בעת שהמשפחה התיישבה לאכול? מה כללה הארוחה? אילו ניחוחות היא הדיפה? איך נראו מדי בית הספר של הילדים, אם היו כאלה? הפרטים האלה מחיים את הסיפור והופכים את הדמויות שבו לאמיתיות יותר בעיני רוחו של הקורא.

נסו לשמור על מתח – גם אם לא מדובר בתעלומה נוסח אגתה כריסטי, כל סיפור מכיל בתוכו סימני שאלה שמעמיקים את העניין של הקורא ואת המחויבות שלו לעלילה. הקורא רוצה לראות איך גיבור הספר מתמודד עם התחנות השונות בחייו; בנו את הסיפור באופן שיצבור מתח לקראת שיאו.

***

ענן שחור…ענן לבן

אחרי שאביה נפטר, ערכה ורדה ל. (שם בדוי) סדר בדירתו. בבוידעם היא גילתה ערימה מצהיבה של מכתבים ומחברות, ששפכה אור חדש על כל מה שידעה על היחסים בין הוריה ועל הפרידה שנכפתה עליהם בתקופת השואה, וחשפה סודות משפחתיים שהוסתרו ממנה כל השנים. הגילוי הזה הוביל את ורדה לשבת ולתעד בעזרתי את הרגשות והמחשבות שהתעוררו בה, והתוצאה היא ספרה, "ענן שחור…ענן לבן", ספר אישי מאוד שכשמו, מערב שמחה ועצב, חיים ומוות. את העטיפה עיצב בכישרון רב יואב וינפלד, בדמות המחברות הישנות של אביה של ורדה.

"…לפני מספר שנים הייתי צריכה לפנות סופית את הדירה של הוריי. אבא שלי, שהיה אגרן מושבע, לא זרק כלום מימיו, ובארגזים שבבוידעם חיכו הפתעות כגון הסנדלים הצבאיים שלי אותם נהג לצחצח עבורי, או פנקסי הסתדרות האדומים שלו על הבולים שבתוכם. מיותר לומר שהייתי צריכה שם לפנות הרבה מאוד ארגזים.

התחלתי לעשות סדר בבוידעם, והגעתי לשקית ניילון גדולה שמיד הרגשתי שיש בה אוצר בלום, כי היו בה מחברות שחורות, כתובות בכתב יד של אבא ביידיש, ומכתבים. אני דוברת יידיש מצוין כי נהגתי לדבר עם סבא וסבתא שלי שעלו ארצה בגיל מבוגר וכבר לא יכלו ללמוד עברית, אבל אני לא יודעת לקרוא ולכתוב. לכן נתתי את המכתבים האלה ואת המחברות לתרגום מקצועי, והייתי מאוד סקרנית מה אמצא. לא היה לי מושג, אבל היו לי השערות. לא ידעתי אם כיוון הכתיבה של אבא שלי היה באמת תיאור של התקופה, כי הוא היה מאוד מעורב בפעילות הציבורית ובבניית המדינה, או שהוא מתאר חוויות אישיות ורגשות שקשורים לתקופת הפרידה שלהם, כשבמשך שבע שנים הוא לא ידע מה עלה בגורלם של אשתו ובנו, רק שיש מלחמה ושהוא השאיר אותם שם.

אגב, כל האנשים שהכירו אותו בתקופה הזו, ללא יוצא מן הכלל, אמרו שהוא לא העלה בדעתו שהם לא ייפגשו יותר. כל החברים אמרו לו, "מתחוללת עכשיו מלחמה בפולין. אין לדעת מה קורה איתם. תתכונן לכך שלא תראה אותם יותר," ואילו הוא לרגע לא פקפק שהם עוד יתאחדו כמשפחה. אולי באמת בזכות האמונה הזו הם גם נפגשו אחר כך…"

***

הבת מצווש של מירי

מירי חרובי הייתה הפתעה גדולה עבורי. הכרתי אותה כאחת מחלוצות היוגה בארץ, אישה שהיא כוח טבע: רקדנית אנרגטית וקורנת שמחלקת את זמנה בין הארץ לחו"ל באופן מעורר קנאה. אבל רק כשהתחלנו להיכנס לעומק בעבודה המשותפת על ספרה הבנתי עד כמה החיים שלה נעצרו בגיל שתיים עשרה, כשאיבדה את אמה למחלה, שבוע בלבד לפני חגיגות בת המצווה שלה.
בגיל חמישים ומשהו, עם הרבה רוח גבית מגילי, החצי השני שלה ביוגה ובזוגיות, מירי קיבלה החלטה: היא תחגוג לעצמה את בת המצווה שהחמיצה, ולא סתם בת מצווה – ה"בת מצווש" שעליה חלמה כשהייתה בת שתיים עשרה, עם מתנות אמתיות, רחבת דיסקו ועם כל החברים מבית הספר של ילדותה.

