סקירת ספרים

"להלל את החול", שרון מולדאבי. ספרית פועלים, 2020. בעריכת נגה אלבלך, גדעון טיקוצקי ויואב רוזן.

גילוי נאות: אני מכירה ואוהבת את שרון מולדאבי. הוא ובעלי ניגנו יחד בעבר ועבדו יחד בחברת Waves Audio שמוזכרת לא מעט בספר. הוא אפילו הופיע בהשקת הספר השני שלי עם שני שירים יפהפיים שלו – "כנפיים" ו"אם אתה חי".
ועכשיו לספר. "להלל את החול" מציע הצצה אל מאחורי הקלעים של כוכבות, או במילותיו של מולדאבי – כוכבנות הרוק, והפער הוא כמעט בלתי נתפס. מי שהיה הסולן הנערץ של גן חיות לאורך חייה הקצרים, סבל מכל רגע ורגע על הבמה, הרגיש לא נאמן ליצירה שלו, התייסר מתסמונת המתחזה ובז לאלה שהעריצו אותו. מולדאבי בוחן את הקריירה המוזיקלית המוחמצת שלו דרך משקפיים של שיפוט עצמי חסר רחמים ויש רגעים שבא לך כקוראת לומר לו, די. שחרר קצת. תתענג על המתנות שקיבלת.
מולדאבי מרבה לתהות לאורך הספר האם אמן צריך להתאבד, מטאפורית וכלכלית, על היצירה שלו בצורתה האותנטית ביותר. ומה אם אתה הכי אותנטי שאפשר, ואתה שם את הקרביים המדממים שלך על השולחן, אבל רק קומץ קטן של מאזינים מתעניין בהם? מתי הזמן לוותר? הזמן הזה הגיע מבחינתו לקראת גיל חמישים. באמצע החיים צפונה, כשהגוף מתחיל לחרוק ולבגוד פה ושם, הוא נישא ומביא לעולם חיים חדשים – את בנו, אורי, יצירתו המוצלחת ביותר, והוא יוצא לדרך מקצועית חדשה בהייטק, שאמנם משתמשת בידע המוזיקלי שלו אבל דורשת ממנו לבנות פרסונה בוגרת ובשלה יותר.
לפי הספר הזה, המשפחה שאנחנו מקימים לעצמנו היא התיקון, השלווה והמקום שממנו אנו צומחים. החול המבורך של השגרה. אבל הנחמה המיידית והעקבית מאז ומתמיד היא המוזיקה, והיא מלווה את הספר כולו ביופי של פסקול ותובנות, חלקן מתאפיינות באותו מבט חסר רחמים של מולדאבי על עצמו: "…השפה שגידלה אותי וניחמה אותי וריפאה אותי, שפה שאולי ידעתי להקשיב לה טוב מכפי שידעתי לדבר בה."

***

"המחברות של מרתה", טלילה קיש. הוצאת כרמלף עריכה: יעל גב-אי

בבית חולים פסיכיאטרי השוכן לא רחוק מחוף הים של חיפה, יושבת מרתה, ניצולת שואה, וכותבת לראשונה את סיפור חייה.

הספר מחולק לשלושה חלקים: החלק הראשון והארוך ביותר מתאר את תקופת אשפוזה של מרתה, אישה יפה ואינטליגנטית שהיו לה שאיפות ללמוד, להצליח ולהתקדם, עד שבאה המלחמה וטרפה את הקלפים. לאחר המלחמה מרתה נישאה לאנדי, גבר אוהב ומרשים אך שתלטן, והקדישה את עצמה – בהצלחה יתרה – לטיפול במשק הבית. היא מפליאה לאפות ולבשל, לסרוג ולתפור. היא בת זוג ואמא אוהבת. היא מנסה לשקוע בחיים שבנתה לעצמה, ובאמת, "היו לה כמה שנים טובות, שנים של שכחה ללא סיוטי לילה. מה שקרה כמו נמחק ונעלם. חיים חדשים תפסו את מקומו. אבל היא ידעה שזה שם, בור אפל שממתין לה שתיפול."

