סקירת ספרים

"האחות המועדפת", ג'סיקה נול
הוצאת כנרת זמורה-דביר, תרגום: אביגיל בורשטיין


יש הנאה מסוג מסוים מאוד שמייצרת ההצצה אל אחורי הקלעים של תוכניות ריאליטי. אנחנו כבר לא ילדים; כולנו יודעים שההפקה מתנהלת פעמים רבות עם רגל כבדה על הגז (אף מילה על "מחוז ירושלים"), ושמציאות וריאליטי הן שתי מילים שונות מאוד. "האחות המועדפת", בדומה לסדרת הטלוויזיה Unreal, צוללת לתוך הקרביים של התעשייה הזו על השקרים והתככים שבה, ועושה את זה באופן מענג ומרושע. אלא שבעוד ש Unreal מתהדרת בחברות אמיצה, גם אם בעייתית, בין שתי הגיבורות הראשיות, "האחות המועדפת" רומסת את קונספט האחווה הנשית בנעלי המעצבים שלה. גיבורות הספר, שועלות ריאליטי ותיקות ומשופשפות כולן, לא מהססות לתחמן, לטנף ולבגוד האחת בחברתה.
כבר מתחילת הספר אנחנו מבינים שבראט, אחת המתמודדות, מצאה את מותה בנסיבות בעייתיות. מדובר בחביבת ההפקה, לסבית מצודדת שהפכה את עודף המשקל שלה ליתרון שיווקי, ואשר זכתה לכינוי "ביג צ'יל". בהדרגה אנחנו מתוודעים לשאר גיבורות התוכנית: סטפני, סופרת שחורה שהתפרסמה לאחר שכתבה על מערכת היחסים המתעללת שחוותה; ג'ן, אורתורקסית חולת שליטה ואומללה למדי, ולורן חברתה, אלכוהוליסטית בהכחשה, שחלק גדול מהתנהלותה קשור בהסתרה והזנה של ההתמכרות הזו. אל החבורה המלבבת הזו מצטרפת האחות המועדפת, קלי, שבאה לתפוס את מקומה של בראט בתוכנית. לכל אחת מהן יש קופת שרצים משלה וחשבון פתוח כלשהו עם הנרצחת, כך שהמתח בספר נובע לא רק מהמסתורין סביב היעלמותה של בראט אלא גם מהגילויים שצצים לגבי כל אחת מחבורת המצליחניות, אשר נעים בין המביך למזעזע.
ג'סיקה נול כבר הוכיחה את יכולתה לייצר ספר מרתק עם גיבורה בלתי נסבלת ב"הנערה הכי בת מזל בעולם", וגם הפעם היא יצרה צ'יק ליט אפל ושופע תובנות. ברוח "האחות המועדפת" אני מאחלת לסופרת הצעירה, היפה והמצליחה הזו שתיחנק מצדפה, סליחה, שתמכור בהצלחה גם את ספריה הבאים.

ציטוט מנצח:
"פגיעה בשמיעה היא תופעה שחשוב לציין על בקבוק התהילה. כל כך הרבה אנשים מוחאים לך כפיים כל הזמן, על זה שאת הולכת, נושמת, מנגבת לעצמך את התחת, עד שזה מכסה על הקול הפנימי שאומר לך שאת לא עד כדי כך חכמה, לא עד כדי כך כשרונית, לא עד כדי כך מצחיקה. יש מי שטועה לחשוב שהבדיחה הזאת היא התקדמות, כי מרגע שנשים יוצאות לעולם הן שומעות שהן לא מספיק. אבל כמי שהיתה משני צדי הגדר, אני יכולה להגיד את זה: אם את לא שונאת את עצמך, רק טיפ-טיפה, את בלתי נסבלת." עמ' 328.