מתוך ספרה, "יוגה, שיגעון ואמא אחת", שהייתה לי הזכות לערוך:

"יום ההולדת השנים עשר שלי היה טראומטי עד כדי כך, שמאז סירבתי לחגוג ימי הולדת. שנאתי אותם בכל ליבי. שנאתי מתנות. לימים, גם כשתלמידות שלי קנו לי מתנות, סירבתי לקבל אותן. התקנתי בסטודיו לוח השאלות מיוחד שעליו תליתי את התכשיטים שהן הביאו לי, ועודדתי את כל התלמידות לענוד ולהחזיר אותם ללוח כשמתחשק להן. אני לא הייתי מסוגלת לגעת בהם.

ביום ההולדת השנים עשר הייתה אמורה להתקיים חגיגת הבת מצווה שלי. אימא שלי כבר הייתה בשלבים האחרונים של המחלה, אבל היא מאוד רצתה שתהיה לי חגיגת בת מצווה. אני יודעת שהיא הצליחה לארגן משהו בכוחותיה האחרונים ממש, אבל עד היום אין לי מושג מה היא ארגנה, כי שישה ימים לפני יום ההולדת שלי היא נפטרה.

בזמן השבעה, היו דודים שאמרו, "את יודעת, כבר יש לנו מתנה בשבילך." היה זוג שקנה לי מכנסי פדלפון, שהיו אז שיא האופנה, והיה דוד אחר שאמר, "הבאנו לך חולצה," אבל בסופו של דבר לא קיבלתי אף מתנה, מכיוון שאבא שלי, במהלך שהיה ונשאר בעיניי נוראי, החליט לנתק קשר עם כל המשפחה מצד אימא שלי. זו הייתה משפחה גדולה וחמה של סבתא והמון דודים ודודות וילדים, שבט ממש, וביום שנגמרה השבעה הוא ניתק את אחי ואותי מכולם. היו כלא היו, כמו התמונות של אימא שנעלמו מרחבי הבית ברגע שנגמר האבל.

לא קיבלנו הסבר להחלטה הזו. סתמו את הגולל על הבאר, הכי חזק שאפשר. לא דיברו. לימים, בבגרותי, גיליתי את הסיבה לנתק, והיא כל כך טיפשית שבא לי לצעוק: שלאימא שלי הייתה אחות בכורה, רווקה, שהתגוררה עם סבתא שלי, והתברר שאחרי הלוויה היא ניגשה לאבא שלי והציעה שהם יתחתנו כדי שהיא תוכל לגדל אותנו. אבא שלי היה מזועזע מהרעיון, וזהו. חד וחלק חתך אותנו מכל הסיפור הזה. ולא שהם ויתרו עלינו בכזו קלות; השכנים סיפרו לנו שהם נהגו לבוא ולבקש מהם לקרוא לי ולאחי, אבל אבא שלנו סירב. כך שחוץ מהאובדן של אימא שלי, איבדתי משפחה שלמה ובני דודים שהיו מאוד יקרים לי ושנהגתי לבלות אצלם את רוב סופי השבוע. פתאום גם הם נעלמו מחיי. זו הייתה בת המצווה שלי.

גם כשהתחתנתי עם גילי הודעתי לו, "לא חוגגים לי. מקסימום תקנה פרחים, ואנחנו נשב ונאכל יחד." כשהילדים נולדו, חגגנו רק ארבעתנו. יום הולדת המשיך להיתפס בעיניי כדבר נוראי, משהו שלא חוגגים, נקודה. לילדים דווקא חגגנו, ובגדול. שניהם נולדו באותו תאריך בהפרש של שלוש שנים, ואז היינו מציינים את יום ההולדת הכפול בשבת אחת ארוכה, מהבוקר עד הלילה. היינו מוצאים מקום בטבע, בוחרים נושא לחגיגה ומזמינים את החברים והמשפחה. זה היה מדהים. ביום הולדת אחד בנינו אומגות, באחר הקמנו שערים מזהב. היינו עושים תחרויות סוסים לכל הילדים, ואימא של גילי, האישה המדהימה הזו, הייתה מאוד פעילה בהכנות והייתה אופה להם עוגות, לכל אחד מה שהוא רצה. אבל לי? כלום. בשקט, אנחנו חוגגים משהו קטן. אל תקנה לי מתנה.