והבור הזה אכן נפער, בעת מפגש מקרי בקופת חולים עם מי שהייתה קאפו של מרתה באושוויץ וכמעט שהביאה למותה. בעקבות המפגש הזה מרתה מתמוטטת. היא שוקעת בדכאון עמוק ונשלחת לבית חולים פסיכיאטרי עד ש"תחזור לעצמה". אבל מרתה שתשתחרר מבית החולים בתום תקופת האשפוז, תהיה מרתה מעט שונה מזו שנכנסה אליו. בדממה של בית החולים (מרתה זוכה לחדר פרטי), בקשר שנרקם בינה לבין הרופא המטפל בה, שהופך לקשר של אהבה בלתי ממומשת, מרתה מעזה סוף סוף לחזור את העבר הכואב שלה. היא כותבת. את המחברות המגוללות את סיפורה היא משאירה לרופא כשמגיעה זמנה לחזור הביתה. לימים היא תתן אותן לבתה נעמי.

בחלק השני אנחנו מתוודעים לתוכן המחברות, ואל מרתה ככותבת מחוננת. אנחנו פוגשים את נופי ילדותה בעיירה שורני שבצ'כוסלובקיה, את משפחתה, את אחיה הנערץ אוצ'י, את אחותה אריקה, שתשרוד יחד איתה את המחנות, ויחד עמם עוד גלריה ססגונית של טיפוסים, בהם שיירה נודדת של צוענים, דודות קמצניות וקרובים תמהוניים. עד שהכול נעצר. פרק המחנות תופס מעט עמודים במחברות וניכר בו הניתוק הרגשי של הכותבת. הזוועה פשוט גדולה מלהכיל. אחרי השחרור היא עוסקת בחיים, בשיקום ובבנייה של משהו חדש.

החלק השלישי והקצר ביותר של הספר הוא מונולוג של נעמי, בתה הגדולה של מרתה (ואולי בת דמותה של המחברת), שמספרת על החיים בצל הורים ניצולי שואה, על הנסיונות להתרחק מהם ומהצל הנורא, ועל החיבור החזק שתמיד אותה מושך חזרה. "היינו אהובים," היא מספרת, "לא הרביצו לנו, לא הרגשנו שהם ואנחנו תלויים באוויר. מסביב היו רחשים עמומים, כתמים, צללים שהתנועעו מאחורי מסך, אבל עליו כולם השתדלו לראות חיים אחרים, חיים רגילים. עם השנים התנועות שמאחורי המסך הפכו לגוש שחור שהלך וגדל. ידענו בלי לדעת שהוא שם, והתנהגנו כאילו שלא."
הספר הזה, שהמחברת מגדירה אותו "היברידי" – שילוב של מחברות אמיתיות שכתבה אמה ורומן בדיוני, מזכיר מאוד את הגיבורה שלו – הוא מאופק ואלגנטי. אין פה דרמות גדולות, לא על פני השטח בכל אופן. אבל מאחורי המסך, הגוש השחור הולך וגדל, וכפי שהספר נותן לנו להבין, הוא לא הולך להיעלם.

***

"999 נשים צעירות – סיפורו של הטרנספורט הראשון לאושוויץ", הת'ר דיון מקאדאם. הוצאת מטר. תרגום: אסף כהן

