נדב הוא בעל למופת. אוהב ומתחשב. לכן הוא גם בישר לי את הבשורה ברגישות המרבית: הוא חיכה שאגמור את הקפה שלי ואקח את דוד לידיים, ורק אחרי ששאפתי לתוכי את הריח התינוקי שלו הוא אמר לי, "רונית ודורון נפרדו."

"לא נכון," אמרתי.

הוא הנהן. דוד נשא אליי עיניים גדולות ומשתוממות.

"שיט," אמרתי.

"שיט," הסכים נדב. הוא חשק שני טורי שיניים צחורות.

"היא כבר צלצלה אליך?"

נדב נעץ בי מבט שפירושו, מה את חושבת, ואמר, "היא כבר סימסה לי רשימה. היא בדרך לכאן."

"גם הבנות?"

"גם הבנות."

"למה?"

"היא כתבה שהיא לא רוצה להיות שם בזמן שדורון אורז."

"ואיפה הן ישנו?"

"אין הרבה ברירות. התאומות יהיו בחדר של דוד ורונית על הספה בסלון."

שתקנו. לא היה מה לומר עוד.

רונית הייתה אחותו הקטנה־ביולוגית אך גדולה־מהחיים של נדב. מיתמרת לגובה 1.80 כמעט, עם רעמת שיער שחורה וקול צרוד, היא הייתה אישה מאוד מאוד נוכחת. היו לה תאומות בנות שבע, אורלי וזהורית, שנהגו כתאומות סיאמיות, גוף אחד בן שמונה גפיים, ונעצו בדוד שלנו מבטים כאילו חוככות בדעתן איזה טעם יהיה לו. נדב ואני כינינו אותן עורלה וזיבורית.

"אתה חייב לשים לה גבול כשהיא תהיה פה, אחרת היא תבלע אותך," אמרתי. "זוכר כשהיא הקימה להקה ובמשך חודשים אתה רק סחבת ציוד וניהלת את הסושיאל? זוכר מה קרה כשהיא עבדה על התזה? זוכר כש–"

"אני זוכר הכול. אבל אני לא יכול לשמוע עוד פעם את הנאום על איך ההורים תמיד העדיפו אותי וכל הבולשיט הרגיל. לא מסוגל."

דוד פלט גרגור מתוק ואני הצמדתי אותו טיפה יותר חזק אליי.

"יש לנו עוד איזה שעתיים עד שהן יגיעו," אמר נדב בקול מלא עידוד מזויף.

"מה פתאום שעתיים. היא תמיד מקדימה."

"אולי הפעם לא."

הקדימו.

הצפירות הדהדו בכל הרחוב. דוד, שנרדם בינתיים, התעורר בבכי מבועת. נדב מיהר בגרביים לרחוב וחזר לדירה עם מזוודה בכל יד והבעת פנים שאומרת, תהרגי אותי, בבקשה. הוא שמט אותן על הרצפה וכשאמר, "אני יורד לעוד סיבוב," קולו היה כשל אדם זקן.

רונית עמדה בפתח הדירה, ילדה מכל צד. הן חסמו את כל האוויר.

"איזה סיוט למצוא אצלכם חניה," אמרה. "איפה השלט של המזגן?" ולפני שהספקתי לענות כבר חצתה את הסלון בשלושה צעדים מהירים והפעילה את המזגן על 16 מעלות. "ככה יותר טוב." היא קרסה לתוך הספה, הניחה את רגליה הנתונות במגפי ברך על שולחן הקפה שלנו והשתמשה בדוחות המס שלי כבמניפה. דוד התחיל לבכות ברגע שרונית התיישבה לידינו. "איזה גיל מבאס," היא אמרה בקמיטת אף. "אם זה היה תלוי בי, הייתי מקבלת אותם מגיל שלוש, כשהם כבר מוכנים."

עורלה וזיבורית עמדו כל העת בדלת ולטשו בדוד ובי מבטים. הן לא זזו גם כשנדב ניסה להיכנס עם ארבע שקיות ענק וכחכח כמה פעמים.

"זיבו… בנות, בואו פנימה," אמרתי. הן נכנסו בחוסר חשק ועמדו שלובות ידיים וצמודות זו לזו. המבטים שלהן לא נעמו לי. "רוצות לראות טלוויזיה?" שאלתי. דממה.

"אני תיכף מארגנת לנו קפה," אמרתי לרונית. "איך את בינתיים עם הפרידה?"

"בסדר גמור. די, אחת־עשרה שנים ביחד, הגיע לי עד לכאן," והיא הכניסה אצבע לגרון והשמיעה קולות הקאה לצורך המחשה.