עד ש… עד שמלאו לי חמישים, ומשהו התחיל לדגדג לי. איזה חוסר שלא יכולתי לשים עליו את האצבע בהתחלה. לקח לי עוד כמה שנים להבשיל עד שהודיתי בפני עצמי – אני רוצה לחגוג בת מצווה. לא קראתי לזה יום הולדת. רציתי בת מצווש עם כל הרעש והצלצולים, כמו שחוגגים בגיל שתים עשרה. לא, לא רציתי בת מצווה; כמהתי לבת מצווה משלי. הרעיון הזה תסס אצלי בשקט במשך תקופה ארוכה, עד שבגיל חמישים ושלוש התחלתי סוף סוף לשתף את גילי, בטפטופים. עוד שנתיים חלפו עד שאמרתי, "זהו זה. אני חייבת שתהיה לי בת מצווה, וכשאני אומרת בת מצווה, אני מתכוונת שאני רוצה לחגוג עם הילדים שהיו איתי בכיתה בגיל שתים עשרה".

אחרי הרבה שנים שבהן לא התראינו, הזמנתי אליי שלושה בנים מהכיתה שהיו מאוד קרובים אליי בזמנו, ועוד חברה טובה מאוד. אמרתי לגילי, "אני מזמינה אותם אליי לשבת אחר הצהריים לקפה יחד עם בני/בנות הזוג שלהם, כי אם אני אעלה את נושא הבת מצווה והם יחזרו הביתה ויספרו לנשים שלהם, הן ישר יגידו, 'הבחורה הזאת מטורפת.' אני חייבת קודם להכיר את הנשים." הם באמת באו עם הנשים שלהם, והחברה שלי באה עם בעלה, ואנחנו ישבנו אצלי בבית ודיברנו על מיליון דברים בהנאה גדולה. אחרי שגם אכלנו אמרתי להם, "תקשיבו, למעשה הזמנתי אתכם כי אני רוצה לחגוג לעצמי בת מצווה. אתם זוכרים שאימא שלי נפטרה?" הם מיד אמרו, "בטח שאנחנו זוכרים," והבנים אמרו, "זאת הייתה הטראומה הראשונה שלנו, המוות של אימא שלך. עד אז אף אחד לא מת אצלנו, אפילו לא הסבים והסבתות. חווינו מוות לראשונה בחיינו, אבל לא דיברו איתנו על זה." מסתבר שמאז אותו אירוע – זה היה בכיתה ו', ואנחנו למדנו יחד עד כיתה ח' – לא חגגו אצלנו את יום האם, ואני לא ידעתי. לא חגגו בכיתה שלנו את יום האם, בגללי. אני מצטמררת כשאני חושבת על זה, כי בזמנו לא הייתי מודעת לזה בכלל. חייתי באיזשהו עולם משלי, ואילו הם היו בטראומה שאי אפשר לתאר. אימא שלי גם הייתה דמות מאוד דומיננטית ואהובה בכיתה, כי היא הייתה וירטואוזית בנגינה על מפוחית פה, ועשתה הפעלות בכיתה שלנו. גם את זה אני לא זכרתי.