"999 נשים צעירות" מביא את סיפורו הלא מוכר של משלוח הנשים הראשון לאושוויץ. המחברת, הת'ר דיון מאקאדם, לקחה על עצמה להנכיח את הנערות האלה, רובן מצ'כוסלובקיה וחלקן מפולין, שנעקרו מבתיהן לשלוש שנים של סבל בל יתואר. אנחנו מלווים אותן בידיעה שרק מעטות מהן ישרדו; הרוב ידעכו לאט או ימותו מוות שרירותי זה או אחר. אני אמנם "שואיסטית" משופשפת ולמודת מאות ספרים בנושא, אבל הספר הזה שבר לי את הלב באופן מיוחד. אולי זה בגלל האופן שבו המחברת נוגעת בגיבורות שלה – בהמון חמלה ובלי טיפת שיפוטיות. אולי זה הפער הבלתי נתפס בין החיים הנוחים שהן ניהלו עד המלחמה, עטופות ואהובות, לגיהנום שלתוכו הן הוצנחו, שעשה שמות בנפש ובגוף שלהן. מאקאדם מתייחסת להיבטים הייחודיים של היותן נשים במחנה, להשלכות של גילוח שערן והיעדר הלבשה תחתונה, להיעדר היגיינה ולבדיקות הגופניות האכזריות שנערכו בהן. עובדת היותן נשים לא רק שלא הגנה עליהן מפני התנאים הקשים, היא גם חשפה אותן לקשיים וסכנות נוספים במהלך המלחמה ואף אחריה. היא מביאה שם קביעה של הנאצים ש"ליהודים אין מזג אוויר", כלומר – גם בעת סופות שלגים עליהם לצאת ולהמשיך בעבודתם. כמו בכל סיטואציה קיצונית, גם שם היו גילויים של טוב לב נדיר תוך סיכון חיים, ומולם – התנהגות חייתית וניסיון לשרוד בכל מחיר. הרבה פעמים אלה היו אותן נערות שנעו בין שני הקצוות. אחת מהן היא הלנה ציטרון, שנמצאת במרכז הסרט "אהבה זו לא הייתה" בשל הרומן שניהלה עם קצין האס.אס. פרנץ וונטש, סיפור שמגלם בתוכו את האזור האפור המוסרי של האסירות במחנה, במקום שבו לא תמיד היו ברירות. אסירה אחרת, רייה הנס, שישבה חצי שנה בצינוק על ניסיון להציל אסירה אחרת, עמדה בארץ למשפט על היותה קאפו. המחברת מקפידה מאוד לדבוק באמת. בכל מקום שבו יש ספק בגלל היעדר עדות שנותרו בחיים, היא מסייגת את דבריה ולא מציגה אותם כעובדה. הספר כתוב בהרבה רגש ועם זאת נמנע מגלישה לפאתוס מיותר, בידיעה שהסיפורים שהוא מגולל מספיק דרמטיים כמו שהם. לסיכום, מומלץ לקוראים עם בטן חזקה.
(ורק הערה קטנה: ברגן בלזן לא היה מחנה השמדה, כמצוין בספר, כי אם מחנה ריכוז.)

***

"השטן בעיר הלבנה", אריק לארסון. הוצאת בבל, תרגום: אור אלכסנדרוביץ'

אריק לארסון, סופר שיודע לנבור בארכיונים ובמסמכים היסטוריים ולהפיח בהם רוח חיים, מתמקד כאן בשני גברים שפעלו בשיקגו של סוף המאה ה-19. שניהם כחולי עיניים, בעלי כושר שכנוע יוצא דופן וכשרון מרשים במשלח ידם.

הראשון הוא דניאל ברנהם, אדריכל ומתכנן ערים שאפתן שנבחר להקים את היריד העולמי בשיקגו, "העיר הלבנה". מדובר בפרויקט שאפתני בואכה מגלומני שתוכנן למשוך מיליונים רבים של מבקרים ולהדהים אותם באמצעות חידושים טכנולוגיים, ארכיטקטוניים ובוטניים. השני הוא הרופא והרוקח ד"ר ה.ה. הולמס, שקרא לעצמו גם בשלל שמות בדויים נוספים. עד היום יש הטוענים בעקשנות שמדובר בכלל בג'ק המרטש, שהחליט לעשות רילוקיישן.

בעוד ברנהם עמל על הקמת היריד כנגד לוחות הזמנים הקשוחים, מזג האוויר הדרמטי, שביתות פועלים, משבר כלכלי בהתהוות ויריבים שרק ממתינים לנפילתו, ד"ר ה.ה. הולמס עוסק באותה חריצות בהרס. בין עיסוק בפוליגמיה, בהונאה וברצח מזדמן, הוא מקים מלון שיארח את הלקוחות העתידיים של היריד שיזרמו העירה בקרוב. ולא מדובר בסתם מלון – הולמס מתכנן מבנה בלהות המורכב ממבוכים, חדרי גזים וחדרי אורחים הנפתחים רק מצד אחד. למטה, במרתף, הוא מציב כספת גדולה ואטומה לרעש, שאף צעקה לא יכולה לבקוע מתוכה. את פועלי הבניין הוא מפטר אחת לכמה ימים ואז שוכר חדשים במקומם. כך הוא מרוויח פעמיים: הוא פטור מלשלם להם עבור "העבודה הגרועה" שעשו, לטענתו, וגם מונע מצב שבו מי מהעובדים יכיר את המבנה השלם ומטרתו.

