"סיפור שמתחיל בכוס תה" – זוכה תחרות הסיפור הקצר 2019 של מרכז טיוטות.

פרידה עקבה במבטה בזמן שאצבעותיה השחומות של לואיזה סחטו כמה טיפות אחרונות לתוך ספל החרסינה שלה.
"לא!" רצתה לצעוק כשראתה שלואיזה פותחת את דלת הארון שמתחת לכיור ומשליכה את התיון המשומש לפח. היא והנריק חלקו תיון כזה מדי אחר צהריים, ולפעמים הספיק להם גם לעוד אחד בבוקר, אבל מה אכפת לפיליפינית? במקום זה היא רק פלטה אנחה רמה.
"הכול בסדר, אימא?" שאלה לואיזה. כבר חודש היא אומרת לה לקרוא לה פרידה וזאת מתעקשת. שיהיה אימא. פרידה סחטה מעצמה גם היא כמה טיפות חיוך. "בסדר מאמאל'ה. הכול בסדר גמור".
לואיזה הושיטה אליה את ספל החרסינה ופרידה לקחה אותו ממנה בידיים רועדות מעט והביטה באדים המשחקים מעליו, משתלבים ונפרמים.
"אני יכולה הולכת עכשיו אימא?" שאלה לואיזה כששקית הזבל עם התיון בידה, ופרידה הנהנה. "בטח, בטח. כל טוב מאמאל'ה".
ברגע שהדלת נסגרה מאחורי לואיזה, פרידה הרשתה לעצמה לפלוט אנחה רועמת יותר. היא הניחה לה להדהד כמה שניות בין הקירות הזרים ואז התפנתה לבחון את הדמויות המצוירות על הספל שטבעת הזהב שעיטרה את שוליו כבר הספיקה לדהות, ולדמיין שממש כמוהן, גם היא מסבה כעת בטרקלין מפואר כשנברשת בדולח מנצנצת מעל ראשה ולצידה ניצב הנריק, צעיר ובריא וחזהו נפוח מגאווה אחרי בוקר מוצלח של ציד שועלים.
מכל החפצים שהבת שלה הכריחה אותה לוותר עליהם כשעברה לכאן, היו כאלה שהתעקשה לקחת איתה, ולא משנה כמה הבת שלה לחצה. מלחמה קטנה היא עשתה לה עם העניינים האלה, וכמה שהסבירה לה שבבית האבות לא יהיה מקום לכל האלטע זאכן שצברה כל החיים, פרידה הייתה גאה שעמדה על שלה. הספל התואם של הנריק היה אחד מאותם חפצים למרות שנסדק עוד מזמן, ובאמת לא שרד את טלטולי הדרך. "נספה בטרנספר לפה", שמעה את בתה מגחכת בעת שפרקה עבורה את הארגזים המעטים שהביאה.
הרעד באצבעות שהנריק אהב כל כך בעבר התגבר כעת, ופרידה הידקה את אחיזתה בספל ושאפה לקרבה את האדים הריחניים. עיניה נחו על הגובלן מעשה ידיה שהיה תלוי על הקיר, דיוקן של נערה בעלת לחיי תפוח אדמדמות יושבת נינוחה ביער כשהיא שעונה בגבה על עץ עבות, בלי לחשוש ששמלת המלמלה שלה תתלכלך. השיער הערמוני שלה קלוע בצמה מרושלת והיא מתבוננת אל אופק בלתי נראה שפרוש רק לעיניה, שפתיה מתעקלות בחיוך קטן של ציפייה אל עבר חיים שעוד יגיעו.