אחרי השיחה הזו אמרתי להם, "בואו נלך ביחד לסטודיו, כי שם אני רוצה לערוך את המסיבה, ותגידו לי מה אתם חושבים." היה חודש דצמבר, וכבר החשיך מוקדם, והחבורה הקטנה שלנו עלתה מנווה צדק דרך שדרות רוטשילד, מהחלק התחתון אל הסטודיו באלנבי–רוטשילד, וברגע שנכנסנו לסטודיו שלנו, שהיה באמת מבנה מקסים ומואר ומיוחד, כולם אמרו ביחד, "וואו." ואז אחד ה"ילדים", אודי, אדם מדהים שהיה החבר הכי קרוב אליי מגיל אפס, אמר לי, "את עכשיו זזה הצידה ומשאירה הכול לגילי ולנו. אני מארגן את הכול מול הכיתה." אמרתי לו, "אתה מדבר ברצינות? אתה חושב שמישהו יבוא?" וכולם אמרו, "מעכשיו את לא דואגת לכלום. הכול עלינו." מאותו יום במשך חודשיים, הם נפגשו עם גילי בקליניקה של החבר הזה, שהוא רופא עיניים מצליח, ויחד הם ארגנו את האירוע. היו בכיתה שלנו שלושים וארבעה ילדים שהיו פזורים בכל העולם, שלא ראינו אותם שנים על גבי שנים. אחד החברים שלי, ממי, שהיה מעצב, עיצב ברכה דיגיטלית ושלח את ההזמנות, וכולם, עד האחרון שבהם, התלהבו והתרגשו ואמרו שהם יבואו, אפילו מחוץ לארץ. הם התארגנו ביניהם מול גילי מי יכין מה לאכול, והאירוע הלך ותפח כך שהוא לא נסגר רק עם חברים מהכיתה, אלא גם עם חברים שלי מהעשורים האלה וגם מתי מעט מבין התלמידים שהיו מאוד קרובים אליי. זה הגיע למאה וחמישים איש. מהצד של אבא שלי הזמנתי את כל בני הדודים שלא ראיתי המון שנים, והם באו. עם הצד של אימא שלי לא היה לי עדיין אומץ ליצור קשר, אבל יש המשך לסיפור הזה. זה היה משהו שעוד לא הייתי מוכנה אליו נפשית, כי האירוע עצמו, להזמין את הילדים מבית הספר, גבה ממני המון כוחות, עד כדי כך שעד יום האירוע, שנערך ביום שישי, 26 בפברואר, כשהייתי בת חמישים וחמש, לא האמנתי שהילדים יבואו. לא האמנתי שיבואו לבת מצווה שלי. הייתי מתקשרת לאודי ואומרת לו, "הם אמרו שהם יבואו?" הוא אומר לי, "כן," ואני אומרת לו, "אבל לא יכול להיות. מה, הם יבואו?" במשך כל השבוע הזה הלכתי לטיפול פסיכולוגי כל יום. יבורך המטפל שלי, הוא קיבל אותי מדי יום בלי לקחת ממני אגורה. הוא ראה את זה כמשימת חייו ופשוט העמיד אותי על הרגליים. הייתי צריכה אותו כדי להאמין שמישהו באמת יבוא לחגוג איתי בת מצווה. הרי בתפיסה שלי, בת מצווה זה לא אירוע שמתקיים. אין מצב שהוא יתקיים.

בזמנו, אימא שלי הבטיחה שהיא תתפור לי את שמלת הבת מצווה. היא הייתה תופרת בחסד, והייתה לה עין נהדרת לעיצוב. אחד מזיכרונות הילדות היותר נעימים שלי הוא הנסיעות המשותפות שלנו לדרום תל אביב בחיפוש אחרי בדים. היינו נכנסות יחד לחנויות של וילונות ולמרפדיות בחיפוש אחר בד מיוחד, משהו עם טוויסט, שהיא תוכל לתפור ממנו בגדים עבורנו ועבור הלקוחות שלה. בסוף זה לא קרה. המחלה הכניעה אותה קודם, והפנטזיה שלי על שמלת הבת מצווה מעשה ידיה של אימא נשארה כמו עוד זיכרון שהחמיץ.

עכשיו הייתה לי סוף סוף הזדמנות לתיקון. בארון הבגדים שלי המתינה שמלה שקניתי שנתיים קודם לכן ולא לבשתי אף פעם. זו הייתה שמלת סטן בוהקת בצבע פוקסיה, שהייתה צמודה במותניים והסתיימה קצת לפני הברך. לא בדיוק שמלת בת מצווש סטנדרטית. את השמלה הזו לקחתי לתופרת מקצועית, שהוסיפה לה קפלים עדינים, כמו גלים. לבשתי אותה בערב הבת מצווה בפעם הראשונה יחד עם נעלי עקב, והרגשתי כמו מיליון דולר ועל סף התקף חרדה בו זמנית.

הסטודיו נראה יפה מתמיד באותו ערב. גילי הזמין חברה שהתקינה על הרצפה בסטודיו מנורות לד, כמו בסרט "שיגעון המוזיקה". הבנים שלי היו מקסימים. הם באו עם החברות שלהם ונשאו נאום מרגש. כמתנה הם נתנו לי תליון נפתח ובתוכו התמונות שלהם. אני חושבת שלא היה להם קל כל השנים האלה, לגדול עם אימא שהיא בעצם ילדה, שההתפתחות הרגשית שלה תקועה בגיל שתיים עשרה. שצריכה את האהבה הזו, והרבה פעמים, במודע או שלא במודע, שמה את המטען הכבד הזה עליהם. אבל הם באמת היו נהדרים ותרמו המון להצלחה של הערב המיוחד הזה.

