הספרים שלי

הבלוגר שניר פלג על "פסע"

פסע / שירז אפיק
הוצאת המקור
170 עמודים
קראתי את רוב ספריה של שירז אפיק עד כה, ספרי פרוזה מגוונים ומעניינים בתכנים שלהם ובכתיבה מיומנת של סופרת מנוסה. זו הפעם הראשונה שאני קורא קובץ סיפורים קצרים שלה. זה היה מעניין לראות איך שירז מתייחסת לז'אנר הזה של הסיפורים הקצרים ונטמעת בו וכמו כן מביאה את יכולות הכתיבה שלה. התוצאה, מעניינת מאוד.
הסיפורים ב"פסע" מתגלים לאט, אחד אחד, כמו חדרים סגורים שנפתחים בזה אחר זה ומכניסים פנימה אור רך של הבנה. כל סיפור עומד בפני עצמו, ובכל זאת נוצר ביניהם חוט דק של משמעות, כמעט בלתי נראה, שמחבר בין כולם. נדמה שכל אחד מהם מתרחש בנקודה שבה החיים נעצרים, ברגע שבו משהו קורס או עומד להשתנות, בפסע אחד בין הבנה לשיגעון, בין שתיקה לחשיפה. שירז אפיק יודעת לעצור את הסצנה בדיוק בשבריר השנייה שבו הרגש מתעורר, ומכאן נובעת העוצמה של הספר.
בכל אחד מהסיפורים ניצבת דמות במצב של קצה, דמות שמנסה להחזיק את עולמה כשהקרקע מתחתיה רועדת. יש מי שמנסה לשמור על מוסריות בעולם ציני, יש מי שמסתגר מהחיים ומעדיף דממה על פני מגע, יש מי שנאבק בתחושת אשמה, יש מי שמחפש משמעות בתוך שגרה מתפוררת, ויש מי שמבקש להינצל מאיום ממשי. הדמויות כולן נוגעות באותו קו דק של פחד, אובדן ושל רצון לשרוד, וכל אחת מהן חושפת דרך אחרת להתמודד עם המציאות.
אהבתי את האיפוק של הכתיבה. אין כאן דרמות קולניות ואין ניסיון לרגש בכוח. אפיק כותבת מתוך דיוק רגשי נדיר, כזה שמאפשר לקורא לחוש את התזוזה הפנימית מבלי שתיכתב במפורש. היא מצליחה להעמיד עולם שלם בכמה משפטים, להכניס לתוך רגע שקט משמעות רחבה של חיים שלמים. לפעמים המשפט הקטן ביותר, כמו מבט או מחשבה חולפת, מחליף עמודים של תיאורים. זה כוח שמגיע מסופרת שיודעת להקשיב לנפש לפני שהיא כותבת אותה.
הקובץ הזה נוגע במשהו עמוק יותר מסך הדמויות שבו. הוא מציג מצב תודעתי של תקופה. התחושה שהאסון, האיום או הקריסה כבר כאן, ושהחיים מתנהלים על סף תהום. גם כשאין אזכור ישיר, רוח התקופה נוכחת כמעט בכל סצנה ובכל שתיקה. נדמה שהסיפורים כתובים מתוך חרדה שקטה, מתוך הצורך לתקן משהו שנשבר אך לא ניתן לתיקון מלא. ועדיין, למרות הכול, יש בהם אור.
הסיום מותיר תחושה של תקווה זהירה. אחרי כל הפחד, כל הפצע, נותרת האפשרות לבנות מחדש. לא מגדל גבוה אלא יסודות רחבים ויציבים, כאלו שמזמינים בנייה איטית ועמוקה. זו אולי התשובה של הספר כולו וגם של שירז אפיק כסופרת: לכתוב לא מתוך ייאוש אלא מתוך תנועה איטית אל תיקון.
"פסע" הוא ספר שמבקש להישאר זמן מה בלב. הוא לא מספק נחמה מהירה, אבל הוא מציע התבוננות אמיצה, כנה ומדויקת. אחרי סיום הקריאה נותרת תחושת פסיעה, קטנה, אנושית, כזו שמרחיקה אותנו צעד אחד מהחושך וקרבה אותנו אל עצמנו.

***

Nitzan Moonchild, בעלת הבלוג "פולמוס במשיכת קולמוס", על "פסע"

את הספר הזה קיבלתי לסקירה מהסופרת, וכמה שמחתי כשפנתה אלי להציע אותו. את ספרה הקודם, ליל הברווזים, קיבלתי ממנה לסקירה גם כן וקראתי אותו בנשימה עצורה. הסקירה עליו נמצאת ממש כאן. מאז עקבתי אחרי פועלה וכשראיתי שיצא ספר נוסף, הבטחתי שאמתין להזדמנות המתאימה להוסיף אותו לרשימת הקריאה שלי. לשמחתי הרבה, היא הקדימה אותי ושלחה אלי את הספרון הקטן והמופלא הזה, שנראה כמו אלבום מוזיקה משנות ה-90, עם זוג נעליים שמתארות בדיוק את מה שממתין בפנים, אסופת סיפורים על הפסע הבא.

שכי היה בחור חרדי שהחליט לצאת בשאלה וכיום מתחיל לגשש בצעדים מהוססים את עולם ההייטק. ספי הוא מתבודד בדירת מרתף שמסרב ככל יכולתו לצאת החוצה אל העולם. אריאלה היא אמא מסורה לילדתה שחוששת מהחברה החדשה של ביתה. קמיל הוא נהג משאית שמוצא עצמו עם טרמפיסט מיותר. נטע יושבת בתחנת משטרה ומקריאה מיילים מידיד, היא כאן כדי לעזור. לכם. בן מקשיב לאבא ובורח.

תכלת חולמת להיות אמא אבל בינתיים לכודה בתוך מצב כלכלי וצורך להתפרנס, כשחייה ניצלים במפתיע. אבל במקומה, מישהו אחר נפגע, ומאירוע כזה קשה לשחרר את הלב. כל אחד מהסיפורים הקצרים מתמקד בדמות שנמצאת רגע לפני הצעד, רגע לפני החלטה, פסע משינוי. הוא מתאר את הרגע שבין תנועה לקיפאון, שבין ההתקדמות להישארות, בין הבטוח למבטיח.

קוראי יודעים עד כמה אני אוהבת ספרים קצרים. מי שמצליח לספר את סיפורו, להעביר מסר, בכמות קטנה של עמודים, קנה את עולמי. בספרון הקטן הזה שירז אפיק עושה זאת שוב ושוב ושוב. גם כאן הסיפורים שלה תופסים את הנשמה ולא משחררים, משאירים את הקורא מהופנט לדמויות שבהן פוגשים רק לרגע קט – בין היווצרות הסיטואציה ועד רגע לפני הצעד. כל אחת מהדמויות, וגם מדמויות המשנה, הייתה יכולה להנות מספר שלם בעצמה. אבל הכתיבה המופלאה משאירה מקום לדמיון, מאפשרת לקורא להכניס את עצמו לתוך הסיטואציה, לראות את עצמו כמי שעומד רגע לפני הצעד, ולהישאר תלוי בין אוויר ליבשה, באותו הצעד שלא נלקח. החיסרון היחיד בספר מופלא כל כך, קצר כל כך, הוא שהוא נגמר.

"פסע" יצא בהוצאת המקור בשנת 2025.