לארסון בונה בהצלחה את המתח סביב התקדמות שני הגיבורים. אנחנו עוקבים אחרי ברנהם כדי לראות אם יצליח בפרויקט השאפתני שלו (למשל, האם הגלגל הענק הראשון יעבוד כיאות או יקרוס על כל נוסעיו?), ואחרי ד"ר הולמס – כדי לראות כמה רחוק יגיע עם מעשי הרצח וההונאה שלו (ספוילר: רחוק. מאוד מאוד רחוק).

ציטוט נבחר: "הולמס הקשיב. הוא ישב בשלווה בכיסא שליד הקיר המפריד בין המשרד לכספת. הזמן חלף. הכול היה באמת שקט מאוד. רוח קלילה חלפה בחדר; האוורור הטבעי הוא מיתרונותיו של משרד פינתי. הרוח, קלילה עדיין, נשאה את ריחות הבוקר של עשבי הערבה והאדמה הלחה". (עמ' 347).

סיכום: מרתק! ממליצה בחום.

***

"האחות המועדפת", ג'סיקה נול
הוצאת כנרת זמורה-דביר, תרגום: אביגיל בורשטיין

יש הנאה מסוג מסוים מאוד שמייצרת ההצצה אל אחורי הקלעים של תוכניות ריאליטי. אנחנו כבר לא ילדים; כולנו יודעים שההפקה מתנהלת פעמים רבות עם רגל כבדה על הגז (אף מילה על "מחוז ירושלים"), ושמציאות וריאליטי הן שתי מילים שונות מאוד. "האחות המועדפת", בדומה לסדרת הטלוויזיה Unreal, צוללת לתוך הקרביים של התעשייה הזו על השקרים והתככים שבה, ועושה את זה באופן מענג ומרושע. אלא שבעוד ש Unreal מתהדרת בחברות אמיצה, גם אם בעייתית, בין שתי הגיבורות הראשיות, "האחות המועדפת" רומסת את קונספט האחווה הנשית בנעלי המעצבים שלה. גיבורות הספר, שועלות ריאליטי ותיקות ומשופשפות כולן, לא מהססות לתחמן, לטנף ולבגוד האחת בחברתה.
כבר מתחילת הספר אנחנו מבינים שבראט, אחת המתמודדות, מצאה את מותה בנסיבות בעייתיות. מדובר בחביבת ההפקה, לסבית מצודדת שהפכה את עודף המשקל שלה ליתרון שיווקי, ואשר זכתה לכינוי "ביג צ'יל". בהדרגה אנחנו מתוודעים לשאר גיבורות התוכנית: סטפני, סופרת שחורה שהתפרסמה לאחר שכתבה על מערכת היחסים המתעללת שחוותה; ג'ן, אורתורקסית חולת שליטה ואומללה למדי, ולורן חברתה, אלכוהוליסטית בהכחשה, שחלק גדול מהתנהלותה קשור בהסתרה והזנה של ההתמכרות הזו. אל החבורה המלבבת הזו מצטרפת האחות המועדפת, קלי, שבאה לתפוס את מקומה של בראט בתוכנית. לכל אחת מהן יש קופת שרצים משלה וחשבון פתוח כלשהו עם הנרצחת, כך שהמתח בספר נובע לא רק מהמסתורין סביב היעלמותה של בראט אלא גם מהגילויים שצצים לגבי כל אחת מחבורת המצליחניות, אשר נעים בין המביך למזעזע.
ג'סיקה נול כבר הוכיחה את יכולתה לייצר ספר מרתק עם גיבורה בלתי נסבלת ב"הנערה הכי בת מזל בעולם", וגם הפעם היא יצרה צ'יק ליט אפל ושופע תובנות. ברוח "האחות המועדפת" אני מאחלת לסופרת הצעירה, היפה והמצליחה הזו שתיחנק מצדפה, סליחה, שתמכור בהצלחה גם את ספריה הבאים.

ציטוט מנצח:
"פגיעה בשמיעה היא תופעה שחשוב לציין על בקבוק התהילה. כל כך הרבה אנשים מוחאים לך כפיים כל הזמן, על זה שאת הולכת, נושמת, מנגבת לעצמך את התחת, עד שזה מכסה על הקול הפנימי שאומר לך שאת לא עד כדי כך חכמה, לא עד כדי כך כשרונית, לא עד כדי כך מצחיקה. יש מי שטועה לחשוב שהבדיחה הזאת היא התקדמות, כי מרגע שנשים יוצאות לעולם הן שומעות שהן לא מספיק. אבל כמי שהיתה משני צדי הגדר, אני יכולה להגיד את זה: אם את לא שונאת את עצמך, רק טיפ-טיפה, את בלתי נסבלת." עמ' 328.