מהילדים מהכיתה ביקשתי שיכתבו משהו. רציתי לשמוע משהו כתוב, והם באמת הכינו נאומים, ואיזה נאומים! אחת החברות, אסטרולוגית במקצועה, הקריאה נאום רוחני שריגש את כולם. אנשים ממש בכו כשהיא סיימה, ואני חתמתי את התוכנית של הערב בריקוד שהכנתי לכבוד האירוע, עם כוריאוגרפיה ששילבה בין ניגודים – שמיים ואדמה, סגירות ופתיחות. מהר מאוד שכחתי שאני רוקדת לעיני כולם והרגשתי שאני בעצם מרחפת בחלל הסטודיו הענקי. רק כשסיימתי את הריקוד והסדרתי את הנשימה, נחַתִּי חזרה לקרקע מתוך החלום ונזכרתי איפה אני נמצאת, ואז גם ראיתי את המבטים של האנשים בקהל והבחנתי שכולם דומעים. השיר שבחרתי, "הנערה מטייגר ביי" בביצוע של שירלי בייסי, לא השאיר עין יבשה, גם בקרב הגברים. היום קשה לי להאמין שעשיתי את זה, אבל כן, אני הופעתי, ויש סרטון וידאו של הריקוד הזה. הכול באמת קרה.

האירוע הזה, שהתחיל בשבע בערב, נגמר בארבע לפנות בוקר. קודם לכן הילדים מהכיתה, חלקם מאוד עשירים כיום, כל הזמן שאלו את אודי, "אז היא רוצה כסף?" ואני אמרתי לו, "חס וחלילה. אני לא רוצה כסף. אני רוצה שישברו את הראש ויביאו לי מתנה אמתית," מכיוון שלבת מצווה, בעיקר בזמני, היו מביאים מתנות ולא כסף. כך יצא שקיבלתי מתנות מדהימות: יומיים ב"יערות הכרמל", מסאז'ים, מסעדות, תכשיטים יפים וספרים, ובפעם הראשונה מאז גיל שתיים עשרה, קיבלתי את כולן באהבה.

לאירוע הזה היו הרבה השלכות על החיים של כולנו. קודם כול, הוא איחד קבוצה של ילדים שלא התראו במשך עשרות שנים, והמדהים הוא, שלמרות כל הזמן שחלף זיהינו מיד זה את זה. מסתבר שכולם נשארו מצולקים מהמוות של אימא שלי בגיל כל כך צעיר, והאירוע הזה היווה מעין תיקון עבור כולם. מאז אנחנו שוב קבוצה מגובשת. לאורך כל השנה אנחנו מתכתבים בווטסאפ, ואחת לשנתיים אנחנו נוסעים, בלי בני הזוג, ללילה במקום כלשהו בארץ, ומכול העולם באים החבר'ה של פעם לישון באוהל גדול ולשבת ולדבר ולצחוק. האירוע הזה קירב אותנו בחזרה, כי היינו כיתה מאוד מגובשת כילדים.

לאורך כל ההכנות, החרדה הכי גדולה מבחינתי הייתה שלא יבואו. אין בת מצווה, שוב. לא משנה כמה ניסו כולם להרגיע אותי, וכמה המזכירה המתוקה שלי, גל, טרחה והזמינה חברים מכל מיני מעגלים. אבל כן באו. וחגגו. ואכלו ורקדו כמו משוגעים, ועד היום אני מודה להם, כי זה היה האירוע המכונן של חיי, חוץ מלידת בניי. זה היה הרגע שבו אמרתי, "אני רוצה, אני צריכה, אני ראויה לאירוע הזה," בלי להתבייש. אני לא אוהבת את המילה נזקקות כי יש בה משהו קבצני, אבל הרגשתי שזה נעשה עם המון אומץ והמון פחד, והבת מצווה הייתה עבורי אירוע חזק ששילב את שניהם. אני מודה לעצמי עד היום שהייתי מספיק חכמה להזמין את הנשים, שהן חברות מאוד טובות שלי עד היום. אני חושבת שאם לא הייתי מזמינה אותן, הן היו הראשונות לומר, "היא משוגעת".