לבלוג של ניצן

***

הסוקרת דינה צבאן על "פסע"

"פסע / שירז אפיק
עורכת: חמוטל ילין
עיצוב עטיפה: שירז ועומר אפיק
הוצאת המקור
פֶּסַע היא מילה קטנה וקצרה. הפירוש שלה תואם את אורכה. משהו קצר, בטווח המִיָּדִי. המילה הזו, שהפכה לנלעגת ונכרכה בצמידות לתקופה הקשה ביותר שידענו, כל מה שהפוך מפֶּסַע.
קובץ הסיפורים מכיל שבעה סיפורים לא קצרים מדי, אבל כולם כאלו שיכולתי לקרוא מהם עוד ועוד. בכל סיפור יש גיבור עגול, וכולם כאלו שהקורא לא נשאר אליהם אדיש:
שכי, דתל"ש שנפרד מאלוהים זה היושב במרומים, והחליף אותו באלוהי האלגוריתם, עוסק בפיתוח אפליקציה, וכשנתקל בבאג שיודע שיהפוך לבעיה עתידית, ופונה לממונים עליו מגלה שאף אחד לא שומע אותו.
ספי, הבחור התמהוני שהסתגר מרצון במרתף ביתו החשוך והדל באוויר.
תכלת, כותבת סיפורי חיים, היתה בדרכה לפגישת עבודה כשתוך כדי נסיעה נפער בולען בכביש אשר הפך את סדר חייה כשמצאה את עצמה מככבת כדמות ראשית בסיפור לחלוטין לא שלה.
ועוד.
בדרך כלל סופרים רבים עושים את המסלול הפוך. מתחילים לכתוב ספר שהוא קובץ סיפורים, ובהמשך יוצאים עם רומן (או ספר עיוני, לא משנה, אבל לא קובץ).
אצל אפיק הדרך היתה הפוכה. אני חושבת שצריך הרבה בְּשֵׁלוּת בכתיבה כדי להוציא ספר שהוא קובץ סיפורים, ומטבע הדברים סיפורים שהם קצרים, כשכל סיפור עומד בפני עצמו. הבשלות והמיומנות נדרשות כשמדובר בסיפור קצר הן מבחינת העלילה והן מבחינת בניית הדמויות: כאלו שיהיו בעלות אופי וגם ישאירו איזה חותם בקורא וכל זאת במסגרת מגבלת המילים שמכתיב אורכו של הסיפור. אפיק עושה את זה בטבעיות ובצורה הכי טובה. כל ספר שלה שקראתי אהבתי, היא לא חוזרת על עצמה מבחינת תבניתיות בכתיבה, והדמויות שלה תמיד מפתיעות, והן מסוג הדמויות שממשיכות ללוות את הקורא. וכן, חייכתי לעצמי כשקיבלתי דרישת שלום מאחת הדמויות מספר קודם.
הספר מאוד סימבולי, וביותר מהיבט אחד. אם זה שם הספר, מספר הסיפורים, והתוכן שלו שמהדהד בין המילים, ומאוד מרומז וללא מילים מפורשות את המציאות העכשווית שלנו.
לרוב בחירת הספר שאני בוחרת לקרוא היא אינטואטיבית, וכשהתחלתי לקרוא אותו כבר היו דיבורים באוויר על עסקה, ותוך יומיים הכל תפס תאוצה ונראה שהפעם הפסע הוא באמת פסע.
שירז אפיק, את תענוג על מלא, ובכל ספר.
ממליצה בחום."

***

***

העורכת והמשוררת אורית צמח צללה את תוך "פסע" ודלתה מתוכו פנינים שלא היה לי אפילו מושג שכתבתי

