הרכב שלנו קרטע במעלה הגבעה בקפיצים מצווחים, כשהוא לא מפספס אף סלע או מהמורה. מאחורינו התמרו ענני אבק גדולים.

"הנה," הצבעתי, "'אצל שלי'. הגענו. החופשה שלנו מתחילה!"

אסף חייך אליי בחמימות והניח יד על ירכי. הוא שבר ימינה לתוך המתחם בדיוק כשהג'י.פי.אס. הפסיק לפעול, וכך, במקום הכרזה חגיגית של 'הגעת ליעד' נשמע צליל מלחיץ של חישוב מסלול מחדש, שלאחריו האפליקציה שבקה חיים.

"אוי, נראה לך שאין פה קליטה?" שאלתי את אסף בחשש.
"לא יכול להיות. היה כתוב באתר שיש פה וויפי".

"חסר להם שלא", אמרתי.

אסף גיחך. "מילא הילדים, הם יסתדרו יומיים אצל ההורים שלך בלי לשמוע מאיתנו. אבל מה יהיה על המטופלים?"

"באמת לא בסדר. איך נטשנו אותם?" אמרתי, וחיוך של שותפים לפשע חלף בינינו. אסף נישק אותי על האף והחנה את הרכב על משטח הכורכר בכניסה. עוד לפני שדומם מנוע, מיהר אלינו גבר מתוך אחת הבקתות. הוא היה רזה וארוך גפיים. "ברוכים הבאים למקום של שלי", לחץ את ידינו. "מצאתם בקלות?"

"כן".

"יופי, יופי. אני אקח את המזוודות שלכם לחדר," הדיבור שלו היה מהיר כל כך עד שהמילים התחברו זו לזו. "אתם ישנים בג'ופלין. זאת הבקתה שם, בין הבונהאם והקרוסבי. ושם מרחוק זאת הלנון, הסוויטה שלנו. זה בעיקר לזוגות בירח דבש. אני בנץ, דרך אגב. בני, אבל תקראו לי בנץ".

"נעים מאוד", אמרתי. "אני שירה וזה אסף".

"הי", אמר אסף. "תגיד, יש מצב שאין פה קליטה?"

בנץ משך בכתפיו. "זה בא והולך פה באזור", אמר, "אבל אם אתם רוצים קליטה בוודאות, תטפסו פה על התל מצד ימין, ממש אחרי השער. זה תמיד עובד". למרבה הזוועה, הוא נראה רציני לגמרי.

בנץ הכניס אותנו לג'ופלין, שהתגלתה כבקתת עץ פונקציונלית ונטולת גינונים. רגע אחרי שנפרד מאיתנו, ממש כשאסף עמד לפתוח את הטרולי שלנו ואני רחרחתי את מיכלי השמפו והסבון הנוזלי במקלחת, נשמעה דפיקה בדלת, וגבר כרסתן בעל שיער דליל שנאסף בקוקו עמד בפתח. העיניים שלו הזכירו לי עיניים של זיקית – שני חרכים לחים ודקים שהיו נתונים בתוך שקיקי עור עגולים ותפוחים.

"היי, אני שלי", חייך אלינו. "ברוכים הבאים. אכפת לכם אם אני אכנס רגע?" בלי לחכות לתשובה הוא קרס ברעש לתוך אחד מכיסאות העץ. "כמה מילים על המתחם ואני מתחפף מפה ונותן לכם להתארגן. אז כן, זה המקום של שלי. חמש עשרה שנה אני פה והיד נטויה. רק תחשבו כמה אנשים עברו במקום הזה, שקם מתוך האהבה הכי טהורה שיש, אהבה למוזיקה ולבני אדם", נחיריו רפרפו בגועל פתאומי, "חוץ מהסטונז, שהם לא זה ולא זה. בכל מקרה, אני בטוח שתיהנו אצלנו. יש לנו את האוויר הכי נקי בארץ. יש פה מטבח ומועדון עם מכונת קפה אם בא לכם. יש לכם גם מטעים עם נוף משגע –  בנץ כבר יעשה לכם סיור – הכול אורגני, תקטפו ותאכלו מה שבא לכם. אתם כרגע האורחים היחידים במתחם אז מגיע לכם שירות וי.איי.פי. כל מה שאתם צריכים, תקפיצו את בנץ, בסדר? הוא ישמח, תאמינו לי".

