עתליה

"עתליה"

לסבתא של עתליה היה רק ציצי אחד. חן ראתה אותו מציץ בגניבה מתוך הסוודר הקיצי שלה, כשישבה רכונה מעל שולחן המטבח ובררה עדשים. בימים כתיקונם הייתה סבתא של עתליה מסתירה את החסר בעזרת חזייה מרופדת, ששיוותה לשדיה מראה של שני משולשים סבתאיים, כבדים. היא הייתה יושבת שם, זרה כמו ספה מטולאת ופרחונית באמצע הסלון המעוצב לעילא, מחייכת בלחיים קמוטות אל שתי הנערות ששעטו בצהלה על פניה בדרכן לשלוף בקבוק מיץ מן המקרר, מזכות אותה בהנהון קלוש של הכרה בקיומה וממשיכות לדרכן. אלא שאותו ערב משהו השתבש, והגדם הסורר החליט להראות את עצמו במלוא נוכחותו. חן הייתה נבוכה בשביל הסבתא, שאת שמה לא ידעה, על כך שלא השכילה להצניע יותר טוב את פגמיה בתוך כל היופי הזה שסביבה – בית של נשים, האחת מהדורה מוקטנת של קודמתה, כמו הבבושקות שניצבו בויטרינת הזכוכית שבסלון. אבל המבוכה נהדפה במהירות כשעתליה הניחה יד שציפורניה כסוסות ומשוחות בלק אדום, ומשכה אותה החוצה מן המטבח. "בואי, נו," אמרה לה בקוצר רוח, "אימא שלי אמרה שמותר לנו להתאפר אם נחזיר כל דבר למקום."
חן הרגישה שנכנסה להיכל לא-לה, אבל עתליה התנהלה בטבעיות בחדר הגדול והמואר, נוברת בין התמרוקים השונים בהבעת מומחה ולבסוף בוררת מספר שפופרות וקופסאות עגולות ומתיישבת מול חן על המיטה, העטויה מצעי סאטן מגוהצים. חן שלחה מבט חטוף אל המראה הגדולה התלויה מעל שולחן האיפור. היו לה שפתיים בשרניות, משורטטות, יפות מאלה של עתליה, והיא שרבבה אותן כעת אל עבר דמותה במראה. כאילו שמעה את מחשבותיה, עתליה נאנחה ואמרה: "איזה שפתיים יפות יש לך. הלוואי עליי," ועל כך ענתה לה חן: "את כולך יפה," לא כחלק מאיזה משחק שבו הן מתמסרות הלוך ושוב במחמאות עקרות, אלא כי באמת, עתליה היה יפה באופן שלא ניתן לערער עליו, ושפתיה, גם אם מעט דקות, התמזגו באופן מושלם במכלול של תווי פניה. בעיניים עצומות, חן הריחה את הבל פיה של עתליה, ריח של ביסלי ומיץ פטל, חשה מברשת רכה עוברת על פניה, התמסרה בהנאה להוראותיה של עתליה, האומרת לה מתי לכווץ את שפתיה או להטות את ראשה, וכל-כך נעים היה לה. "עכשיו תחייכי," פקדה עתליה, ומשחה את שפתיה הבשרניות של חן באודם, בטכניקה שרכשה במהלך אינספור תצפיות על אמה. "תסתכלי בראי," אמרה בהתפעמות. "את כל-כך יפה." חן התבוננה בראי, עיניה המשוחות צלליות תכולות פעורות לרווחה, וההתפעלות של עתליה מפעמת גם בה, והיא אמרה לעתליה, כאילו דיברו על מישהי שלישית, "נכון."
אחר-כך עתליה הושיטה אליה סלסלה קטנה ובה כדורוני צמר-גפן צבעוניים, ובקבוקון פלסטיק. "חלב פנים," אמרה בידענות. "יוריד ממך את האיפור הכי טוב," וחן פשטה בחוסר חשק את היופי שהרגע התענגה עליו, רואה איך הוא עובר מפניה אל הכדורונים הצבעוניים ומשם לפח שליד המראה, ולרגע שוב נזכרה בבדל השד שראתה קודם במטבח.