הסקירה הבאה כוללת פה ושם קלקלנים (ספוילרים), אז מי רוצה להישאר לגמרי במתח – סמכו עליי. קראו את הספר וחזרו לכאן אחר כך.
"פסע", קובץ הסיפורים החדש של שירז אפיק (עורכת: חמוטל ילין) כולל שבע פסיעות הרות גורל, שבעה גיבורים וגיבורות חבולים נפשית, המתמודדים עם שדים פנימיים וחיצוניים:
שכי, חרדי שחזר בשאלה ומגלה שגם החברה החילונית לא אוהבת אנשים ששואלים יותר מדי שאלות; ספי, שכל קשר אנושי שחווה הסתיים בכאב, עד שהחליט לגזור על עצמו בדידות; אריאלה, אם חד-הורית שמתעבת את חברתה של בתה; קמיל, נהג משאית שמטמין אנטנות סלולריות אבל לא רק; תכלת, שניצלת מבולען בכביש אך נבלעת לתוך בור של רגשות אשמה; נטע, סופרת שהופכת למשת"פית; ובן – שמתוכנת לברוח בעת אסון.
ואסון הוא בהחלט מילת המפתח כאן.
כבר בסיפור הראשון והמצוין, "שכי", שכי, עובד חדש בחברת הייטק, שואל מדוע צריך לרדת לעשן בחוץ במקום פשוט לפתוח חלון. זלר, הוותיק והמוערך, מגיב בצחוק טוב לב: "בוא'נה, אתה גזור! אתה יודע מה יקרה אם יפתחו חלון בקומה הזאת?" ומונה שורה של תרחישים – דברים עלולים לעוף על עוברים ושבים ברחוב, קלקול מערכת בקרת האקלים, ניפוץ זכוכיות, וגם: "כדי שלא יבואו לאף אחד רעיונות לא טובים… להעיף עובדים מעצבנים."
הפירוט הזה כשלעצמו מייצר אווירה טרום־אפוקליפטית, שמתגברת כשזלר מציין שלחלון אין בכלל ידית פנימית. "אבל מה אם תהיה שריפה בבניין?" שואל שכי – ותחושת המלכוד מתחדדת.
כבר נאמר שהטראומה של השבעה באוקטובר מהדהדת בכל טקסט שאנחנו קוראים מאז. כאן עלו בראשי דלתות הממ"דים, העשן, חוסר המוצא, הידיעה שאין לאן לברוח. התחושה הזאת, נדמה, אינה מקרית: לא תחושת האסון המתחשר בכל סיפור, לא הפסע שאינו מוביל לשום ניצחון, לא הטראומה בליבו של כל אחד מהסיפורים, ולא שבעת הסיפורים כנגד השבעה באוקטובר.
בהמשך, כשהיחסים בין שכי לזלר עולים על שרטון, החיוך טוב הלב של זלר מתחלף בחיוך טורפני ובמבט שהופך לשכי את הבטן. "זה מבט של אנשים שמקבלים רעיונות לא טובים. מבט שהוא ההפך מחיבה," חושב שכי, המנסה לחלץ את עצמו ואת החברה מקלקולו של זלר, אך מגלה שהוא לכוד בתוך מנגנון המגן על עצמו מפני עצמו – חברת הייטק המתנהלת כרובוט המונחה להשמדה עצמית.
"זה יכול להיות אסון בשביל הגולשים, וכמובן גם לנו כחברה," מתריע שכי, המכונה גם "סאחי" ו"צחי" – שני כינויים שהם קריצה סחבקית על אופיו האמיתי: סאחי, אחד שהולך ביי-דה-בוק, וצחי, אחד נקי, צח כשלג, שעדיין לא למד איך מתנהלים, איך מעגלים פינות, איך רוחצים יד, אין שומרים למי ששומר לך, בחברה הישראלית. הוא חושב שיתייחסו לאזהרה שלו ברצינות, אבל נהדף כל פעם מחדש בטענות בירוקרטיות של צינורות מקובלים, שרשרת הפיקוד, פרוטוקולים, אפילו טוענים כנגדו שהוא לא "שחקן קבוצתי", במקום להתייחס לדבריו החמורים.
מוכר? (די לציין תצפיתניות, מודיעין, אחריות ציבורית, ועדת חקירה.)
שכי מגלה שאין ביקוש לצדיקים גדולים, אלא לקשרי נאמנות אינטרסנטיים עתירי בונוסים. האם ימשיך לדבוק באמת שלו או יוותר על ערכיו? ואולי ינהג בסוף כמו ספי, הספון בביתו, חרד כל כך עד שלעולם אינו עובר את ספו? גם אצל ספי, המככב בסיפור הבא, האסון נוכח, מחלחל במרתף הלח, בקירות המתקלפים, בתחושת המחנק האופפת אותו. מה בטוח יותר – להישאר בבית הקורס אל תוך עצמו, או לצאת אל העולם המתפורר בחוץ? התקף החרדה של ספי מחסיר פעימה גם מהקורא. המטפלת שלו מציעה לו לדמיין את עולמו דרך עיני שליח המכבסה, היחיד כמעט שפוקד את ביתו, ולמעשה, מזמינה גם את הקורא לבחון את עולמו בעיניים חיצוניות. לבחון את עולמו מנקודת מבט של חייזר.
במידה רבה, שירז אפיק, הסופרת, היא אותו חייזר. היא כותבת על ישראל כמו מתוך חללית, מתצפתת, עורכת ניסויים, מאבחנת, ויש לה כל הכלים והסודות מבפנים. כל סיפור הוא דו"ח בלי חסדים ובלי סחטנות רגשית, ודווקא משום כך הוא נוגע ברכיכה. התאהבתי בכתיבתה מאז "אבקועים", ומצאתי שגם ב"פסע", כמו בספריה הקודמים, יש מזיגה מדויקת של ריאליזם ומינימליזם מושחז, הומור ודימויים מעניינים (למשל, כתם רטיבות בגודל צלחת פריזבי), הפתעות אינטר-טקסטואליות וטעונות-משמעות (למשל, שובה של אליענה דרורי מ"ליל הברווזים" בסיפור "תכלת"), רמזים מטרימים שבונים מתח וסקרנות-על (המגע התכוף בשן ב"אריאלה"), דמויות שאינן משחקות לפי הכללים (כולן) ובחישה גאונית בטראומות.
וזוהי רשימה חלקית.
ואם כבר הזכרנו את אריאלה ובחישות בטראומות, גם בסיפור זה מופיעה דמות הפסיכולוגית. אפיק, פסיכולוגית בעצמה, חושפת את מנגנוני ההישרדות של הדמויות שלה. במקרה של אריאלה – בכל פעם שהיא מזהה את מאפייני הפצע האישי שלה, היא נכנסת למצב של fight או flight – מלחמה או בריחה. במקרה של שכי, המנגנון הוא דבקותו בעמדה מוסרית. אצל ספי – הדחקה. קמיל – חיסול. תכלת – פיצוי. נטע – שיתוף פעולה. בן – בריחה, ריפוי בעיסוק, יצירה.
בסיפור "תכלת" נראה כי אנו מגיעים לשיאו של תהליך הפירוק הטראומטי. בולען נפער בכביש שבו תכלת נוסעת ומהווה סכנה פתאומית ומיידית. השאלה אם הסכנה הזאת פסחה עליה או הפכה אותה לקורבן אינה רלוונטית, משום שבכל מקרה היא מחוללת תפנית בחייה, משבשת את האיזון ומערערת על הקיים. תכלת יכלה להיבלע ודי בידיעה הזאת כדי לזעזעה עד ליסוד.
איני רוצה לכפות פרשנות אקטואלית לסיפורים שיש בהם מן הנצחי והאוניברסלי, אך במובן הזה של האסון הנושף בעורפנו, הבולען העלה על דעתי את מנהרות השבי ואת השרירותיות שבה נחטפו אנשים ונבלעו בהן חיים. אני מרגישה שכמו תכלת בסיפור, לא נוכל לפטור את מצפוננו בפיצוי סמלי לקורבנות, אלא נידרש לחשבון נפש חטטני, לבדק בית אמיתי ולשינוי יסודי.
שני הסיפורים האחרונים, "נטע" ו"בן" כבר אינם התרעה על אסון, אלא מעין אחרית דבר. שניהם מתארים מציאות קיצון שבה לא נותר לו לאדם אלא למכור את נשמתו לשטן או לברוח.
מעניין דימוי הצדפה, הפותח והחותם את הקובץ. בסיפור הראשון אומר זלר לשכי, "מעכשיו העולם הוא הצדפה שלך…" ובסיפור האחרון, בן, ילד שבורח אל הים מפני האנשים הרעים, פוגש ילד שבונה מגדל-צדפים החוזר וקורס בגלים. "למה בכלל אתה בונה את המגדל שלך כל כך קרוב למים?" צועק עליו בן, "אתה לא רואה שהוא כל הזמן מתפרק?" והוא מלמד אותו לבנות אחרת – רחוק מקו המים ולא מגדל, אלא פירמידות רחבות ויציבות.
כך, משני הקצוות, מופיעה שאיפה לתיקון עולם, ללידה מחדש, לבנייה על יסודות יציבים. לא עוד מגדל בבל עם בלבולי הלשון, היומרה והפלגנות, אלא פירמידות המבוססות על חוכמת אנוש שתישמר לאורך זמן. עצם פעולת הבנייה, סיזיפית ככל שתהיה, כנגד פעולת ההרס, יש לה חשיבות. וכאן גם מתגלה גדולתה של אפיק, המזמינה את הקוראים להכיר בסדקים, בנשירת הטיח וברפיון המרצפות, ועם זאת לדמיין את פעולת המלט. כמה תקווה ויופי אני מוצאת בבחירתה לסיים את מקבץ הסיפורים הנפלא הזה במילה "בנייה".

***

הסופרת בלה שגיא על "פסע"

שירז אפיק כל כך יודעת לספר סיפור! בכל אחד מספריה נהניתי מהיכולת הספרותית המעולה שלה וב'פסע', ספר הסיפורים הקצרים החדש, היא משכללת את היכולת הזו שלה יחד עם גלריה של דמויות מעורערות ומערערות, שהן גם כל כך אנחנו. חשבתי שאקרא קצת לפני שאחזור לבדוק עבודות סמינריוניות אבל לא הצלחתי להפסיק לקרוא עד הסוף. הדומה בין הסיפורים הוא מוטיב הפסע, פסע מאסון, פסע מהצלה, הרגע האחד הזה שמציל את תכלת הנוהגת ברכב מנפילה לתוך בולען הוא גם הרגע שרודף אותה ודוחף אותה להתנהגות לא רציונלית של אשמת הניצול (ואולי דווקא בסוף ה"לא טוב" יש הצלה לא צפויה מהזוגיות העקומה משהו), או הרגע האחד הזה בו נדמה כי ספי המתבודד והנמנע ישנה את חייו ויצא לעולם, רגע שמתמוסס ונעלם ומחזיר אותו חזרה למאורה בה הוא חי עם החתולה שולה-3. הרגעים האלה, שמסתתרים בין רגעי הקיום הרגילים שלנו, כל כך מוכרים, ולפעמים כל כך אכזריים. הספר לקח אותי לשיר של שימבורסקה 'כל מקרה', שלמרות שהוא קודר ונתפס כשיר על מוות ועל מלחמה מסתיים בבית שבעיניי לפחות מביא את האפשרות לקסם הבריאה, לאופטימיות, ללב הפועם של התינוק שישנה את הכל… ולגבי 'פסע' – מומלץ בחום, בטח למי שאוהב סיפורים קצרים!

