היא למדה לתעב אותו מיד כשעברה לבניין החדש: מנוד הראש הנפוח מחשיבות שהיה מכבד אותה בו כשחלפו זה על פני זו, הצעקות שעלו מדי ערב מהדירה שלו, הג'יפ בצבע כחול-מטאלי שהיה גדול מדי לרחובות השכונה הצרים, הריח שהדהד את נוכחותו בחדר המדרגות זמן רב אחרי שיצא לעבודתו בעירייה, תמהיל של אפטרשייב יקר וזיעה.
ההתנגשות ביניהם הייתה בלתי נמנעת ובלתי מטאפורית בעליל. בוקר אחד יצאה מהבניין וגילתה שהג'יפ שלו חונה לפניה ושהחלק הקדמי של הדייהטסו הקטנה שלה נמעך כליל. זו הייתה הפעם היחידה שבה דפקה על דלתו. את נהמת ה"מה את רוצה" שלו החליפו מהר מאוד צעקות – "את נכנסת לי ברכב ועוד באה אליי בהאשמות?" – מה שהסתיים בתביעה שהגישה לחברת הביטוח שלה, בהתייקרות הפרמיה שנאלצה לספוג ובמבטים מקפיאי דם שהוחלפו במפגשים האקראיים בחדר המדרגות.
אבל זה היה אז, לפני שהכול חרב, והבוקר כשרחרחה את האוויר היא נמלאה שמחה: הנה הריח המוכר של אפטרשייב וזיעה! וזה אכן היה הוא, יושב על גרם המדרגות של מה שהיה הבניין שלהם. הוא הושיט לה את הסיגריה שאחז והיא שאפה ממנה בלי חשש – ממילא כל מי ששרד היה בעל חיסון טבעי – והתיישבה לצידו על המדרגה.
"פה," הצביע. "ממש פה הייתה המכולת של צדוק. תראי איך העשבים כבר מכסים את השטח".
"אני מצטערת על אשתך," אמרה. "היא הייתה מאוד נחמדה."
"תראי מה צריך לאבד כדי שנעריך דברים."
היא הסתכלה עליו. "אתה יודע, עוד לא מאוחר להתנצל על הרכב שלי."
"על המה?"
"על הרכב שלי שדפקת."
הוא חטף את הסיגריה מבין אצבעותיה ורמס אותה. "תעופי לי מהעיניים," אמר. "זה את נכנסת בי."