***

איך קרה ששרדת/אסתר דרור ורות לין

 באופן פרדוקסלי, התחושה הראשונה שהתעוררה בי בעת קריאת הספר הקשה הזה הייתה דווקא הקלה. סוף סוף. סוף סוף קמות שתי נשים אמיצות מהאקדמיה, ומבצעות בחינה מדוקדקת וחסרת רחמים של נושא ידוע שהושתק במשך עשרות שנים: ניצול מיני של נשים יהודיות בשואה. האומץ לחקור את הנושא הוא כפול – קודם כל, בגלל נראטיב ה"שואה וגבורה" שהכתיב היישוב היהודי בארץ. נשים וגברים שנאלצו לסחור בגופם כדי לשרוד בנסיבות הקשות במלחמה, לא השתלבו בנראטיב הזה ולכן נחתכו ממנו החוצה. למרות חשדות מרומזים ובוטים כלפי נשים, בעיקר היפות מביניהן, ששרדו את השואה בזכות מיניותן, הכתיב הנראטיב הרשמי שלא התקיים ניצול מיני של יהודיות במחנות, עקב תורת הגזע והעונשים שהושתו על אלה שחרגו ממנה. על ניצול מיני בידי יהודים בעלי שררה לא דובר כלל. כתוצאה מכך גם צמחה הנטייה "להרוג את השליח". כך, למשל, כרונולוג השואה ק. צטניק הוקע כשקרן וכ"פורנוגרף של השואה" עקב התיאורים המחרידים של ניצול מיני בספריו "קראו לו פיפל" ו"בית הבובות", שהיו לדבריו אמת לאמיתה. סרטו של ארי ליבסקר, "סטאלגים", סימן מראש את המטרה והכריז שלא התרחש ניצול מיני של יהודיות בשואה, כשהוא מרמז שמקור החשדות האלה במוח חולני במיוחד, ששואב גירוי מיני מהתיאורים האלו. אליו הצטרפה גם העיתונאית המוערכת ניצולת השואה, רות בונדי, שהכחישה מכל וכל את האפשרות הזו. מצויין. אפשר לנשום לרווחה, פרט לעובדה פעוטה אחת – ניצול מיני של יהודיות בשואה דווקא התקיים, ובהיקף נרחב יותר ממה שרובנו יכולים כנראה להכיל.

עם השנים קראתי עשרות אם לא מאות ספרים ומאמרים על השואה. עבודת התזה שלי עסקה בהעברה בין דורית של טראומת השואה. במשך שבע שנים טיפלתי בניצולי שואה במסגרת עמותת "עמך", ונחשפתי לאינספור סיפורים על אונס והתעללות מינית. כל אותם תיאורים שליבסקר פוסל על הסף בסרטו, גוללו באוזניי כמטפלת מפי עשרות עדים. וכמו הניצולות בספר, המתייחסות רק במרומז לניצול שעברו הם עצמן אך מספרות בפירוט על מקרים קשים שנחשפו אליהן כצופות, כך גם הניצולות והניצולים עמם דיברתי דיווחו ביתר קלות על דברים שנעשו לאחרים. כשדיברו על עצמם, רב היה הנסתר על הגלוי, והסיפור האמיתי היה טמון אי שם בין השתיקות ושברי המשפטים.

וזה מביא אותי לסיבה השניה שספרן של דרור ולין אמיץ כל כך – ההשתקה מצד הניצולים עצמם. הם שתקו כי נאמר להם עם הגיעם ארצה שאין לותיקים עניין לשמוע אותם; כי לעגו להם וקראו להם בשמות גנאי ("סבון" ללא ספק היה אחד המרושעים שבהם); כי בן גוריון אפילו טרח והוציא הנחיה רשמית (!) בה הם התבקשו לשמור לעצמם את אשר חוו. בנוסף על כל אלה, הבושה האיומה, תחושת ההשפלה ואשמת הניצול, והרצון להטמע ולבנות חיים חדשים מהר ככל האפשר במקום אלה שאבדו – כל אלה וידאו שהסיפורים יוותרו קבורים עמוק עמוק. רק ממרחק של עשרות שנים, כשהאווירה בארץ יותר מקבלת והמוות הקרב דוחק בהם לחלוק את קורותיהם כדי שלא יישכחו, מעז חלק קטן מהם לדבר גם על מה שאין להעלות על הדעת.

