עמליה הרגישה את המחנק הישן מתהדק סביב גרונה כשהתקרבה עם רכבה השכור למחסום, מחנק שהלך והתגבר ככול שהתקרבה אל בית הוריה. היא כבר שכחה איך האבק התנחל במקום הזה בכול פינה, צובע את הירוק של העלים בגוון אפרפר ואת האוויר בצהוב, חודר לריאות ולנפש.
אבא שלה ירד במשקל, הבחינה. הזקן שלו האפיר ואפו היה כעת מפוספס נימי דם. הוא העניק לה חיבוק חם בעוד אמה עומדת מאחוריו ובוחנת אותה במבט חמור סבר בלי לומר מילה. "תני לה זמן" לחש, ובקול רם אמר, "את התיק תשימי אצל מיכה." אותו אבא חסון שלפני שנים היה לוקח ממנה את התיק, סוחב עבורה ארגזים, קוטף עבורה כוכבים מהשמים. היא הניחה את התיק הכבד על מיטתו של מיכה, על גבי כיסוי המיטה הסרוג. החדר נותר כשהיה, נקי ומצוחצח. על שולחן העבודה ניצבה תמונה שלו עומד על צוק באחד מאותם טיולים במדבר שאהב כל כך. היא מיהרה לצאת משם ולהסב עם אביה לשולחן האוכל.
"נו, ילדה שלי, אז איך בברלין?" שאל.
"בסדר, מצלמים סרט חדש."
"יופי, יופי". הוא עבד במרץ עם החלה, מספיג את הרוטב האדום שזכרה מימי ילדותה. אמא שלה המשיכה להטיח מנות בשולחן בדממה.
"התגעגענו אליך", אמר אביה. "חבל שאת לא באה יותר".
"אני שונאת לבוא לכאן" אמרה. אביה לא שאל למה; לא היה צורך.
"מה עם התנינים?" שאלה ואביה נאנח. "לא לבלוע ולא להקיא." וכאילו להמחיש את דבריו, נתקף שיעול קדחתני. עמליה הספיקה לראות את מבטה המודאג של אמה שהניחה מולו כוס מים ואז הפנתה אליה את גבה וחזרה אל השיש.
"עוד לא סגרו את החווה?" שאלה עמליה בעת שאביה לגם מהמים. "אז מי מטפל בהם עכשיו?"
"שמואל מהמועצה", השיב אביה. "איך שדחקו אותנו החוצה, נתקע שם ולא זז. גם כן טיפול. סדום ועמורה מה שהולך שם. יש לנו פה בדיחה לא מצחיקה, שעל כל גרוש שהוא מצליח לשנורר, שניים הולכים ישר אליו לכיס. מסכנים התנינים. אנשים באים לפה מכל הארץ, מטפסים בלי בעיה על הגדר, לוקחים אליהם הביתה מה שהם רוצים. לכי תדעי מה קורה איתם אחרי זה." זיק של שובבות הבליח כעת בעיניו. "לפעמים אני חולם שאני נכנס לשם ומשחרר את כולם, שיעלו על המקום הזה". הוא נד בראשו. "אח, שטויות של זקנים. אבל תדעי לך, זה מה שהרג את מיכה."
"מיכה תמיד היה חולני, אבא."
"אולי. אבל העסק הזה גמר אותו, ובקרוב הוא יגמור גם אותי." וכאילו כדי להעניק משנה תוקף לדבריו, נתקף אביה ברצף נוסף של שיעולים עד שפניו האדימו. עמליה הרגישה את עיניה של אמה מנקבות את גבה כמו קליעים. היא פינתה את צלחתה. "אני הולכת להסתובב קצת, לראות מה התחדש."
מחוץ לבית הוריה, שאפה מלוא הריאות את האוויר המוכר. רגליה הוליכו אותה אל החווה. היא דילגה בלי בעיה מעל לגדר הנמוכה ועצרה להתבונן סביב. בתוך המים העכורים טיפסו התנינים זה על זה, יוצרים רחש של חיכוך קשקשים. היו שם אלף לפחות, כך שיערה, והם נראו רעבים. בבקתה, בה נהגה לבלות ימים רבים כילדה כשהיא עוזרת לאביה ולמיכה, מצאה את המפתח, תלוי על אותו קרש ישן. המנעול הישן שעל השער נאבק בה, ונדרשו ממנה כמה ניסיונות, עד שבסופו של דבר נכנע. עמליה שחררה את השלשלת והניחה לה לגלוש לקרקע ואז הלכה משם, משאירה את השער פתוח לרווחה.