שתקנו קצת.

"איך רגוע פה," היא אמרה.

"לא יודעת כמה רגוע. לא ישנתי כבר שבעה חודשים," אמרתי. עיניה של רונית נפערו עוד לפני שסיימתי את המשפט. היא לפתה את הזרוע הפנויה שלי. "אנחנו יוצאות הלילה!"

"אנחנו מה?"

"אנחנו יוצאות. את ואני. לסלמה 21. יש לי איזה קטע עם הברמן שם, הוא כבר ידאג לנו למשקאות."

"מתי הספקת?" שאלתי, אבל היא המשיכה, "נדב יישאר עם הילדים ואנחנו נצא לחגוג. מה, לא מגיע לנו?"

"לא יודעת. אני עייפה מתה."

היא עשתה פרצוף עצובי. "נו… אני מתגרשת. לא תשמחי אותי? חוץ מזה, מתי הייתה הפעם האחרונה שיצאת לאנשהו?"

"טוב," אמרתי. "אני אבדוק עם נדב."

"אל תבדקי. תודיעי לו. מה את כזאת נחמדה? אח שלי לגמרי יכול להישאר עם שלושה ילדים לילה אחד. ואם היית שואלת את אמא שלנו, היא הייתה אומרת לך שהגולדן בוי שלה מסוגל גם להטיס מסוק תוך כדי ולארגן ארוחה של חמש מנות."

"לא הייתי במועדון שנים."

"אז את מבינה כמה את צריכה את זה?"

וכך מצאתי את עצמי עומדת באחת־עשרה בלילה מאחורי שתי בחורות שפנו לליבה הזעיר של סלקטורית משועממת. הן נראו הרבה יותר מעודכנות ממני, במכנסי ההיריון שלי ובחולצה השחורה היחידה שמצאתי שהייתה נקייה מפליטות, אבל רונית לחשה לי בקולה הרועם, "לפעמים הם סתם לא מכניסים לפה אנשים. בלי סיבה. אסא אמר לי," ולמראה מבטי הלא־מבין המשיכה, "נו, אסא, הבויפרנד שלי. תכף תכירי אותו."

אחת הבחורות שעמדה לפנינו סיננה קללה מסוג האסור־להשוות, לפני ששתיהן פינו את הדרך. אם היא הגיעה לאוזניה למודות הקללות של הסלקטורית – שריר לא זז בפניה. "אני חברה של אסא," אמרה רונית. הסלקטורית הציצה ברשימה שבידה ואז סימנה תנועה בלתי נראית לעבר הכניסה.

כבר הספקתי לשכוח את התחושה הזאת. הביטים שפועמים בגוף, של שירים שכבר לא הכרתי. הריח שאין כמוהו, של אלכוהול ועשן וצפיפות טובה, של הרבה אנשים שמתכנסים יחד סביב מכנה משותף. והמכנה המשותף הזה, כפי שגיליתי די מהר, היה קוק.

"עוד לא שתית כלום, מה את כבר רצה לשירותים?" נזפה בי רונית. "תזמיני לי משהו בינתיים," אמרתי והצטרפתי לתור הארוך שהשתרך מחוץ לתא. בחור שעמד לפניי חייך אליי. "פיפי?"

"עד כדי כך ברור?"

החיוך שלו התרחב. "היי, אל תדאגי. יש לנו פה מקום גם לסחים. בואי, תעמדי לפניי. ייקח לי קצת זמן."

השירותים היו מוארים בניאון חזק. הביטים חדרו גם דרך הדלת. במקום נייר טואלט מצאתי רק מדף קטן ששאריות אבקה לבנה נותרו עליו. מזל שהודות לדוד אני תמיד לוקחת איתי מגבונים. ומדקרת דאגה קטנה – מה איתו באמת?

הבחור מחוץ לדלת קרץ אליי כשיצאתי. "ידעתי," אמר.

רונית זינקה עליי ברגע שחזרתי. היא כבר הדיפה ריח קל של אלכוהול. "בואי כבר לבר," היא משכה אותי בזרוע. "תכירי את אסא." הסתכלתי מעבר לבר. בחור גבוה, ששרירי מכון הכושר שלו מכוסים קעקועים, ניער שם שייקר במרץ. "את מתכוונת לזה שעומד פה, הגבוה החתיך?" שאלתי, ביותר התפעלות ממה שהתכוונתי.