"תודה", אמרנו פה אחד. מהחלון הבחנו בבנץ רץ במעלה השביל כשהוא נושא ערימת מגבות מקופלות. מצחו בהק מזיעה. "נראה שהוא די עסוק".

"בשביל זה אני משלם לו", אמר שלי. "תגידו, אתם צריכים המלצה על מקום לארוחת ערב?" "לא", אמרנו. "אנחנו מסודרים". לארוחת הערב תכננו להשתרע על המיטה בצימר מול התוכנית הכי טראשית שנמצא בטלוויזיה, לארגן את החטיפים שקנינו מבעוד מועד בסדר אלפביתי, לחסל אותם אחד אחד ולראות באיזו אות נישבר.

"תגיד", היינו חייבים לשאול, "באמת אין פה וויפי?"

"למה אתם צריכים וויפי?" שאל שלי. "באתם לפה לנוח, לא? שחררו קצת. תנו לאחרים לשחרר קצת מכם. חוץ מזה, תמיד יש לכם את התלולית בחוץ למקרים דחופים".

"בנץ כבר הסביר לנו," אמרנו. "אבל קיווינו שהוא טועה".

"מה פתאום טועה. בנץ מכיר את המקום הזה כמו את כף ידו. הוא מחזיק פה את כל המתחם". ובזאת שלי הוציא את ראשו מבעד לדלת. "בנץ!" שאג. "תעזוב את מה שאתה עושה ותבוא הנה. תעשה לזוג הנחמד הזה סיור במטעים".

"זה בסדר", אמרנו. "אנחנו ממילא עוד צריכים להתארגן", אבל שלי כבר אותת בתנועות ידיים גדולות לבנץ שיניח את מה שהוא מחזיק ויבוא.

"פה זה ערוגות הירק", הצביע בנץ בעת שצעדנו מאחוריו על האדמה התחוחה. "יש לנו כאן כרוב, גזר, בצל, עגבניות, מלפפונים. הסלק מת לנו, והצנון חטף כנימות לפני כמה חודשים. כבר חשבנו שזהו, אבל בסוף הצלחתי להציל אותו", אמר בגאווה. "אתם תטעמו ממנו מחר בארוחת הבוקר. כאן משמאל יש לנו את השורה של עצי הפרי: תאנה, מנגו, תפוח, לימון, זיתים. ופה עשבי תבלין – מרווה, נענע, זוטא לבנה, לבנדר, שיבא, למקרה שיבוא לכם להכין חליטה". הוא הביט נפעם לרגע בנוף ההררי המוריק שנפרש לפניו, כאילו רואה אותו לראשונה.

"כמה שנים אתה עובד פה?" שאלנו.

"שמונה" אמר, וההיקסמות נטשה את פניו, "שמונה וחצי כמעט". הוא בעט באבן בלתי נראית בנעל הפלדיום שלרגלו. "נחזור?"

חזרנו. התקלחנו. סידרנו את החטיפים כמתוכנן, מאפרופו עד תפוצ'יפס, קרסנו על המיטה בתחתונים והפעלנו את הטלוויזיה, אלא שאחרי זפזופ נמרץ נחתה עלינו המציאות הקשה.

"שלי!!!"

ניגשנו בצעדים נמרצים אל אדון המתחם, שישב בערסל קש ופרט מעדנות על גיטרה, מפיץ סביבו ניחוח עז של וויד.

"הפסיכולוגים הגיעו!" הריע.

"מטפלים זוגיים", תיקנו אותו. "והטלוויזיה לא עובדת".

"בטח שעובדת. למה לא עובדת?"

"יש רק ערוצים בערבית", אמרנו.