"חבל שאת לא יכולה להישאר לישון פה," אמרה עתליה בצער, וחן אמרה: "מה לעשות, אימא שלי לא מרשה," ובעצמה הופתעה מעוצמת הצער שמקופל במשפט הזה, עד שהזדרזה ואמרה לעתליה: "עכשיו תורך." אלא שעתליה העיפה מבט בשעון הקיר העתיק למראה שתלוי בחדר, ואמרה: "אין לנו זמן. ההורים שלי צריכים להגיע כל רגע," ואז חנחנה בקולה, כאילו את חן היא צריכה לשכנע: "את בטוחה שאת לא יכולה להישאר לישון פה? רק הפעם?" כשדלת הכניסה נפתחה והוריה של עתליה חוזרים מהבילוי הלילי.
"אני אבוא שוב," הבטיחה חן, לעצמה בעיקר.
"בואי חן, הכרכרה שלך מחכה," קרא אביה של עתליה מדלת הכניסה, וחן הרגישה את בטנה מתהפכת לקראת החזרה הביתה. ברדתה במדרגות שמעה את אמה של עתליה רוטנת בקול נמוך: "אני לא מבינה למה ההורים שלה לא יכולים לאסוף אותה," ואת אביה של עתליה ממלמל בקול מרגיע שזה לא משנה, זו נסיעה של פחות מקילומטר והמנוע חם ממילא.
"אני יכולה לבוא איתכם?" קפצה עתליה ומירה לרכב בלי להמתין לתשובה. חן התבוננה בקנאה באופן הנינוח שבו עתליה התרווחה במושב הנוסע, רגליה הארוכות במכנסי ג'ינס קצרים פשוטות לפנים, והיא מחליפה תחנות רדיו ומחטטת בתא הכפפות בעוד אביה לא נראה מוטרד מהעניין. חן הבחינה שרגלה של עתליה הותירה סימן לבן על דלת המכונית ועצרה את נשמתה, אבל כלום לא קרה, והנה הסתיימה הנסיעה וחן הודתה לאביה של עתליה ויצאה מהרכב, הנה היא כבר עולה במדרגות הבניין, והצבעים הבוהקים שזמזמו סביבה בשעות האחרונות מתחילים לקבל גוון אפרורי, כמו שיערות השיבה שמבצבצות מבעד לצביעה הביתית, המרושלת של אימא.

"תעשי לי נעים בזרוע בזמן שאת מדברת," מבקשת עתליה, עיניה עצומות ושערותיה פרושות על רגליה של חן, השלובות לישיבה מזרחית. "אבל אחר-כך את תעשי לי," התרתה חן, ועתליה הנהנה ומיקמה את ראשה מחדש בחיקה. למען האמת, לחן לא היה אכפת אם ידלגו על תורה. הסיפורים של עתליה היו חיוורים מעט, והיא תמיד הייתה מתבלבלת אחרי כמה משפטים ומתחילה לדבר על עצמה. חן העבירה את קצות אצבעותיה על הזרוע של עתליה, שפלומה בהירה מעטרת אותה, ודיברה בקול נמוך ואיטי, כאילו מספרת אגדה מארץ רחוקה, כפי שמחייב המשחק.
"אז ככה…עכשיו יום שישי בערב. את מסיימת להתקלח ומחליטה מה את לובשת למסיבה. בהתחלה את חושבת ללבוש את הג'ינס מפריז שעושה לך גוף יפה," חן הבחינה שעתליה מחייכת בעיניים עצומות, "אבל בסוף את מחליטה ללבוש את השמלה האדומה שאימא שלך הביאה מהשוק בלונדון בקיץ שעבר. את נועלת נעליים עם עקבים קטנים, ואימא שלך מרשה לך לגלח את הרגליים בפעם הראשונה." שוב אותו חיוך חולמני על פניה של עתליה.