***

איך קרה ששרדת/אסתר דרור ורות לין

באופן פרדוקסלי, התחושה הראשונה שהתעוררה בי בעת קריאת הספר הקשה הזה הייתה דווקא הקלה. סוף סוף. סוף סוף קמות שתי נשים אמיצות מהאקדמיה, ומבצעות בחינה מדוקדקת וחסרת רחמים של נושא ידוע שהושתק במשך עשרות שנים: ניצול מיני של נשים יהודיות בשואה. האומץ לחקור את הנושא הוא כפול – קודם כל, בגלל נראטיב ה"שואה וגבורה" שהכתיב היישוב היהודי בארץ. נשים וגברים שנאלצו לסחור בגופם כדי לשרוד בנסיבות הקשות במלחמה, לא השתלבו בנראטיב הזה ולכן נחתכו ממנו החוצה. למרות חשדות מרומזים ובוטים כלפי נשים, בעיקר היפות מביניהן, ששרדו את השואה בזכות מיניותן, הכתיב הנראטיב הרשמי שלא התקיים ניצול מיני של יהודיות במחנות, עקב תורת הגזע והעונשים שהושתו על אלה שחרגו ממנה. על ניצול מיני בידי יהודים בעלי שררה לא דובר כלל. כתוצאה מכך גם צמחה הנטייה "להרוג את השליח". כך, למשל, כרונולוג השואה ק. צטניק הוקע כשקרן וכ"פורנוגרף של השואה" עקב התיאורים המחרידים של ניצול מיני בספריו "קראו לו פיפל" ו"בית הבובות", שהיו לדבריו אמת לאמיתה. סרטו של ארי ליבסקר, "סטאלגים", סימן מראש את המטרה והכריז שלא התרחש ניצול מיני של יהודיות בשואה, כשהוא מרמז שמקור החשדות האלה במוח חולני במיוחד, ששואב גירוי מיני מהתיאורים האלו. אליו הצטרפה גם העיתונאית המוערכת ניצולת השואה, רות בונדי, שהכחישה מכל וכל את האפשרות הזו. מצויין. אפשר לנשום לרווחה, פרט לעובדה פעוטה אחת – ניצול מיני של יהודיות בשואה דווקא התקיים, ובהיקף נרחב יותר ממה שרובנו יכולים כנראה להכיל.

עם השנים קראתי עשרות אם לא מאות ספרים ומאמרים על השואה. עבודת התזה שלי עסקה בהעברה בין דורית של טראומת השואה. במשך שבע שנים טיפלתי בניצולי שואה במסגרת עמותת "עמך", ונחשפתי לאינספור סיפורים על אונס והתעללות מינית. כל אותם תיאורים שליבסקר פוסל על הסף בסרטו, גוללו באוזניי כמטפלת מפי עשרות עדים. וכמו הניצולות בספר, המתייחסות רק במרומז לניצול שעברו הם עצמן אך מספרות בפירוט על מקרים קשים שנחשפו אליהן כצופות, כך גם הניצולות והניצולים עמם דיברתי דיווחו ביתר קלות על דברים שנעשו לאחרים. כשדיברו על עצמם, רב היה הנסתר על הגלוי, והסיפור האמיתי היה טמון אי שם בין השתיקות ושברי המשפטים.

וזה מביא אותי לסיבה השניה שספרן של דרור ולין אמיץ כל כך – ההשתקה מצד הניצולים עצמם. הם שתקו כי נאמר להם עם הגיעם ארצה שאין לותיקים עניין לשמוע אותם; כי לעגו להם וקראו להם בשמות גנאי ("סבון" ללא ספק היה אחד המרושעים שבהם); כי בן גוריון אפילו טרח והוציא הנחיה רשמית (!) בה הם התבקשו לשמור לעצמם את אשר חוו. בנוסף על כל אלה, הבושה האיומה, תחושת ההשפלה ואשמת הניצול, והרצון להטמע ולבנות חיים חדשים מהר ככל האפשר במקום אלה שאבדו – כל אלה וידאו שהסיפורים יוותרו קבורים עמוק עמוק. רק ממרחק של עשרות שנים, כשהאווירה בארץ יותר מקבלת והמוות הקרב דוחק בהם לחלוק את קורותיהם כדי שלא יישכחו, מעז חלק קטן מהם לדבר גם על מה שאין להעלות על הדעת.