הסופר והמבקר איל חיות-מן על "פסע"

סקירה של "פסע" / שירז אפיק (הוצאה עצמית, 2025, עורכת חמוטל ילין; הספר התקבל לסקירה מהסופרת)
חרדי לשעבר שמתחיל לעבוד בתפקיד QA בחברת הייטק מסתבך לאחר שהוא מגלה פרצת אבטחה פוטנציאלית. אם חד הורית חוששת מפני חברה חדשה של הבת שלה, שמעוררת בה זיכרונות קשים מילדותה שלה. נהג משאית מתקין אנטנות סלולריות מסוכנות-פוטנציאלית בגני ילדים ובבתי אבות. אלו חלק מהדמויות והעלילות ב"פסע", ספר הסיפורים הקצרים החדש של שירז אפיק.
רעיון הפסע משותף לשבעת הסיפורים בקובץ – התחושה שבכל רגע, רק צעד אחד מפריד בין חיי שגרה סטנדרטיים ובין אסון פתאומי ושבירה מוחלטת.
התמה הזאת באה לידי הביטוי המפורש ביותר בסיפור הארוך בקובץ, "תכלת" שמו (כל הסיפורים נקראים על שם הדמות הראשית). הגיבורה תכלת, שהקימה יחד עם בעלה עסק לכתיבת סיפורי חיים שמצוי בקשיים, נמצאת בדרכה לפגישה עסקית כשבולען נפער בכביש כמעט מתחתיה. רדופה על ידי אשמת שורדים, היא מאתרת את האיש שנסע מאחוריה ונפצע כשרכבו נפל לבולען ומנסה לסייע לו ולאשתו – אבל נדמה שכל מה שהיא עושה רק מחמיר את מצבו, וגם את זה שלה. דברים נשברים, סיפורי חיים נקטעים, ואין אפשרות של ממש לתקן.
התחושה של היעדר מוצא באה לידי ביטוי חריף גם בסיפור "ספי", שגיבורו הוא אדם שהסתגר בדירת מרתף בעקבות פרידה, סובל מחרדה חברתית ויוצר קשר עם העולם החיצון רק באמצעות שיחות זום ומשלוחים שמושארים מחוץ לדלת. הסיפור מצליח להעביר בצורה אפקטיבית מאוד את תחושת העזובה והקלסטרופוביה, ואמנם מציג בפני הקוראים תקווה אך רק על מנת לשלול אותה בתוך זמן קצר.
סדרה של קשרים מרומזים כורכת את "פסע" לאירועי השבעה באוקטובר והתקופה שאחריו. הקשרים הללו כוללים את עצם המונח "פסע", שמרמז לניצחון המוחלט המובטח אבל הופך אותו באופן אירוני – לא כפסע מניצחון, אלא כפסע מאסון; מספר הסיפורים בקובץ (שבעה); וכמובן עצם תחושת האסון המהדהדת והידיעה שלא ניתן לברוח ממנה, ששום דבר לא בטוח ושאין שוב אפשרות של חיים נורמליים ומבודדים מהכאוס המשתולל בחוץ.
הקשר הזה הופך מפורש רק בסיפור האחרון בקובץ, "בן". תחילה נראה שהגיבור נטול השם חי בצילו של אב פרנואיד: "אבא אמר שאם האנשים הרעים יגיעו, כל אחד צריך לרוץ לכיוון אחר. הוא אמר את זה הרבה פעמים ותמיד בדק שהם הקשיבו ושהם זוכרים וגם ביקש שיחזרו על המילים כדי להיות לגמרי בטוח. […] הוא כל הזמן בדק את החלונות והדלתות. כשאבא ראה שבן מסתכל, הוא היה מחייך אליו, אבל החיוך הזה היה סתם מסכה, לא חיוך אמיתי." אבל אז, האנשים הרעים מגיעים, והילד צריך לממש את התוכנית שהתווה האב.
הסיפור הקצרצר מתווך דרך תודעה ילדית וכך לא ניתן שום הקשר לזהותם של "האנשים הרעים", מעשיהם או כוונותיהם. יש רק בריחה, ותחושה פוסט-אפוקליפטית של עולם שננטש או התרוקן מיושביו, ודווקא התיאורים התמימים והפשוטים-לכאורה האלה הם שמעניקים לסיפור את האפקטיביות המצמררת שלו, ומזמינים את הקוראים להשליך עליו את הפחדים שלהם.
לא כל הסיפורים בקובץ אחידים ברמתם. "נטע" הוא סיפור שבנוי כתמלול חקירה ומגולל חיים במדינת ישראל דיסטופית שעברה הפיכה דתית לאומנית. התחבולה של מסירת מידע באופן הדרגתי דרך פורמט החקירה היא אמנם אפקטיבית, אבל הסיפור שבתוך הסיפור, שעוסק בדיסידנט ספרותי ובתככים קטנוניים בתוך הקהילה הספרותית, לא מצליח להתרומם, וגם העולם הדיסטופי שהוא מתאר נותר דומה מאוד להרבה דיסטופיות ישראליות קודמות, מ"הדרך לעין חרוד" והלאה. באופן כללי, בהרבה מהסיפורים הסופים הרגישו מעט חפוזים או פתוחים מדי, לפחות לטעמי.
האם הספר מציע גם תקווה, לצד שלל האסונות שנמצאים כפסע מאיתנו? לעתים נדמה שהתשובה היא שלילית: הניסיון להתריע או לזעוק נכשל (בסיפורים "שכי" ו"נטע"), עצם הידיעה על האסון עלולה לעלות במחיר יקר ("קמיל"), וגם הסיוע לאחר עלול לגרום רק לנזק נוסף ("תכלת"). ובכל זאת, לנוכח האסון שכבר התרחש ואלה שממשמשים בפתח, אנחנו חייבים לנסות להושיט יד ולבנות יחד את העולם מחדש. כך אני קורא את סופו של הסיפור "בן", שבו הילד שברח מביתו מפני האנשים הרעים פורס את חסותו על ילד צעיר ממנו שהוא מוצא בחוף הים הנטוש:
"הילד קם והתחיל להתקרב אליו. הייתה לו הליכה מצחיקה של ילדים קטנים, מתנדנדת כזאת, אבל בסוף הוא הגיע והתיישב ליד בן, קרוב כל כך עד שהכתפיים שלהם נגעו. למשך רגע ארוך הוא רק ישב והסתכל איך הידיים של בן עובדות, ואז שלח יד מהוססת אל הערמה והצטרף אליו לבנייה."

שרית פליין – סופרת, מנחת סדנאות כתיבה ומפגשי סלון ספרותי, על ספרי "פסע"

שירז אפיק היא מספרת סיפורים מופלאה בכתב ובעל פה. כתבתי בעבר על ספריה הנהדרים ״ליל הברווזים״  ו״מתחת לעור״ . פעמיים התארחה שירז אפיק אצלי בסלון הספרותי, בשתיהן ריתקה אותנו כראוי למספרת הסיפורים שהיא.

כבר למעלה משנה המילה ״פסע״ מעוררת קונוטציה כואבת בכל ישראלי, אבל אל חשש אין בסיפורים של שירז אפיק אף מילה על השבעה באוקטובר ״פסע״ ספרה החדש מכיל שבעה סיפורים קצרים ונהדרים.