"ואז את מחכה, ומחכה, שהשעון יראה כבר את השעה שש וחצי, ואבא שלך יסיע אותך למסיבה."
"של מי המסיבה?" קטעה אותה עתליה.
"של מיכל," ענתה חן בלי להתבלבל. "מיכל וסרמן. וכל הדרך למיכל את עצבנית, וחושבת, מי כבר נמצא שם, מי עוד לא הגיע, ואת מי רונן יזמין לרקוד איתו. בסוף כשאת נכנסת, את רואה שכל הכיתה כבר נמצאת שם. חלק מדברים בצד ואוכלים, ואימא של מיכל מארגנת משחקי חברה בשביל השאר. אבל כשאת נכנסת…" חן עצרה לרגע כדי להעצים את הרושם הדרמטי, "את כל-כך יפה, שכולם מפסיקים את מה שהם עושים. הילדות שאוכלות נתקעות באמצע הביס, אימא של מיכל שוכחת מה היו ההוראות של המשחק שהיא ניסתה להסביר, ורונן…הוא פשוט חוצה את החדר וניגש אליך כאילו רק שניכם שם. הוא לוקח לך את היד, ושואל את אימא של מיכל אם היא יכולה לשים, רק בשבילכם, שיר סלואו."
החיוך על פניה של עתליה התרחב, אבל עיניה נשארו עצומות. אצבעותיה של חן המשיכו לנוע במעלה ובמורד זרועה.
"אימא של מיכל מחליפה תקליט. היא שמה "לחישה פזיזה" של ג'ורג' מייקל, ורונן מחבק אותך חזק-חזק ורוקד איתך בזמן שכולם רק עומדים ומסתכלים. את מניחה את הראש שלך על הכתף שלו, והוא לוחש לך שמעכשיו לנצח, זה יהיה השיר שלכם."
עתליה פקחה את עיניה. "ומה קורה אחר-כך?"
"וזהו. מה זאת אומרת, מה קורה אחר-כך? את נהיית החברה שלו ואתם מאוהבים."
"אנחנו לא מתנשקים אחרי המסיבה?"
"לא יודעת. נשיקות לא נראות לך קצת מגעילות?" שואלת חן. "אפילו אם זה עם מישהו שנראה כמו רונן, את יכולה לדמיין את הלשון שלו, עם כל הרוק, נכנסת לתוך הפה שלך?" וכבר בחנה בהנאה את הבעת הזעזוע על פניה של עתליה. כמה נהנתה בכל פעם שהצליחה לגרום לה להתרגש, לצחוק, או להיגעל.
מאוחר יותר, לא הצליחה לזכור מי מהן הציעה שינסו להתנשק כדי להתרגל, כדי שכשיבוא רגע האמת ורונן או שאולי או מישהו אחר ינשקו אותן, הן יהיו מוכנות. היא רק זכרה איך פניה של עתליה התקרבו אליה באיטיות, התווים היפים נראים כמו מבעד לעדשת עין דג ממרחק קטן כל-כך, ואיך מצאה את עצמה שלא מרצונה פורצת בצחוק. "מצטערת. בואי ננסה שוב" הציעה, רואה את העלבון על פניה של עתליה. בפעם השנייה כבר הצליחה לשמור על ארשת פנים הרצינית המתבקשת מהמעמד, וניסתה להבין איך היא מרגישה בעוד לשונה הלא מנוסה של עתליה מטיילת בתוך פיה כמו צלופח קטן, מפצה על חוסר ניסיון בעודף פעלתנות, מברישה את שיניה של חן בתנועות ימין-שמאל נמרצות. היא פקחה חצי עין, לראות אם עתליה מתבוננת בה, וראתה שהיא רוכנת עליה בעיניים עצומות, שקועה כולה בשיעור שלהן.