"בסדר, גם ערבים הם בני אדם, לא ככה?" כשראה שאנחנו לא מגיבים, פניו לבשו הבעה ממזרית. "יודעים מה, עזבו את הטלוויזיה. תישארו פה איתי רגע ואני כבר אדאג לכם לבידור לא נורמלי און דה האוס. רגע, הנה… ו…יש לנו פה קליטה". הוא הניח אצבע על שפתיו, מסמן לנו לשמור על שקט, ואז חייג כמה ספרות בנייד שלו. "זהו, עכשיו המספר שלי לא מזוהה. אני מתקשר עכשיו לבנץ ותיכף תראו איזה צחוקים".

הוא לחץ על 'שלח'. בתוך שניה ראינו את בנץ שועט מחוץ לחדר המועדון כשהוא תולש את כפפות הגומי שלידיו. "הלו?" צרח לתוך הנייד שלו. "הלו!"

שלי החניק צחוק מדושן עונג וסימן לנו 'חכו, חכו' בידו. "חברה שלו זרקה אותו לפני חודשיים", הסביר לנו בלחש. "לא איזו מציאה, ועוד הייתה שרופה על מיק ג'אגר, המטומטמת, אבל זה הרומן הראשון שהיה לו מאז שהתגרש. בכל מקרה, היא מסננת אותו מאז שנפרדו. תראו, תראו איך הוא משתגע". הוא חייג שוב.

"הלוווו?" קולו של בנץ הדהד ברחבי המתחם. "נתי, זאת את? תגידי משהו. למה את שותקת? תדברי אליי!" הוא מיהר מחוץ למתחם, טיפס בריצה על התלולית והמשיך לצעוק משם. שלי ניתק ומחה דמעת צחוק מזווית עינו. כשעמד לחייג שוב, עצרנו אותו.

"זה לא יפה", אמרתי.

"גם לא הגון", אמר אסף.

"תחשוב שמישהו היה משתעשע ככה ברגשות שלך, סתם בשביל הבידור. ועוד מול קהל", אמרתי.

"תחשוב שהוא יגלה שזה היית אתה, איזו פגיעה זו תהיה ביחסי האמון ביניכם", אמר אסף.

"אז שלא יגלה", ניסה שלי להתבדח.

"אבל אתה תדע", אמר לו אסף בפנים רציניות.

"אתם צודקים", אמר שלי אחרי שתיקה קצרה. "זה לא היה בסדר. בנץ נותן פה את הנשמה, ואני מה?"

"לפעמים אנחנו צריכים תזכורת כמה מישהו יקר לנו", אמרתי.

גם בתאורה הקלושה יכולנו לראות את עיניו של שלי מאדימות. "אני נמצא איתו יותר שעות מאשר עם הילדים שלי, וככה אני עושה לו", אמר.

אסף חמק לתוך הצימר וחזר עם קופסת טישו אותה הושיט ללא אומר לשלי. השארנו אותו בערסל, שקוע במחשבות, וחזרנו לצימר לאכול חטיפים ולצפות בשידורי האמירויות.

הצמא העיר אותנו בשבע בבוקר, כשטעם המונוסודיום יושב לנו חזק בגרון. ארוחת הבוקר, אותה כינה שלי "האלבום הלבן של ארוחות הבוקר", הייתה צפויה רק בעוד שעה. החלטנו ללכת למטבח, להכין קפה במכונה ולשטוף מעט מהמלח שמילא את שנינו.

כשהתקרבנו למטבח, שמענו קול עולה מתוכו. אסף ואני החלפנו מבטים. "כן, יא בן של זונה. ככה, ככה בדיוק. את הרצפה אתה תלקק אצלי, שלי יא אפס. כןןןןן, ככה". בנץ עמד במרכז המטבח ועיניו מושפלות. למרגלותיו הסתובב איירובוט שחור. "אתה רוצה לעבור?" שאל אותו בנץ. "אז אני לא נותן לך. איך אני איתך, שלי? איזה גבר אתה עכשיו?"

כחכחנו. בנץ הרים אלינו את מבטו ובן רגע האדים כעגבנייה גלילית. "סליחה", אמר. "סליחה שהייתם צריכים לשמוע את זה".