בשיחה איתה סיפרה לי שירז איך השבעה באוקטובר בכל זאת היה הטריגר לכתיבת הסיפורים האלה:

״לקח לי זמן לחשוב איך לגשת אל הזוועות שקרו – ועדיין קורות – בלי לנכס אותן לעצמי ובלי לגלוש לתיאורים גרפיים מדי. הדרך שמצאתי  הייתה לפרק אותם לרסיסים קטנים, ומתוך כל רסיס כזה לכתוב סיפור שלכאורה עוסק במשהו אחר לחלוטין.״

אם לא הייתי יודעת את זה, לא הייתה לי דרך לנחש. למעט הסיפור האחרון, שבו ההדהוד ברור ומצמרר, למרות שגם בו אין אזכור ישיר של אותה שבת זוועתית. כך למשל את התחושה של ״אשמת הניצול״ שרבים כל כך מאיתנו מסתובבים איתה, היא שתלה בסיפור שבו גיבורת הסיפור נוסעת בכביש שבו נפער בולען, נהג הרכב שלפניה ניפצע קשה והיא פועלת מתוך אותה ״אשמת ניצול״.

בסיפור אחר, עובד בחברת הייטק מתריע על פריצת אבטחה באפליקציה אותה החברה מפתחת, ובתגובה הוא ננזף  ומתבקש לא להתערב ובסופו של דבר הוא מפוטר. נדמה לי שאין צורך להסביר את הקשר בין התרעה על פרצת אבטחה, שנתקלת בזלזול ונזיפה, ובין השבעה באוקטובר.

זה רובד מרתק שמעניק לסיפורים ערך מוסף וחבל שהוא אינו מוזכר בגב הספר או כהקדמה, אבל כאמור הסיפורים  ב״פסע״ עומדים  בפני עצמם גם בלעדיו.

הנה שתי דוגמאות לכתיבה הנהדרת של שירז אפיק:

"תכלת צחקה. היא חשבה כמה חבל שאי אפשר לארוז רגעים כאלה כצידה לדרך, כמו שאי אפשר לאגור קרירות של מזגן לפני היציאה לחום המהביל שבחוץ, או חניות פנויות למועד מאוחר יותר."

״מצידם הימני נפרשו כעת שדות ירוקים, ירוק ישראלי עני, דהוי, צמא תמידית."

הכשרון של שירז אפיק ליצור דמויות אנושיות, פגומות ומרתקות ניכר ב״פסע״ בדיוק כמו בספריה הקודמים. אני כבר מחכה לספר הבא.

לבלוג של שרית פליין

***

הסופר והסוקר רז קלמנוביץ' על  ספרי "פסע"

פסע // שירז אפיק
הוצאת המקור, 2025
עריכה: חמוטל ילין

ספרה האחרון של שירז אפיק, "ליל הברווזים" הוא מהטובים והמצוינים שקראתי. סיפור נקמה ספק פסיכולוגי ספק פסיכוטי ומאוד ישראלי. כמובן שרציתי לקרוא את "פסע", אוסף הסיפורים הקצרים החדש שלה.
📖 במה עוסק הספר?
ההגדרה הטובה ביותר לתמה החוזרת נכתבה על ידי שירז בעצמה בגב הספר – "הדמויות עומדות בפני החלטה. תזוזה או התפוררות… צעד קדימה המוביל אל הנקודה שממנה, לטוב או לרע, אין דרך חזרה." כל אחד מהסיפורים כתוב מצוין, בנוי היטב ומעביר בכמה עשרות עמודים עולם ומלואו, אבל הסיפורים החביבים עלי הם של שכי, ספי ונטע.
שכי הוא חוזר בשאלה שעבר מהדג המעופש בישיבה למקלוני שרימפסים בחברת הייטק מצליחה. הוא נהנה מלעבוד עם מחשבים ולעשן בשבת אבל עדיין מייחל להזמנה לארוחת שישי מחבר לעבודה ושומע בראשו תפילות נשכחות. כששכי מגלה באג משמעותי המאיים על האפליקציה החדשה של החברה, עליו להחליט אם להתריע או לשתוק ומה המחיר שיהיה מוכן לשלם.
ספי הוא מאייר ספרי ילדים שגר במרתף עם "שולה 3", החתולה שלו וחברתו היחידה שחולקת איתו חדרון מתפורר ומחניק ללא משפחה, זוגיות או אוויר נקי. האם יצליח להתגבר על עצמו, לעזוב ולפתוח בחיים חדשים או שההרגלים שקברו אותו במרתף יבלעו אותו אחת ולתמיד?
בישראל העתידית, מי שלא מיישר קו עם השלטון נעלם, ונטע נחקרת במשטרה על חבר, או יותר נכון ידיד-מכר מרוחק שכתב סיפורים קצרים המכילים ביקורת אסורה. האם עליה להגן עליו מפני ציד המכשפות או להצטרף אל אלו שניצחו וליהנות מהחיים בצד הנכון, הצד שניצח.
📖 מה חשבתי על הספר?
+ דמויות מרתקות ואמינות: אי אפשר שלא להעריך את השליטה בפרטים מצידה של המחברת. מהבנה מלאה בתפילות ובהלכות של יששכר החוזר בשאלה, ועד הפורטפוליו המלא של שירי טיילור סוויפט ששומעת בתה הצעירה של אריאלה, שלא לדבר על מינוחי תרגילי התעמלות האומנותית. ככותב, אני מבין את הזמן וההשקעה הנדרשת ובמקרה של אוסף סיפורים קצרים, המאמץ גדול אף יותר כי כל אחד מחייב תחקיר משלו.
+ אתגר הסיפור הקצר: כתיבת סיפור קצר הוא אתגר שונה מספר מלא. הזמן המוקדש לבניית דמות, עולם, רקע ומניע מוגבל. אנחנו נכנסים באמצע ובמקרה של "פסע" גם עוזבים לפני הסוף כשעל הגיבור.ה לקבל החלטה שתתבצע הרחק מעין הקורא שכבר המשיך לסיפור הבא. שירז עמדה בו בהצלחה רבה. הבולטים לטובה בעיני הם "שכי" ו"תכלת".
+ חוויה הוליסטית: במציאות של 2025 לא מספיק להיות סופר.ת מחוננים, אלא לשלב גם אלמנט שיווקי מפציע ויוצא דופן. במקרה של "פסע", מדובר בפורמט ריבועי, מעוצב עם תמה ויזואלית חוזרת וקודרת של נעל המשרתת את הקונספט של הספר. חכם.
📖 לסיכום….
אוסף סיפורים קצרים מצטיינים העטוף באריזה ייחודית ובולטת. משאיר חומר למחשבה ומומלץ בחום.
שאלתי את שירז על ההבדל בחוויה של כתיבת ספר באורך מלא וסיפורים קצרים, ולדבריה "תהליך העריכה התנהל במקביל לכתיבה, עם סיום של כל סיפור בודד, ולא כשסיימתי את הדראפט המלא הראשון. זה שונה מאיך שיצא לי לעבוד עם הרומנים שכתבתי עד עכשיו. היה בזה אתגר מיוחד, לברוא עולם חדש לכל סיפור ולחוש את הגיבורים שלי כל פעם מחדש, בפרט כשחלקם הצריכו תחקיר בהיקף של ספר מלא. במקרה של יוצאים בשאלה, למשל, ערכתי ראיונות מקיפים עם חבר'ה שהופנו אליי דרך עמותת הלל."