"את חושבת שיצליחו לתפוס את הסוטה?" שאלה עתליה בלחישה מלאת יראה. הסוטה היה אותו גבר חסר פנים שלפי השמועה מסתובב במכוניתו בשכונה בשבועות האחרונים, מציע הצעות מגונות לנערות שחולפות לידו ברחוב. דלית מהכיתה המקבילה סיפרה שהוא עצר לידה וביקש שתסביר לו איך מגיעים למרכז המסחרי, ולאחר שיחת חולין קצרה שלף את איברו. "מגעיל!" היא אמרה. "נפוח ואדום. איכס."
"תחשבי איזה דוחה, לראות אותו מוציא את ה…זהו שלו מהמכנסיים," עתליה עיוותה את פניה, נראית בעיקר משועשעת.
"איכס," הסכימה איתה חן, ותהתה בקול איך נשים מבוגרות לא נגעלות מהדבר הזה. "אולי נפרומניות נהנות מזה," אמרה עתליה, וחן התלבטה אם לתקן אותה ולבסוף, כרגיל, מחליטה שלא.
אלא שעתליה כבר המשיכה: "יש לי רעיון מעולה. בואי נכתוב לרויטל מכתב איומים בעילום שם."
רויטל. מתי הופיעה בכלל בבית-ספרן? חן לא הייתה בטוחה. יום אחד לא הייתה שם, ובמשנהו ישבה בשורה השנייה של הכיתה, בלי שהמורה תציג אותה בפני התלמידים. היא הייתה שקטה, חיוורת וכל-כך…דהויה, חשבה חן. בחולצה בצבע בז' עכור, מכנסיים חומים בגזרה מיושנת, ונעלי עור גבוהות, חומות כהות אף הן. לא משנה כמה ניסתה, לא הצליחה לזכור אם שמה רויטל או אביטל, בוחרת בכל פעם באפשרות הלא נכונה. שיערה הפזור, יבש למראה, נח לו קווצות-קווצות על כתפיה הצנומות, ועיניה המימיות נחות בתווך של פנים מאורכות, חיוורות. לא הקדישה לה כמעט מחשבה עד ההצעה של עתליה. במקום לשאול למה, חן מוצאת את עצמה אומרת: "אבל היא תדע שזה מאיתנו," ועתליה, שכנראה כבר הקדישה מחשבה לעניין, אמרה: "מה פתאום. נגזור אותיות מכל מיני עיתונים ונדביק אותם על דף, ואז נשים לה את המכתב מחר בתיק. היא תתעלף!"
"מה נכתוב?" שאלה חן בחוסר חשק.
"את הסופרת, תמצאי כבר משהו שיגרום לה לפחד. יו, איזה כיף זה יהיה!"
חן התקשתה לגייס את האיבה הנדרשת כדי לכתוב מכתב איומים לאביטל או רויטל, שלא עוררה בה שום רגש, חיובי או שלילי. אבל עתליה התבוננה בה בציפייה, נושכת את שפתה התחתונה באופן שגרם לה להיראות כל-כך יפה וצודקת, שחן משכה לבסוף בכתפיה ואמרה: "בסדר, אני כבר אחשוב על משהו."
הן אספו מגזינים צבעוניים, "לאישה," "מעריב לנוער" ו"להיטון" ממתקן עיתונים מתכתי שניצב בסלון, ונכנסו לחדר העבודה של אביה של עתליה. חן תהתה כמה חדרים יש בבית הזה, שכל פעם מתגלה בו אחד חדש. עתליה ניגשה בצעד בוטח למגירה, שלפה מתוכה דפים לבנים שבראשם התנוסס הכיתוב: "גיורא אבן-טוב, שמאי."