"לא, הקטן המכוער מאחוריו," היא אמרה. ובאמת, בתזמון מושלם הגיח מאחורי צלליתו המחוטבת של הברמן יצור קטן, ממושקף וקורן שנופף אלינו במרץ. הוא מיהר לעברנו, כשהוא מניח צ'ייסר מול כל אחת מאיתנו. "נעים מאוד, הדס," אמרתי.

"אסא," הוא סיים ללחוץ את ידי וסקר את רונית בהערצה. היא, מצידה, סקרה את רחבת הריקודים במבט דומה. "בואי לרקוד!" צעקה לי באוזן.

"אני נשארת על הבר."

"נו," משכה אותי בזרוע. "באת עד לכאן כדי לשבת?"

באתי עד לכאן כי נורא ביקשת, חשבתי, ובקול אמרתי, "לכי, תהני. אני כאן." אסא עקב אחריה מוקסם. סימסתי לנדב, "איך בינתיים בבית?" והוא ענה, "בסך הכול בסדר. עורלה וזיבורית עוד לא טרפו את דוד. איך עם אחותי?"

"כמו עם אחותך," כתבתי.

"תהיי חזקה." ליתר בטחון, הוא הוסיף לב ואימוג'י של שריר.

רונית פיזזה בינתיים על הרחבה, מניפה זרועות ארוכות באוויר כששני בחורים רוקדים קרוב מאוד אליה. תהיתי אם אפשר לנמנם בישיבה על הבר, לעצום את העיניים ולהתמקד במוזיקה בקטע מדיטטיבי, כשהיא הופיעה לצידי ולקחה את הטלפון שלי. "בואי נעלה סלפי," אמרה. "המצלמה שלי חרא. שדורון המניאק הזה יאכל קצת את הלב." היא התעסקה קצת עם המכשיר ואז פניה נפלו.

"תהיי חזקה?" הפנתה אליי את המסך.

"נו, אל תהיי כזאת," אמרתי. "סתם הומור של נדב."

"מצחיק."

"תשכחי מזה. בואי נצטלם. באת לכאן ליהנות, לא?"

"כבר לא בא לי." היא גללה עוד קצת. "עורלה וזיבורית?"

"תביאי לי את הטלפון," אמרתי.

"מי צוחק ככה על ילדות בנות שבע?" אמרה רונית. היה נדמה לי שהעיניים שלה נצצו. היא הורידה צ'ייסר נוסף שאסא הניח לידינו, מי יודע מתי, ונבלעה בקהל הרוקדים.

ישבתי שם. מישהו שספק אם מלאו לו עשרים ניסה לדבר איתי אבל אני הייתי מוטרדת מכך שרונית לא חזרה, וכעבור זמן קצר גיליתי שאני כבר לא עייפה. התחלתי לדאוג. אחרי בקשות מנומסות ודחיפות מנומסות קצת פחות, הצלחתי לפלס את דרכי לשירותים, שם מצאתי אותה מריצה שורות עם אחד הבחורים מהרחבה. "הדס!" הריעה כשראתה אותי, כאילו לא עזבה בעלבון לפני כמה דקות.

"זאת אשתו של אח שלי," הסבירה לבחור. "הוא בלתי נסבל, אבל היא דווקא בסדר. היא מתרגמת ספרים!" לא היה לי מושג שהיא יודעת מה אני עושה למחייתי. הבחור מצידו נראה מעוניין הרבה יותר בכרטיס האשראי שלו, ובקושי הרים אליי עיניים.

"בואי," אמרתי.

"לא רוצה," היא ענתה בטון מתיילד. זרם מרמור עבר בין שאר הממתינים בתור. "קדימה," הושטתי לה יד. היא פסעה אחריי, מתעלמת מהרטינות שהקיפו אותנו, לא לפני שהפריחה נשיקה לבחור בשירותים.

"אנחנו יוצאות החוצה," אמרתי.

"אבל כיף לי!"

הפעם היה תורי לאחוז בחוזקה בזרועה. "זזנו."

"לא אמרתי שלום לאסא."

"הוא יתגבר."

באוויר הנקי בסמטה שמחוץ למועדון היא הצליחה להקיא, להשתין בכריעה ולבכות, הכול בבת אחת. היא כבר לא נראתה גדולה מהחיים; למעשה, היא הלכה והתגמדה מולם.

"טישו," אמרה. הושטתי לה מגבון. היא קינחה את האף וגעתה בבכי. "זה לא רק הסמס המטומטם שלכם. אף אחד לא אוהב אותי."

"שטויות. הבנות משוגעות עלייך. וסליחה על איך שקראתי להן."