עולם הספרים של רז
***

***

ההמלצה היומית של "עברית"

***

הסופרת אורנה קזמירסקי על "פסע"

אין סודות 1: 🫣
את הכתיבה של שירז אפיק אני אוהבת מאוד.
אין סודות 2: 🫣
סיפורים קצרים – הם לא ההעדפה שלי.
ובכל זאת, נקלעתי לעין הסערה של האפיק השירזי עם "פסע".
גם בספרון הזה/כמעט מחברת (בעובי ובעיצוב), קשה להפסיק לקרוא. בדיוק כמו במפגש עם חמשת הרומנים שלה, שקדמו לו.
הפורמט מאוד מיוחד וגם קצת פסיכי (בכל זאת פרי המקלדת של שירז אפיק).
אלו הם שבעה סיפורים קצרים, שכתובים באוורור גראפי, ודחוסים במנעד הרגשות והעכבות של שבעה גיבורים. לכל אחד/אחת סיפור שנקרא על שמו/שמה ואיור של נעל מסוימת, שמרמזת על התמה המרכזית באופן מטאפורי.
גם הכריכה (שעוצבה בבית משפחת אפיק, כפי שמעיד הקרדיט) מאירה חלקית נעל אחת מבין השתיים, שאולי תצא לדרך חדשה, תפסע קדימה. אולי…
לא היה סיפור בקובץ הזה שלא מצא חן בעיניי. היו כמה שממש אהבתי ואף הזדהיתי עם הדמות ועם הקונפליקט הפנימי/חיצוני שהסופרת מיטיבה לצמצם ולהנגיש לקורא באופן מדויק מאוד, יפהפה ממש.
שירז אפיק משכילה גם כאן לשרטט דמויות שרוטות בנגיעה; להתבונן עליהם בעיניים מפוכחות עם המון חמלה וחיבה.
ואין כמו דמות שהסופרת בעצמה נוטה לה חסד, גם אם החיים עצמם פחות.
אני ממליצה בחום רב גם לכל מי שזקוק לפתיחת מחסום קריאה וגם לכל מי שרוצה להתמכר לקריאה ולהינתק קצת.
זה ספר מספק מאוד בכל מובן. ספר אוניברסלי במובן הטוב של ההקשר. (אין כאן טראומות ישראליות קולקטיביות). 🫠
זוהי ההמלצה שלי לשבוע הספר שהתחדש לו!
***

הבלוגרית נועה הולצר על "פסע"

שירז אפיק היא בעיני אחת הסופרות המוכשרות ביותר שיש כיום בארץ. יש אנושיות מיוחדת בכתיבה שלה, רגעים מכווצי לב ורגעים משמחים ומעוררי השראה, כאלה שאני לא מרגישה בכל ספר שאני קוראת, אלא רק בספרים שלה. ספריה הקודמים שקראתי היו רומנים, ואילו "פסע" מכיל שבעה סיפורים קצרים. לכל סיפור יש גיבור משלו: גברים ונשים, מבוגרים וילדים, שכירים ועצמאיים, רווקים ובזוגיות, לכאורה אנשים שונים לחלוטין האחד מהשני, אבל בכל זאת מצאתי ביניהם לא מעט דברים משותפים. שם הספר, פסע, הוא כנראה לא מקרי. כל אחת מהדמויות המרכזיות נעה, נמצאת בתנועה קדימה – אם זה בהליכה, בריצה, בנסיעה, או במחשבה.
שכי הוא חרדי לשעבר שיצא בשאלה, ועובד כבודק QA בחברת תוכנה. ספי הוא מאייר זוכה פרסים, שמתגורר בדירת מרתף עם החתולה שלו. אריאלה היא אם חד הורית לילדה בת 9, שהחברה חדשה של בתה לא כל כך מוצאת חן בעיניה. קמיל הוא נהג משאית שנתקע בצד הדרך עם פנצ'ר לא צפוי, ולוקח איתו טרמפיסט לא צפוי אף הוא. תכלת גרה עם בן הזוג שלה, יפתח, ויחד הם הקימו עסק לכתיבה ועריכה של סיפורי חיים. נטע היא סופרת שאחד ממכריה נעלם. הילד בן מקבל מהוריו הוראות מדויקות מה עושים במקרה שהרעים מגיעים.
מה המשותף בין כל האנשים הללו?
פסק הדין:
אמנות הסיפור הקצר אינה קלה, ולא כל סופר/ת מצטיין בה. שירז אפיק מוכיחה בספר "פסע", שהיא יכולה לכתוב הכל ובהצלחה. בכל אחד משבעת הסיפורים הללו מצאתי את עצמי. על פניו הייתי חושבת שאזדהה עם שכי כי שנינו עוסקים באותו העיסוק, ועם אריאלה כי שתינו חד-הוריות לילדות בגיל דומה, ואכן הזדהיתי עם שניהם, אבל הצלחתי להזדהות גם עם שאר הדמויות וזה מה שאהבתי במיוחד בספר. הוא נקרא בשטף ובקריאה אחת, כל סיפור מסתיים עם טעם שונה. חלק מהדמויות עשו לי חשק להמשיך ולקרוא עליהם ברומן באורך מלא, מחלק התקשיתי יותר להיפרד ומחלק פחות, אבל כולם נגעו בליבי. ללא ספק יש לשירז אפיק יכולת הבנה עמוקה לנפש האדם וזה ניכר בכל אחד מספריה. מחכה בקוצר רוח לספרה הבא.
⭐⭐⭐⭐ וחצי כוכבים
***

הבלוגרית שרון קוניג דה קסל

פסע/ שירז אפיק
סיפורים
הוצאה עצמית
סיפורים חמודים שהעבירו לי את הזמן בכיף בין נסיעה ברכבת לנסיעה בחשמלית לטיסה קצרת טווח והמתנה לרכבל בין עשרות אנשים וכמה כלבים נבחנים.
שירז יודעת לבנות עלילות ארוכות (קראתי את ספרה הנהדר, ״אבקועים״) וקצרות , מבינה לא קטנה בפסיכולוגיה ולב האדם מעין ״צוויגונית״ (ע״ש צוויג) שכזאת ועל כן מעניינת מאוד!
קשה להצטיין בכתיבת סיפור קצר ולא רבים היודעים ללהטט בין חיבור אחד למשנהו ולהשאיר לקורא איזה טעם מתוק או חמוץ לסיום. לאפיק, ישנו אפיק משלה והיא מנתבת יפה את הסיפורים בתוכו.
קפסולה שכיף לבלוע בימים כה קשים לעיכול ואינה מותירה טעם מר!

***

הספר עוד לא ירד לדפוס, אבל Eti Seroussi כבר קראה אותו בוורד וכתבה סקירה יפה יפה:

"שבעה סיפורים מכיל "פֶּסַע", כל אחד מהם נושא בפשטות את שמו של גיבורו.
שכי, חרדי לשעבר ואיש QA, משתלב בעולם החילוני, וקצת מסתבך כשאינו מבין לגמרי את כללי המשחק; ספי, מאייר מוכשר, מסתגר במרתף טחוב ומתפורר עם חתולה; אריאלה, שנושאת טראומה מקשר לקוי עם חברה בילדות, משליכה את תוצאותיה על בתה; קמיל, שמעורב בפעילות בלתי חוקית, עושה הכל כדי להסתיר אותה; תכלת, כותבת סיפורי חיים, נושאת באשמת ניצולים; נטע, סופרת תחת חקירה, משתפת במיילים שכתב ידיד שנעלם; בן, עדיין ילד, מפנים את הוראות הוריו להתנהלות במקרה של אסון.
כשאני קוראת את הסקירות שכתבתי על חמשת ספריה הקודמים של שירז אפיק, אני מוצאת את אותן המלים – מינון, דיוק, איפוק, מתחת לעור. כל אלה מצויים גם בסיפורים שב"פסע". יש לסופרת יכולת מרשימה לאפיין דמויות ומצבים באמצעות ניואנסים דקים, תוך שימוש בשפה מדויקת הן בעלילה והן בדיאלוגים. היא רואה מעבר לחיצוניות הבנאלית, היומיומית, ומציעה נקודות מבט שמאירות את דמויותיה ומאפשרות גם לקוראים לגלות בהן משהו שמעבר לשגרתי ולחמול גם על הפגומות שבהן. את כל זה היא עושה בכתיבה מאופקת שיש בה עוצמה שאינה נזקקת לזעקה.
נוסף לכתיבה המוקפדת, הספר זכה גם לתשומת לב עיצובית. את הכריכה היפה עיצבו הסופרת ובנה עומר, והאיורים הנאים בראש כל סיפור הם של יעל שיה.
המוטיב החוזר של נעליים בכריכה ובתחילת הסיפורים מעלה על הדעת את האפשרות שלמרות היותם נפרדים זה מזה מתקיים ביניהם קשר כלשהו. מצטרף לכך גם שמו של הספר, הכרוך אף הוא בהליכה, בתנועה. כמובן, בימים אלה, החל מן השבעה באוקטובר, המילה "פסע" נושאת מטען כבד של ציפיות ושל אכזבה וכאב, והבחירה בה כשם הספר עשויה אף היא להעיד על רובד נוסף ברצף הסיפורים. "בן", הסיפור האחרון, נוגע כמעט במישרין בטראומה, החל מן המשפט הראשון, כחץ שלוח, "אבא אמר שאם האנשים הרעים יגיעו, כל אחד צריך לרוץ לכיוון אחר". אולי היא מצויה בדרך זו או אחרת גם בסיפורים האחרים, אבל בין אם מחפשים אותה שם או קוראים את הסיפורים ברובד הגלוי, הם מצוינים, נוגעים אל הלב, ומומלצים מאוד.
הוצאת המקור
2025"