"זה לא טוב," הנידה בראשה, מצב רוחה הטוב מתפוגג ברגע. "אוף, הוא כזה מעצבן לפעמים. לא יכול לשים פה דפים רגילים? מה אני אעשה עכשיו עם השם שלו למעלה? כאילו, זה אמור להיות מכתב אנונימי!"
"אפשר למחוק בטיפקס," הציעה חן, ונתקלת במבטה המצמית של עתליה.
"תגידי, את רצינית? נראה לך שאי אפשר לקרוא את הכתב מהצד השני?"
"או לגזור את החלק העליון," אמרה חן, ועתליה התרצתה ואמרה: "טוב, נראה איפה הוא מחזיק את המספריים," וחן שמה לב שעתליה פולטת את המילה הוא בכעס רב. היא פשפשה במגירות, עיוורת לעטים ואטבים שנפלו על השטיח, ולבסוף הניפה בתרועת ניצחון זוג מספריים שנחבא בקצה המגירה. חן התבוננה בה כשגזרה את החלק העליון, המפליל, של הדף, נושכת את לשונה בריכוז ואז מתיישבת על הרצפה בשיכול רגליים. "בואי," אמרה לחן, שהתיישבה לצידה כמי שכפאה שד.
"נו," האיצה בה. "קודם תכתיבי לי ואחרי זה נגזור את האותיות. ותעשי את זה מפחיד, שהיא לא תרצה לבוא לבית-הספר אחרי זה. מגעילה כזאת."
חן החלה להכתיב, צופה בידה של עתליה רצה על הדף.
"אביטל,"
"רויטל," תיקנה עתליה, וחן המשיכה:
"לפני שבועיים עברת לבית-ספר חדש, לכיתה ו'2. אף אחד לא אוהב אותך שם. את ילדה שקטה, שאוהבת ללבוש בגדים חומים. את בטח שואלת מאיפה אני יודע את זה. אני יודע עוד הרבה דברים עליך. אנשים קוראים לי הסוטה, אבל זה רק בגלל שהם לא מבינים.
בעיניי את דווקא יפה ומיוחדת. אם את רוצה להיפגש איתי, תחכי לי מחר בכניסה לבית-הספר בשעה אחת. אני אבוא עם המכונית שלי ויהיה לנו כיף ביחד. אל תספרי לאף-אחד, זה יהיה הסוד שלנו.
שלך,
אני"

"מעולה," אמרה עתליה, מציעה לחן חיוך עתיר חמימות. "יהיו לנו מלא אותיות לגזור, אבל לא נורא. וואו, את כותבת כל-כך בקלות! כשאני אהיה שחקנית, את תכתבי לי את המונולוגים?" וחן הייתה מופתעת, כי לא הניחה מעולם שלעתליה יש תכניות לעתיד, חשבה שהיא מתאמנת רק על האישה שתהפוך להיות. הידיעה הזו, שגם לעתליה יש חלום, לא נעמה לה. כאילו עתליה גנבה ממנה משהו שהיה רק שלה, איזה יתרון שהיה לחן על פניה. היא לא ענתה לעתליה, העמידה פנים שהיא עסוקה מדי בחיפוש האות הבאה לחיתוך, ועתליה המשיכה: "את יכולה לתאר לעצמך איזו הרגשה, שאולם שלם מוחא כפיים רק לך?" לחן כמובן לא היה מושג, ומאיפה יהיה, אבל היא חשבה שעתליה באמת מתנהלת בעולם כמו מלכה בין נתינים, כאילו היא תמיד מוקפת קהל. "כשאני אהיה גדולה, אני אלמד משחק בלונדון," הודיעה לחן בעיניים נוצצות. "אני אחזור לפה כוכבת. תזכרי שאמרתי לך."