"זה בסדר גמור", אמרתי. "הכול נשאר בין הקירות האלה".

"שנינו רואים שקשה לך", אמר אסף.

בנץ בלע את רוקו. "מאוד".

"נשמע שצברת הרבה כעסים", אמרתי.

"אתם לא יודעים מה זה, כשאתה נותן את הנשמה יום אחרי יום בלי שיעריכו אותך", אמר בנץ.

"אותי", תיקן אסף. "אני נותן את הנשמה שלי בלי שיעריכו אותי. תנסה להגיד את זה ככה עכשיו".

בנץ חזר אחריו בקול מרוסק. הפעם היה תורי להביא את קופסת הטישו מהחדר. "נשמע ששלי ואתה עוברים תהליך של שחיקה", אמרתי כשסיים לקנח את אפו. "זה מובן, זה טבעי. זה גם זמן טוב לפתוח את ההסכם הבלתי כתוב ביניכם ואולי לנסח אותו מחדש. אולי אפילו לשאול את עצמך, ככה, מה משאיר אותך פה".

"את צודקת", אמר בנץ. הוא חייך במאמץ. "תודה, תודה גדולה לשניכם. ותבואו עוד שעה, תהיה לכם פה סעודת מלכים".

שלי פגש אותנו במשעול הכורכר בדרכנו חזרה לג'ופלין, נטולי קפאין אך מלאי סיפוק. עיניו הנפוחות ממילא נבלעו כעת לחלוטין ונראה שבכה. "חשבתי הרבה על השיחה שלנו אתמול", אמר. "ממש פתחתם לי את העיניים. הייתי לא בסדר. אתם ממש טובים במה שאתם עושים".

"שטויות", הסמקנו. "כנראה היית במקום מספיק בשל כדי לשמוע את המסר שלנו".

"אולי, אולי", הוא אמר, ואז פניו התקדרו. "שומעים את זה?" טרטור מנוע נשמע מכיוון המטע, חזק כל כך שכמעט והאפיל על השיר שהתנגן מתוך הרכב:

I can't get no satisfaction"

Cause I try and I try and I try and I try…"

מיהרנו שלושתנו אל המטע וראינו את בנץ נוסע קדימה ואחורה על גבי ערוגות הירק, ראשו מתנודד בהתאם וחיוך פראי שפוך על פניו.

"לא על הצנון, חתיכת…" קולו של שלי נשבר ונדם. בנץ עצר לרגע. הוא הישיר אליו מבט, כיוון אליו אצבע משולשת ולחץ על דוושת הגז פעם נוספת.

אסף ואני החלפנו מבטים.

"היינו פה," אמרנו.

"…אתה יודע", אמרתי לאסף אחרי שהעמסנו את הטרולי בעצמנו, משאירים את המקום של שלי ואת ארוחת הבוקר המובטחת מאחורינו יחד עם ענן אבק, "נראה לי שאתה צריך להכיר בחלק שלך במה שקרה."

"החלק שלי?" קולו של אסף זינק באוקטבה. כמו ציפורן על לוח, חשבתי. "את זאת שנכנסה לשם ברגל גסה, בלי לבדוק בכלל מה הדינמיקה ביניהם".

"אני בסך הכול הכלתי את הכאב שלהם", עניתי. "אתה התחלת להציף שם דברים בלי שהתבקשת".

"אל תדברי אליי בטון הזה". שיהיה בריא, איך הוא הופך דידקטי ברגעים האלה, הפוץ.

"אז אל תקרא לי חטטנית", אמרתי.

"סליחה, זאת כבר פרשנות שלך".

"באמת, ד"ר העברה נגדית?" גיחכתי בבוז.

"אני לא מוכן להמשיך עם השיח הזה", אמר אסף. הוא שלח יד והדליק את הרדיו, ותוך רגע המוזיקה בקעה בעוצמה מהרמקולים, ממלאת את חלל הרכב ואת חרכי השתיקה בינינו.

Satisfaction.