כשאבא שלי שמע על האירוע הוא מיד אמר, "מירי, אני קונה את הפרחים," וזו הייתה מחווה מאוד יפה מצידו, כי אני חושבת שהוא ידע שהוא עשה דבר שלא ייעשה. אני שמחה שהוא זכה להיות באירוע הזה, יותר בשבילו מאשר בשבילי, כי אני כבר גדלתי עם הדבר הנורא, עם המפלצת הזו שאין קשר עם המשפחה. אבל אני חושבת שבשבילו, בגיל שמונים ושבע, זה היה מאוד משמעותי. לאורך כל האירוע דאגתי שאימא של גילי תהיה צמודה אליי. היא גם נשאה נאום. אח שלי נשא נאום. את אבא שלי רואים בווידאו כשמישהו מהכיתה שלי, בחור בשם איציק, לוקח ומביא לו כיסא ואז מוביל אותו יד ביד לשורה הקדמית. זה היה מאוד יפה מצידו. אני לא עשיתי את זה, לא דאגתי שהוא יהיה באור הזרקורים, ולמען האמת, עד שלא ראיתי את אותו סרטון וידאו – אפילו לא הבנתי שכך היה. עצוב לכתוב את זה, אבל הוא הפסיק להיות חלק מהותי מחיי הרבה שנים קודם. הוא נפטר חודש בדיוק אחרי בת המצווה; שנה אחרי כן נפטרה אימא של גילי, ובשנה שלאחר מכן נפטר אחי, בגיל שישים בלבד. הערב הזה, שאיחד כל כך הרבה אנשים, הפך בדיעבד גם לאירוע פרידה.

את שמלת הסטן לא לבשתי מאז. היה לה תפקיד למלא, לערב אחד בלבד, ואני לא רוצה "ללכלך" אותה עם זיכרונות אחרים. אבל מדי פעם, כשאני נתקלת בה במקרה בארון הבגדים ואין אף אחד בסביבה, אני מעבירה יד על הבד החלק והבוהק שלה ומחייכת לעצמי."

ניתן לרכוש את הספר ישירות מהמחברת בעלות של 58 ש"ח כולל משלוח: Bit 052-3614994

***

תמיד רציתי בת

עם עופרית מצס, מתוך צילומי הסדרה טרנסקידס

מי שצפו בסדרה "טרנסקידס" ביס דוקו יתקשה לשכוח את לירון מצס – נער אינטליגנטי ויפה תואר, שחשף באופן רהוט ובביטחון את הדרך להפיכתו מנערה לנער. את לירון פגשתי במהלך צילומי הסדרה, בעת שעבדתי עם אמו עופרית על ספרה "תמיד רציתי בת", בו היא מגוללת את ההתמודדויות והקשיים, רגעי המשבר והניצחונות, ובעיקר – את האהבה ללא תנאי שבה עטפה את לירון לאורך התהליך. הספר ראה אור במקביל לעליית הסדרה.

טעימה מתוך הספר:
"באחד הימים לירון פנתה אליי בשאלה מוזרה: "אימא, את זוכרת שהייתה לך מין חגורת בטן כזאת? אני צריכה אותה."
"בשביל מה את צריכה אותה?" שאלתי בפליאה, סקרנית מאוד עבור מה או מי, אבל לא קיבלתי תשובה ברורה. "אני צריכה לחפש," אמרתי לה.
"אז תחפשי לי בבקשה ומהר," ביקשה. מובן ששכחתי מהעניין. יצאתי מהבית, והיא שוב מתקשרת ושואלת, "איפה זה יכול להיות?" הצעתי שתחפש בחדר הארונות ושוב שכחתי מהעניין. רק לאחר כמה ימים גיליתי לשם מה היא חיפשה את חגורת הבטן. חשבתי שאני מדמיינת: היא הידקה את החזה שלה בעזרת החגורה. הידקה והידקה, ואני רציתי להקיא.
אבל זה לא נגמר בחגורת בטן שכרוכה בהידוק על החזה. לירון החלה ללבוש בגדים גבריים יותר ויותר. יום אחד היא עשתה סדר בארון והוציאה בגדים שלא תלבש יותר. לשאלתי, "למה?" התשובה הייתה: "כי אני לא אוהבת את הבגדים האלה." זה התחיל בחולצות גדולות, שתחתן ישבה אחר כבוד חגורת הבטן שהידקה את החזה המרשים והשופע, ואילו את מקום הסקיני ג'ינס תפסו כעת מכנסי ברמודה של בנים.
מדי יום ביומו היא הצהירה שאין לה מה ללבוש, ואני נתקפתי צמרמורות בגוף. לא הבנתי ממש במה מדובר. התביישתי בשבילה ובשבילי, הייתי בטוחה שזה עניין של כמה ימים שעתיד לחלוף. עדיין לא העליתי בדעתי מה פשר הדבר הזה שמתרחש לנגד עיניי…"