למחרת בצהריים, חן ועתליה עמדו בחצר בית-הספר והביטו דרך חלון הכיתה על אביטל-או-רויטל בעת שקראה את המכתב האנונימי, שהונח בתיקה באופן בולט במפגיע. עיניה המימיות רפרפו על האותיות שהודבקו בקפידה על ידן יום קודם, מסרבות לשקף כל סוג של רגש. כשסיימה, קיפלה אותו כלאחר יד ותחבה אותו חזרה לילקוט במה שנראה כשוויון נפש, ואז התיישבה ושלפה מתוכו כריך עטוף בנייר פרגמנט. עתליה זעמה, אצבעותיה ממוללות את שיירי הדבק שנותרו עליהן מאתמול. "תראי אותה," אמרה לחן. "היא סתם יושבת שם ואוכלת את הסנדביץ' המגעיל שלה כמו איזה מפגרת!"
חן תיזכר מאז פעמים רבות ברגעים האלה בחצר בית-הספר, ובהקלה המפתיעה, הסודית, שפרפרה בה על כך שאביטל-או-רויטל לא נגסה בפיתיון. זו תהיה הפעם האחרונה בה עתליה הייתה שלה, ושלה בלבד. חן לא ידעה להסביר מה בדיוק השתבש, אבל מאז אותו היום נטשה עתליה ללא הסבר את מקומה הקבוע ליד חן, ועברה לשבת ליד אביטל-או-רויטל, בטור השמאלי. פתאום חדלה להיות זמינה להצעותיה של חן לבלות את אחר הצהריים יחד, מותירה את חן לתהות בקנאה האם היא נמצאת בחברת אביטל-או-רויטל עכשיו, האם גם איתה היא מתאמנת בנשיקות ומשחקת בנדמה לי. האם היא מאפרת אותה במיומנות מול המראה בחדר השינה של הוריה, וכשמסיימת אומרת לה בהתפעמות עד כמה היא יפה, בשכנוע כזה שאביטל-או- רויטל מרגישה כמו הנערה היפה בעולם, לכלוכית שמקל הקסמים של עתליה נגע בה לכמה רגעים.
חן נזכרה איך אמה אמרה פעם שעתליה אולי מתוחכמת, אבל בטח שלא חכמה, ואז הוסיפה וריככה שבשביל איך שהיא נראית, ועם הכסף של הוריה, יש לה בהחלט מספיק שכל. אבל זה לא משנה; חן התגעגעה עד כאב לעתליה, שהייתה חכמה מספיק לגרום לה להרגיש מודעת לקסמה. והיא התרגשה יותר ממה שמוכנה להודות בפני עצמה, כעת כשהיא מצלצלת בפעמון ביתה של עתליה. שלושה שבועות ארוכים לא ביקרה כאן. שלושה שבועות במהלכם צפתה בעתליה מסתודדת בשיעורים עם אביטל-או-רויטל, העבירה פתקים בין שתיהן והלכה ונמלאה שנאה כלפי הנערה החומה הזו שתפסה את מקומה. כמה התגאתה בעצמה שהחליטה להתעמת עם עתליה ולשאול אותה ישירות מה גרם למרחק ביניהן. עתליה נראתה מופתעת. "חשבתי שאת לא סובלת אותה," אמרה. "מה פתאום את רוצה להסתובב איתנו עכשיו?" איתנו. חן בלעה את גאוותה ואמרה, "אני מוכנה לנסות," ועתליה, בחיוך שחן לא הכירה, אמרה לה: "יופי. אז תבואי אליי אחרי הצהריים. גם היא תהיה."
מספר שניות עד שהדלת נפתחה, ועתליה עמדה שם בחיוך רחב. "איזה כיף שבאת," אמרה לחן בחמימות שחסרה לה כל-כך. "רויטל קצת מאחרת. את רוצה משהו בינתיים? ביסלי?" חן הנהנה והתלוותה לעתליה אל המטבח. סבתא של עתליה ישבה שם, מגלגלת כדורי שוקולד זהים בגודלם, וחן נמלאת שמחה עצומה לראות אותה. "שלום, סבתא של עתליה," אמרה, ונרכנה לתת לה נשיקה על הלחי בעלת העור הרך, הקמוט, דבר שלא עשתה מעולם. הסבתא חייכה אליה חזרה בחיבה.