לקנייה מוקדמת: כאן
לבלוג של אתי: כאן
***

שרית פליין, סופרת, מנחת סדנאות ומארחת הסלון הספרותי, על "ליל הברווזים":

"ליל הברווזים"- ספרה החמישי והנהדר של שירז אפיק.
אני ממליצה לכם בחום לקרוא את הספר הזה, שמעורר רגשות חזקים ומחשבות עמוקות.
את ספרה החמישי של שירז אפיק, "ליל הברווזים" (הוצאת המקור. עריכה-תמר ביאליק) גמעתי ביומיים.
אם החיים לא היו נכנסים באמצע, אני מניחה שהייתי קוראת אותו ברצף ומסיימת תוך כמה שעות.
אני יכולה לספר לכם מעט מאד של "ליל הברווזים" ללא ספוילר:
לאליענה דרורי יש לכאורה הכל היא פסיכולוגית ילדים מבוקשת. יש לה טור קבוע בעיתון תכנית רדיו פופולרית ילד מתוק להפליא ובעל מהחלומות.
אם בשלב הזה נדמה לכם שמדובר ברומן רומנטי קליל- תשכחו מזה.
"ליל הברווזים" הוא מותחן פסיכולוגי עמוק.
לאליענה יש בעיקר סודות אפלים שמתחילים בבית בו גדלה.
במהלך שירותה הצבאי קרה משהו ששינה לחלוטין את חייה.
שני ,ילד חכם ומתוק בן אחת עשרה, מגיע אליה לקליניקה, ומתחילה שרשרת אירועים שמזמנת לה אפשרות לבוא חשבון עם עברה.
מכאן אספר לכם על חווית הקריאה שלי, ומה גרם לי להנות כל כך.
ראשית, הכתיבה של שירז אפיק מפעילה אצלי את כל החושים.
היא כותבת כך שאני יכולה לראות ממש את הדמויות, איך הן לבושות, מה שפת הגוף שלהן,
אני יכולה לשמוע אותן. כל אחת והקול האופייני לה.
אני יכולה להריח את הסיגריות, את ריח הבית של אמה. גם את הרחובות ,הבסיס הצבאי, הקליניקה והבתים השונים אני יכולה לראות. וזאת מבלי שארגיש עומס של תיאורים.
שנית- כמו בכל ספריה גם ב "ליל הברווזים" שירז אפיק יוצרת דמויות ססגוניות ומיוחדות במינן.
כל הדמויות הן כאלה, אבל מתעלה על כולן- אליענה! איזו דמות! גם מכמירת לב, גם מצחיקה, גם אוהבת ורכה, גם שונאת ונוקמת, ובעיקר לא מפסיקה להפתיע.
היה שלב באמצע הספר שחשבתי- מה?? לא הבנתי. כנראה פספסתי משהו. מה קורה כאן?
חזרתי לתחילת הספר קראתי כמה עמודים ראשונים, חזרתי לעמוד שהפתיע אותי והבנתי שלא פספסתי כלום. זה פשוט טוויסט רציני בעלילה.
אני אפילו לא יכולה לגלות לכם למה "ליל הברווזים" נקרא כך.
אני פשוט ממליצה לכם בחום לקרוא את הספר הזה, שמעורר רגשות חזקים ומחשבות עמוקות.
על העברה בין דורית, על אמת ושקר, על פציעה עמוקה בילדות וההשלכות שלה, על כמיהה לאהבה ועוד.
לאתר של שרית: כאן

***

הבלוגרית לי-את הלר על "ליל הברווזים":