***

מכתבים בבוידעם – על עריכת סיפורי חיים (פורסם לראשונה באתר אנשי ספר)

פעם, בחיים אחרים, הייתי עובדת סוציאלית. סיימתי את התואר הראשון ויצאתי אל העולם כשאני מאמינה בכול ליבי שאהפוך אותו למקום טיפה יותר טוב. אחר כך נולד לי ילד אחד ואחריו ילד שני, המציאות העבירה אותי שיעור בענווה, ומתישהו נאלצתי להודות בפני עצמי שהדחף שלי לטפל באנשים היה ואיננו עוד. אבל הסיפורים, הם דווקא המשיכו להדהד בתוכי; כל אותם ניצולי שואה, נפגעי נפש, נכים, מכורים וילדים מבתים הרוסים, כל מאות הסיפורים ששמעתי לאורך השנים המשיכו ללוות אותי ולפעמים גם להציק, כי לא ידעתי איך הם נגמרו ואם הסוף היה טוב. במקביל גיליתי שאני אוהבת לכתוב ושאני אפילו עושה את זה בכישרון מסוים, פרסמתי שני רומנים והבנתי איפה נמצאת התשוקה האמתית שלי. כך נפרדתי מהעבודה הסוציאלית והתחלתי לעבוד בתחום שהולך וצובר תאוצה בשנים האחרונות: עריכת סיפורי חיים. מדובר בתחום עם הרבה נקודות שוני והרבה נקודות השקה עם כתיבה ספרותית, ואני אנסה לתאר כאן קצת מדרך העבודה שלי ולעמוד על חלק מההבדלים בין התחומים.

אם בעבר, ספרי ביוגרפיה היו בעיקר נחלתם של תעשיינים, אישיויות היסטוריות בולטות או ניצולי שואה, הרי שכיום מדובר במנעד רחב בהרבה של רקע וגיל. לשם המחשה, הלקוח הנוכחי שלי הוא יליד הארץ, צעיר ממני בכמה חודשים, אבל יש לו סיפור חיים שיכול למלא בשקט כרך או שניים.

אז איך זה מתבצע? – קודם כל, אני מניחה את האגו בצד כשאני ניגשת לעבודה, לא משנה כמה הוא מוחה וצורח. זה לא הסיפור שלי, ולא סתם קוראים לתחום הזה ספרות צללים. אם ברומן שאני כותבת אני יכולה לאלץ את הגיבורים שלי לעשות פליק פלאקים, פיזיים או מטאפוריים, כל עוד זה מקדם את העלילה, הרי שבסיפורי החיים אני עוסקת באנשים בשר ודם, שהחוויות שעברו משמעותיות מספיק עבורם כדי שיבחרו להעלות אותם על הכתב, ואני צריכה לכבד את המורכבות שלהם, את השפה הייחודית להם ואת החזון שלהם לגבי התוצר הסופי. אני נפגשת עם הלקוח ומבררת מולו מה החזון שלו לגבי המוצר הסופי, והם שיקבעו. אחת השאלות החשובות ביותר היא: למי מיועד הספר? האם המטרה היא לעורר בקוראים השראה, לנסוך בהם תקווה, לפרוק בפניהם סיפור אישי כואב, להרחיב את הידע שלהם בנוגע להיסטוריה המשפחתית? יש הבדל בין סיפור חיים שיודפס בשלושים עותקים ויחולק בין בני משפחה לרגל חגיגות יום הולדת (או סגירת חשבון עם בעל בוגדני), לבין ספר שיודפס בחמש מאות עותקים ויימכר בתום סיבוב הרצאות, וקהל הקוראים העתידי הזה מכתיב במידה מסוימת את רוח הספר. להבדיל, בעת כתיבת רומן, יסלחו לי הקוראים העתידיים אבל אסור שהם יעניינו אותי. אחרת אני עוד עלולה לנסות לרצות אותם דרך פשרות בעלילה וויתורים על הסיפור שמתרקם לי בראש.