"בואי, נו," האיצה בה עתליה, והן עלו לחדרה, אותה ממלכה קטנה ששעריה נסגרו בפניה לפני שלושה שבועות. הן ישבו על המיטה עצומת המימדים של עתליה, מותירות עליה שובל פירורי ביסלי, וחן הרגישה שאין לה עכשיו שום צורך במילים. היא יכולה רק לשבת כך, להתבונן בעתליה מכרסמת ביסלי, וליהנות מהשתקפותה בעיניה. אבל עתליה העכירה את האווירה כששאלה: "למה בעצם את לא סובלת את רויטל?"
חן לא ידעה בדיוק. כי היא תפסה את מקומה, כמובן. אבל גם, "כי היא טיפשית," אמרה לבסוף. "ומשעממת. אין לה אישיות. היא נגררת. לא נראה לי שיש דברים שמעניינים אותה. והיא תמיד לובשת חום, שזה הצבע הכי מכוער שיש."
האם הוילון זז? היא בוודאי דמיינה את וילון הסאטן הארגמני מתנופף ברוח. אבל לא. הוילון בהחלט נע, ומאחוריו הגיחה רויטל, מעכשיו תזכור חן ולא תתבלבל יותר לעולם. רויטל, לא אביטל, יצאה משם בבגדים חומים מתמיד ובגיחוך מתנשא של איך עבדנו עליך, למרות שהייתה צריכה בעצם להיעלב עד עמקי נשמתה מהדברים שנאמרו, וחן הבינה שהבדיחה לגמרי על חשבונה.
עתליה חייכה בסיפוק. "זה ילמד אותך לרכל על אנשים אחרים," אמרה, קולה מחנך, מצליף, וחן יכולה הייתה לדמיין אותה לשבריר שנייה כאישה המבוגרת וחסרת הקסם האישי שאולי תגדל להיות יום אחד. עתליה פנתה בשביעות רצון אל רויטל ואמרה לה: "ראית איך היא האמינה לי?" ורויטל הנהנה ואמרה: "טוב, את שחקנית ממש מעולה." מסונוורת מדמעות גיששה חן את דרכה החוצה משם, לקול צחוקן של עתליה ורויטל, בלי לומר שלום לסבתא שבמטבח, שנשאה אליה מבט תמה. שיבוא הסוטה עם האוטו עכשיו, חשבה, שידרסו אותי, מה אכפת לי. עיוורת מבכי היא עשתה את הדרך מביתה של עתליה, שמונה מאות וחמישים מטרים, היא מדדה פעם את הצעדים. אימא, בחוש מיוחד של אמהות, פתחה את הדלת עוד לפני שהתקרבה אליה.
"מה קרה לך?" נבהלה, וחן הטיחה בה, בזעם שהבהיל אותה בעוצמתו: "הכול בגללך! אם רק היית מרשה לי לישון אצלה כלום לא היה קורה!" והיא נכנסה לחדרה וטרקה את הדלת מאחוריה.