הספר מחלק את הניצול המיני למספר קטגוריות, הנעות מעירום והשפלה מינית דרך מעשי אונס ויחסי מין בכפיה ועד לשימוש במין כמטבע עובר לסוחר לצורך השגת מזון, חפצים ואפילו תחושת אנושיות. הקטגוריה האחרונה הזכירה לי ניצולה בה טיפלתי, אישה  שנותרה יפה גם בזקנתה. היא סיפרה לי איך פועל פולני בבית החרושת בו עבדה בעבודות כפיה נהג להעביר אליה כריכים, והיא בתמורה כתבה לו "מכתבי אהבה." היא גיחכה במרירות ואמרה לי: "אהבתי אותו? אהבתי את הסנדביצ'ים שלו!"

זהו ספר דק, אבל הקריאה בו מצריכה מספר הפסקות בגלל התכנים הקשים. הטרגדיה של העדים בו כפולה ומכופלת – הם גם עברו את זוועות השואה ואיבדו את משפחתם, ביתם ועברם, גם עברו חוויות של הזרה והתנכרות לגופם שילוו אותם עד סוף חייהם, וגם נאלצו לתת על כך דין וחשבון מוסרי אחרי שבנו לעצמם חיים חדשים. אחד הסיפורים העצובים הוא על אישה המתוארת על ידי בנה כ"אשת חיל", אישה יפה וחזקה, שהצליחה לשרוד בחברת פרטיזנים בתמורה למין. אותה אישה נאלצה להצטדק על כך בפני בעלה בשאר חייהם המשותפים, עד שדעכה ונפטרה בגיל צעיר. לאורך כל הספר, הבחירות העומדות בפני המספרים מתקיימות בנסיבות מחרידות שבעצם אינן בחירות של ממש.

המחברות משתדלות לנקוט בקו אמפתי כלפי המרואיינות, אולם דווקא במקומות בהם הניצולות-המספרות מאשימות נשים אחרות שסחרו במיניותן בעוד הן עצמן שמרו על תומתן – אז היה נדמה לי שהבחנתי בכשל אמפתי, כשפרשנות המחברות נצבעה בשיפוטיות, וכאילו רימזה לצביעות בקרב המספרות.

מספר דברים בלטו בהעדר ייצוג נאות בספר  – עדויות גברים על ניצול מיני שחוו (הגברים מוזכרים רק כעדים למקרים בהם נשים נוצלו או כבנה של אחת הניצולות); מקרים בהם כתוצאה מאותם מעשי אונס נולדו ילדים, שהם כיום אבות ואמהות של חלקנו – מוזכר מקרה אחד כזה כתופעה חריגה, אולם ברור שיש רבים נוספים. כמטפלת, נתקלתי בניצולה שהתלבטה בגיל שמונים וחמש האם לספר לבתה שהיא בעצם תוצאה של אונס קבוצתי ולא של האב שגידל אותה. גם חברה שלי, בהירה מאוד ותכולת עיניים, סיפרה שעד יומה האחרון סבתא סירבה לספר מי אבי בתה. כתיבת הספר ארכה חמש שנים, ומובן לי הקושי לאתר ניצולים שיחלקו סיפורים מסוג זה. אולי במחקר ההמשך, אם יתקיים כזה.

בסיכומו של עניין, הקריאה בספר חשובה ומרתקת אך גם תובענית מאוד מבחינה רגשית. הניתוחים הנראטיבים של המחברות מאירים צדדים נוספים של העדויות בקונטקסט רחב יותר, והבחירה בנושא שהיה טאבו שנים רבות כל כך מבלי לגלוש לפורנוגרפיה מעידה על אומץ רב של דרור ולין.

עם סיום הקריאה נותרתי עם המחשבה שגם היום, ממרחק של שנים רבות כל כך, פוסעים בינינו אינספור אנשים שנפגעו, במישרין או בעקיפין, במלחמה ההיא שעדיין לא הסתיימה עבורם.

איך קרה ששרדת/אסתר דרור ורות לין, הוצאת הקיבוץ המאוחד. עריכה: דנה פריבך-חפץ.