המפגשים שלי עם הלקוח מתבצעים בסביבה שקטה מספיק בכדי ששנינו נרגיש בנוח וכדי שאוכל להקליט אותו עם כמה שפחות רעשי רקע. לרוב יש צורך בעשרה עד שנים עשר מפגשים בכדי לקבל תמונה טובה, ואני משתדלת ככול האפשר לעבוד בצורה כרונולוגית – אחר כך, בשלב העריכה, כבר אפשר להתפרע. במהלך הראיונות אני מתעכבת מדי פעם על נקודות היסטוריות משמעותיות ועל היבטים רגשיים שהלקוחות מנסים לדלג מעליהם בקלילות רבה מדי ("התגרשנו, היה קצת עצוב אבל תכלס הכל לטובה"). אבל אם בספרים שלי, בהם אני נהנית לחפור בקרביים של הגיבורים ומה שיותר מדמם יותר טוב וגם להתעלל בהם מדי פעם רק כדי לראות איך הם יצאו מזה בסופו של דבר, כשמדובר בסיפורי חיים המצב שונה. אנחנו אמנם מגיעים לרבדים עמוקים ככול שהלקוח מאפשר לי ולא סתם יצרתי את אראלה, גיבורת הרומן "בשורות טובות", כעורכת סיפורי חיים, שהעיסוק הגיאולוגי הזה של חשיפת שכבה אחר שכבה עוזר לה גם בחקירת היעלמותו של אחיה הבכור. אבל בעוד שבסיפורי חיים אני כותבת רק את האמת, אני לא בהכרח כותבת את כל האמת. אם מה שנאמר עלול לפגוע במספר או באנשים הקרובים אליו, אני אנסה לשכנע את הלקוח לעדכן או להשמיט פרטים מסוימים. לא כל סוד משפחתי זקוק לטיהור באור השמש ולא כל סגירת חשבונות, על כל הטינופת הכרוכה בה, צריכה להתבצע דווקא בצורת ביוגרפיה מודפסת. כי בצד השני של המאזניים נמצאים בני אדם אמיתיים, והם יצטרכו להתמודד בהמשך עם השלכות החשיפה הזו.

את היצירתיות אני מתעלת בדרכים אחרות. כאן אולי אין פליק פלאקים, אבל יש משחק עם המשלב הלשוני, או טוויה של העלילה כמו סיפור מתח לקראת האירוע המכונן, פריטה על מיתרי הנוסטלגיה, תחקיר היסטורי, שילוב של שירים שמוסיפים נדבך נוסף לספר. כשאני עובדת על סיפור חיים אני צוללת לתוך חיים של מישהו אחר ככול שהוא מאפשר לי. אני נושאת אותו איתי לכול מקום, חושבת בשפה הייחודית לו ובמטבעות הלשון האופייניות לו ורואה את העולם דרך העיניים שלו.

כל פרק שסיימתי את עריכתו נשלח אחר כבוד ללקוח לעיון והערות. זה הבדל נוסף בין כתיבת ספרות לעריכת סיפורי חיים – בעבודה על רומן מתנהל מעין פינג פונג ביני לבין העורכת: אני מתקנת ומשפצת, שולחת אליה, מקבלת הערות ושוב משפצת ושולחת גרסה חדשה וטובה יותר ואילו בעבודה על סיפורי חיים, הלקוח הוא גם העורך. הוא זה שעבר את החוויות והוא זה ששמו יופיע על הספר בסופו של דבר. אני יכולה להציע את הידע המקצועי שלי, התובנות ואינטואיציית הכתיבה, והוא יחליט אם לקבל אותם ובאילו מינונים.

לסיכום, קלישאי ככול שזה יישמע, אני מאמינה שלכול איש יש לא רק שם אלא גם חתיכת סיפור, ולעתים קרובות הסיפור הזה נמצא לא בהכרח בטראומה או בחוויה המכוננת של חייו, אלא דווקא ברגעים האנושיים שלידם: בן ה-90 שתקוע בתוך נישואין חסרי אהבה, ונזכר באוזניי באחר צהריים ההוא על שפת האגם, עם אהובתו מלפני המלחמה, ואיך היא סידרה מאחורי את השיער שהרוח פרעה בתנועה ייחודית רק לה; האישה שהתייתמה מאם בגיל צעיר ובגיל חמישים חגגה בת מצווש מהסרטים עם כל החברי הילדות; המכתבים הישנים שהתגלו בבוידעם מאבא בפלשתינה לאימא בפולין. בעיניי, טביעות האצבע הייחודיות האלה הן לא  פחות מאוצרות קטנים, והגילוי שלהן בתהליך הגיאולוגי של העבודה מול הלקוח הוא מהרגעים היותר מפעימים בעבודה כעורכת סיפורי חיים.

חזרה לראש העמוד >>