הספר מחלק את הניצול המיני למספר קטגוריות, הנעות מעירום והשפלה מינית דרך מעשי אונס ויחסי מין בכפיה ועד לשימוש במין כמטבע עובר לסוחר לצורך השגת מזון, חפצים ואפילו תחושת אנושיות. הקטגוריה האחרונה הזכירה לי ניצולה בה טיפלתי, אישה  שנותרה יפה גם בזקנתה. היא סיפרה לי איך פועל פולני בבית החרושת בו עבדה בעבודות כפיה נהג להעביר אליה כריכים, והיא בתמורה כתבה לו "מכתבי אהבה." היא גיחכה במרירות ואמרה לי: "אהבתי אותו? אהבתי את הסנדביצ'ים שלו!"

זהו ספר דק, אבל הקריאה בו מצריכה מספר הפסקות בגלל התכנים הקשים. הטרגדיה של העדים בו כפולה ומכופלת – הם גם עברו את זוועות השואה ואיבדו את משפחתם, ביתם ועברם, גם עברו חוויות של הזרה והתנכרות לגופם שילוו אותם עד סוף חייהם, וגם נאלצו לתת על כך דין וחשבון מוסרי אחרי שבנו לעצמם חיים חדשים. אחד הסיפורים העצובים הוא על אישה המתוארת על ידי בנה כ"אשת חיל", אישה יפה וחזקה, שהצליחה לשרוד בחברת פרטיזנים בתמורה למין. אותה אישה נאלצה להצטדק על כך בפני בעלה בשאר חייהם המשותפים, עד שדעכה ונפטרה בגיל צעיר. לאורך כל הספר, הבחירות העומדות בפני המספרים מתקיימות בנסיבות מחרידות שבעצם אינן בחירות של ממש.

המחברות משתדלות לנקוט בקו אמפתי כלפי המרואיינות, אולם דווקא במקומות בהם הניצולות-המספרות מאשימות נשים אחרות שסחרו במיניותן בעוד הן עצמן שמרו על תומתן – אז היה נדמה לי שהבחנתי בכשל אמפתי, כשפרשנות המחברות נצבעה בשיפוטיות, וכאילו רימזה לצביעות בקרב המספרות.

מספר דברים בלטו בהעדר ייצוג נאות בספר  – עדויות גברים על ניצול מיני שחוו (הגברים מוזכרים רק כעדים למקרים בהם נשים נוצלו או כבנה של אחת הניצולות); מקרים בהם כתוצאה מאותם מעשי אונס נולדו ילדים, שהם כיום אבות ואמהות של חלקנו – מוזכר מקרה אחד כזה כתופעה חריגה, אולם ברור שיש רבים נוספים. כמטפלת, נתקלתי בניצולה שהתלבטה בגיל שמונים וחמש האם לספר לבתה שהיא בעצם תוצאה של אונס קבוצתי ולא של האב שגידל אותה. גם חברה שלי, בהירה מאוד ותכולת עיניים, סיפרה שעד יומה האחרון סבתא סירבה לספר מי אבי בתה. כתיבת הספר ארכה חמש שנים, ומובן לי הקושי לאתר ניצולים שיחלקו סיפורים מסוג זה. אולי במחקר ההמשך, אם יתקיים כזה.

בסיכומו של עניין, הקריאה בספר חשובה ומרתקת אך גם תובענית מאוד מבחינה רגשית. הניתוחים הנראטיבים של המחברות מאירים צדדים נוספים של העדויות בקונטקסט רחב יותר, והבחירה בנושא שהיה טאבו שנים רבות כל כך מבלי לגלוש לפורנוגרפיה מעידה על אומץ רב של דרור ולין.

עם סיום הקריאה נותרתי עם המחשבה שגם היום, ממרחק של שנים רבות כל כך, פוסעים בינינו אינספור אנשים שנפגעו, במישרין או בעקיפין, במלחמה ההיא שעדיין לא הסתיימה עבורם.

איך קרה ששרדת/אסתר דרור ורות לין, הוצאת הקיבוץ המאוחד. עריכה: דנה פריבך-חפץ.

חזרה לראש העמוד >>