****
מה קרה? חן, ששרבטה במחברתה, הייתה מודעת פתאום לשקט שהשתרר בכיתה, והיא הרימה את עיניה וראתה את מנהלת בית-הספר עומדת בפתח, חמורת סבר מתמיד. "עתליה אבן-טוב," קבעה המנהלת, וזה הספיק. עתליה קמה, לוקחת איתה את הילקוט ובלי ליצור קשר עין עם איש, יצאה מהכיתה. סמדר, המורה לגיאוגרפיה, התקשתה להמשיך בשיעור ככל שהלחשושים גברו והפכו לזמזום, ואז לשיחה ערה. "חברים," נקשה בגיר שבידה על הלוח, מפיקה ממנו צליל שלרוב מצמרר דיו כדי לגרום לכיתה להשתתק. לא הפעם. "חברים," חזרה סמדר. "בואו נעשה קצת סדר במה שקרה פה עכשיו. עתליה אבן-טוב לא תחזור לספסל הלימודים בבית-ספרנו. היא ומשפחתה עוברים להתגורר בעיר אחרת. צר לי שכך קרה ושלא זכיתם להיפרד ממנה בצורה מסודרת. עכשיו אני מבקשת מכולכם לזכור שזהו שיעור, ולהתנהג בהתאם." הכיתה חזרה לזמזם ביתר שאת. מישהו נזכר שחן נראתה בחברת עתליה בהפסקות, ועכשיו כמה תלמידים עטו עליה בעיניים נוצצות, מקווים שתספק את הסחורה. איריס, שאימא שלה מיודדת עם אימא של עתליה, טענה שבכל אשם אבא של עתליה, שבגד בה על ימין ועל שמאל. או מעל בכספי החברה שלו, היא לא הייתה בטוחה, אבל בטוח היה שם משהו עם הפרת אמון. שחר, שגר בשכנות לעתליה, דווקא טען שסיבת המעבר הייתה עתליה עצמה, שהתרועעה עם גבר מבוגר ממנה בהרבה שנים, והדרך היחידה לנתק ביניהם הייתה המעבר הפתאומי הזה. בתוך ההמולה חן צודדה מבט אל רויטל, שנראתה המומה ונבגדת, ללא ספק מופתעת כמו כולם, ובלי שתתכוון שפתיה הבשרניות התעקמו לחיוך קטן של שמחה לאיד.
"סליחה, המורה," היא ממלמלת תוך כדי קימה, מפלסת דרכה בין שולחנות הפורמייקה הירוקים. כבר חודש שהשנאה מאכלת אותה מבפנים, חומצתית ומבעבעת. היא רוצה להקיא אותה בפניה של עתליה לפני שההזדמנות תחלוף ולא תחזור. "אני לא מרגישה כל-כך טוב," ובלי להמתין לאישור כבר היא בחוץ, רצה, רצה. השנה החליפה את הסנדלים התנכיים שלה בנעלי בובה יפות ולא נוחות, וכעת הלמו סוליותיה השטוחות במדרכה, קלאק-קלאק-קלאק, מתערבות בצליל של נשימתה ההולכת וכבדה, עד שהגיעה לביתה של עתליה. משאית הובלות גדולה חסמה את שדה הראיה, ולרגע עצרה חן את נשימתה. היא החמיצה את ההזדמנות. אבל לא, היא התקדמה וראתה את אמה של עתליה תומכת בסבתא ועוזרת לה לטפס למושב הנוסע, ואז נכנסת לרכב ומתניעה. מאחור ישבו עתליה ושתי אחיותיה הצעירות, שלוש מידות שונות של אותו הדגם. חן רצה אל הרכב, לרגע לא הייתה בטוחה אם את עתליה שיושבת ברכב היא רואה מבעד לזגוגית החלון, או את השתקפותה שלה. היא הלמה על הזגוגית בכף יד פתוחה, ועתליה גללה את החלון, מביטה בה בעיניים שהדמעות בהן עוד לא יבשו. כל מה שחן הצליחה לומר בין התנשפות אחת לבאה אחריה היה: "את…לא תהיי…שחקנית…בחיים," ועכשיו היה עוד משהו בעיניה האדומות של עתליה, שילוב של בושה ולעג, והרכב כבר התרחק לאיטו, המלכה נזרקה מממלכתה, מותירה את חן להסדיר את נשימתה, וכשהיא מביטה בשמשה האחורית שלו היא לא בטוחה אם את עתליה שיושבת ברכב היא רואה מבעד לזגוגית החלון, או את השתקפותה שלה.