"זונה. וכן, הן אוהבות אותי. אבל זה רק כי אין להן ברירה."

"די, נו. את מתגרשת, שתית המון, אז את רואה הכול שלילי עכשיו. מחר בבוקר דברים ייראו לך אחרת."

היא משכה מגבון נוסף מהחבילה. "זה כן נכון."

"אוקיי. אז זה כן נכון. עכשיו בואי."

"לא," התעקשה, עדיין משתופפת בשמלה מופשלת. בחור במעיל עור הציץ לעברנו ועיווה את פניו בגועל, ובדיוק כשסימנתי לו להתחפף עצרה לידינו מונית. עזרתי לרונית להיכנס ולהתיישב לידי. השמלה שלה עדיין הייתה מופשלת מאחור. "תקשיבי לי. אני רוצה להגיד לך משהו. את זוכרת שההורים שלנו עברו לדיור מוגן, והיה צריך למיין את כל המיליון דברים שלהם?" זכרתי משהו.

היא הפנתה את מבטה אל הנהג, "היי, תנמיך קצת. אני לא שומעת את עצמי!"

"סליחה, היא קצת שתתה," אמרתי.

"שתלמד להתנהג," אמר הנהג, אבל הנמיך. רונית נופפה בידה כדי להחזיר את תשומת ליבי אליה. "אז היה לי מפתח לדירה שלהם," היא משכה באפה, "באתי איזה בוקר כשחשבתי שהם לא שם, כי לא היה לי כוח להיתקל בהם. אבל הם היו, וגם נדב. ישבו שלושתם בחדר השינה. הם לא שמעו שנכנסתי כי הם היו כל כך עסוקים בלצחוק. ואת יודעת משהו?" היא נעצה ציפורן בזרוע שלי. לא משכתי אותה ממנה. "הם צחקו ע־ל־י־י. איזה דפוק זה? כן, גם הבעל שלך. הוא כנראה עשה חיקוי ממש טוב שלי, כי הם שלושתם נקרעו מצחוק. עמדתי במסדרון והקשבתי כמו מטומטמת," היא פלטה צחקוק מריר, "ובסוף יצאתי משם על קצות האצבעות ונעלתי בשקט את הדלת אחריי. אחר כך אמא שלי התבאסה עליי שלא עזרתי להם מספיק עם המעבר."

"סיפרת לנדב שהיית שם?"

"בשביל מה?" היא עשתה תנועת ביטול בידה ונשכבה על המושב האחורי. הראש שלה נח בחיקי. "היי, לא לשכב פה," אמר הנהג, אבל רונית העמידה פני ישנה וזקרה אצבע משולשת מאחורי גבו. ליטפתי לה את השיער והיא המהמה משהו והשתתקה. הנשימות שלה חיממו לי את הרגל.

שילמתי לנהג כשהגענו ותמכתי ברונית בששת גרמי המדרגות שהובילו לדירה שלנו. "קחי, תתנקי קצת," הוצאתי את המגבונים, אבל היא התעלמה ממני, מנדב שצפה בטלוויזיה בסלון, ודשדשה לחדר השינה. היא השתרעה על המיטה הזוגית שלנו באיפור מרוח ולבוש מלא, מגפיים והכול, ונרדמה מיד. הצצתי לחדר הילדים. דוד ישן בידיים פרושות לצדדים. התאומות שכבו על מזרנים משני צדדיו כמו שני ענפי זית. זאת לא הייתה תמונה בלתי נעימה.

"איך היה?" שאל נדב, משועשע כשחזרתי לסלון.

"היה… מעניין."

הוא גיחך. "תמיד מעניין עם אחותי הקטנה," ואז חיבק אותי. "בואי, נישן על הספה. אני אקום לדוד אם הוא יתעורר. נראה לי שאת חייבת לנוח יותר ממני."

התכרבלתי לתוכו. התמקמתי על שריר הקיבורת שלו, נשמתי את הריח הנקי שלו, אבל השינה לא באה. שכבתי בעיניים פקוחות. הביטים מהמועדון המשיכו לפעום בי. בחנתי את קו הלסת של נדב, שהקסים אותי כשרק הכרנו. הבטתי בו ישן בשלווה, עטוף בחמימות של צדקת הדרך ואהבת הורים. ופתאום נמלאתי סלידה. כל כך יהיר הוא נראה. הוא לא השמיע הגה כשהזזתי את הזרוע שלו וקמתי, ואז פסעתי לחדר השינה שלנו. שם, התאמתי את הגוף שלי לזה של רונית, ונרדמתי מיד.