אתחיל בשורה התחתונה,
אני אוהבת את הכתיבה של שִׁירָז אָפִיק.
את היכולת שלה לכתוב דמיות פגומות. פצועות. מדממות. שמייצרות אצלי אמפטיה; חמלה.
את היכולת לעורר קו של אימה תת קרקעי ששזור מתחת לפני השטח בסיפור ועדין לגרום לי הקוראת, לא להיות מסוגלת להניח את הספר מהיד.
גם הפעם בספרה חדש – ‘לֵיל הַבַּרְוָוזִים’ – החמישי במספר, מצליחה אָפִיק לעשות בדיוק את זה.
בסיפור שנע בין הווה לעבר משרטטת אָפִיק את דמותה של אליענה – פסיכולוגית ילדים מצליחה, בעלת תוכנית רדיו פופולרית, טור בעיתון, בעל מושלם וילד חמוד – על פני סיפור שמוצג לעולם ומעורר קנאה והשתאות. אבל יחד עם כל זאת יש לאליענה כמו שכתוב בכריכה האחורית, סודות אפלים שראשיתם בעת שירותה הצבאי, מאלצים אותה לשאת את צלקותיה מאז אל תוך חייה הבוגרים, על כל ההשלכות שמלוות אותם. הפסדה שהיא מצליחה להציג כלפי חוץ שונה מהאמת או ממה שקורה לה בפנים.
כשאל קליניקת הטיפול שלה מגיע שני, ילד רגיש בן 11, שלא יודע לשקר, ניתנת לאליענה האפשרות לתכנן ולהוציא לפועל את מסע הנקמה שחלמה עליו במשך 30 שנה. דבר לא יעצור אותה גם לא מטפלת צעירה, קולגה בקליניקת הטיפול.
בבניית סיפור מתח שנשזר בין הווה לעבר, מצליחה אָפִיק ליצור מצב של היפוך דפים בזמן קריאת הספר. ופשוט, אי אפשר להניחו מהיד.
יצא לי בשנה האחרונה לקרוא לא מעט ספרות נשים (ספרות שנכתבה ע"י נשים) והרגשתי תחושת מיצוי. "די כבר לקרוא על נשים ומשברי חייהן" אמרתי לחברותיי, רוצה שיספרו לי סיפור שלם. ולא ספר אישי, טיפולי, בצורת ממואר או כביכול סיפורת. לכל אשה יש את שק המרורים שלה. לא בא לי יותר לשמוע על הקשיים של אחרות.
כשהתחלתי לקרא את ‘לֵיל הַבַּרְוָוזִים’ חשבתי הנה עוד אחד כזה, מסוג ה"אכלו לי", "שתו לי", 'פגעו בי" – לכן אני דפוקה. ואומללה. טרה-לה-לה-לה.
העלילה שרוקמת אָפִיק בפני קוראיה ב 'לֵיל הַבַּרְוָוזִים’ מותחת, קולחת, ולא מניחה לקורא רגע לנשום, היא כדרכה בכתיבתה תמיד מביאה דמות ראשית פגומה להפליא, אבל יחד עם זאת הגיבורה שלה פיקחית, כריזמטית, ומעוררת הזדהות ואמפטיה כך שאפילו שהיא לא תמיד בסדר את נשארת בצד שלה לאורך כל הסיפור. אז כן. יש כאן דמות שפגעו בה. אבל אָפִיק מצליחה לספר סיפור שלם, ואני לא יודעת עד לרגע זה, בסיום קריאתי, אם יש בו משהו אישי משלה. או שהכל מומצא, וביננו, זה גם לא משנה.
אָפִיק מצליחה להציג אשה שנפגעה ושחייה הוסטו מן המסלול שהיה בעל הבטחה בראשית חייה. אבל בה בעת, השריטה שנחרצה בגופה ובנפשה, והפכה אותה להיות מי שהיא בחייה הבוגרים: פגומה; שרוטה; על גבול המופרעת, מציגה דמות שלמה, בעלת יצר נקם ושילם. וזה כל כך חזק ומעורר אמפטיה.
פחדתי שהספר הולך לקראת נקמה הגובלת באימה, אבל לא כך הדבר.
אָפִיק השכילה ליצר נקמה שמוגשת קרה צוננת וחדה, אבל לא כזאת שמשאירה את הקורא.ת בלתי מחובר.ת למעשה.
במפגש קוראים עם שִׁירָז אָפִיק בשבוע שעבר הסתקרנתי ושאלתי אותה, מה קדם למה הסיפור לדמות או הדמות לסיפור? הייתי חייבת להבין איך היא התחילה את הכתיבה הפעם, ושִׁירָז השיבה שכאן קדמה העלילה ורק אח"כ נכנסה הדמות ותפסה את הנפח שלה וכבשה את שִׁירָז. הופתעתי שכך היה הדבר אבל גם אותי כבשה אליענה שלה. לגמרי.
לא אכנס לפרטים, אבל אשלח אתכם להזמין לכם את הספר באיזה פורמט שתבחרו (אני קראתי בדיגיטלי והבנתי שתכף יצא גם עותק שמע בקולה של אָפִיק עצמה. מסקרן.) ולקרוא.
ספר קצר. סיפור בדיוק במידה הנכונה. כתוב מצוין. ועם דמות שתכנס לזיכרון כמו שקרה לי עם בועז, ג'ומעה, הדמות הגברית של ספרה המצוין ‘אַבְקוּעִים’.
שורה תחתונה כבר כתבתי.
אהבתי.

***

הבלוגר וסופר הילדים רז קלמנוביץ' על "ליל הברווזים":

ליל הברווזים // שירז אפיק
הוצאת המקור, 2024
עריכה: תמר ביאליק

לא פשוט להיות סופר.ת עצמאי.
חובת ההוכחה היא עליך ולא על הוצאה גדולה.
אסור גם לשכוח את האתגר שבלמצוא את אנשי המקצוע הטובים ביותר, ולדעת לנצח על התזמורת כולה עד שיש ביד ספר מוגמר.
התהליך לא קל ולפעמים מתיש, אבל כשזה עובד – זה שווה את הכל ובמקרה של "ליל הברווזים", התזמורת יצרה מנגינה נפלאה שאני מאוד מאוד אהבתי.
הספר מספר את סיפורה של אליענה, פסיכולוגית המטפלת בילדים ונוער המחזיקה בנוסף טור קבוע בעיתון ובתוכנית רדיו אהובה ומצליחה. בעבודה מכירים אותה כאשת משפחה מחויבת וכאם שעיניה בורקות כשהיא מדברת על בנה הצעיר.
אבל המציאות? רחוקה מהתדמית הזוהרת.
והסדקים? הם תמיד היו שם, ורק חיכו להזדמנות להתרחב עד שלא יישאר שבר מלבד פיסות שבורות של זהות מומצאת שנועדו לשמור על סוג טראגי.
לאורך הספר, נכיר את אליענה עוד כשהייתה חיילת מצחיקה, דקיקה, מלאת חיים וחלומות בשם "לי". נכיר אותה לפני ליל הברווזים ששינה את מסלול חייה והפך אותה לאליענה הסדוקה שמנסה להגן בכל כוחה על הדמות שבנתה לעצמה.
על המסיכה.
כשדמות מליל הברווזים חוזרת לחייה בסערה, אליענה נסחפת למסע עתיר שקרים, מזימות, חמלה, שנאה ונקמה. האם תצליח במשימתה או שזו תעלה לה במחיר היקר מכל – שפיותה.
שירז בנתה בחוכמה ספר מהודק להפליא, בלי פסקה מיותרת. היא בנתה דמויות מורכבות שכיף לאהוב ולשנוא במקביל, והוסיפה בחוכמה את דמותה של רוני, פסיכולוגית צעירה, שמשקפת בהערצתה לאליענה את מהות החלום ושברו.
שאלתי את שירז על מקורות ההשראה לספרה, ולדבריה "לפני שנעשיתי עורכת סיפורי חיים הייתי עובדת סוציאלית במשך הרבה שנים, כך שיצא לי להכיר את הטובים והגרועים שבמטפלים, ולהיווכח שיש הרבה מאוד סיבות שאנשים נמשכים למקצועות הטיפול, ושלא תמיד הן חיוביות. לתוך זה ערבבתי חוויות מהשירות הצבאי שלי ושל עוד חיילות רבות שהכרתי, ואת היתר השלמתי עם הרבה דמיון אפלולי."
שאלתי את שירז האם היא עובדת על פרויקט חדש, ולדבריה "כרגע אני עסוקה במפגשים סביב הספר הנוכחי, ובמקביל אוספת חומרים לפרוייקט הבא שלי. מה הוא יהיה? – עדיין אין לי מושג, אבל על סמך הספרים הקודמים שלי אפשר להמר בביטחון שהוא יהיה מטורלל, ושיהיה בו לפחות חתול אחד."
מומלץ בחום.

לעולם הספרים של רז: כאן
***

שירה פרידפרטיג, מנחה מועדוני קריאה וסיורי ספרות, על "ליל הברווזים":

ליל הברווזים מאת שירז אפיק

עורכת: תמר ביאליק

הוצאה: המקור

כנראה שזה הספר שבמהלך קריאתו אמרתי לעצמי הכי הרבה פעמים, רגע, מה?! לא הבנתי?!.

זו גם העובדה שהופכת את סקירת הספר למאתגרת, על מנת שלא לפזר קלקלנים שיפגעו בחוויית הקריאה.

גיבורת הסיפור היא אליענה, פסיכולוגית ילדים במכון מצליח, יש לה בעל נהדר ובן מתוק, היא כותבת טור בעיתון ויש לה גם תוכנית רדיו בה היא מייעצת להורים על מערכות יחסים עם הילדים שלהם. המטופל החדש שלה במכון הוא ילד בן 11, קוראים לו שני והוא לא יודע לשקר.

המפגש ביניהם מחזיר את אליענה אל האירוע המחולל של חייה הצעירים, אירוע קשה ומטרגר עד כדי כך, שהסית את מסילת חייה הבוגרים והשתלט עליהם.

לא קראתי ספרים קודמים של הסופרת, לכן עיצוב הכריכה והטקסט בגב הספר גרמו לי לחשוב שמדובר ברומן קליל ומותח, שקיוויתי שיהיה לפחות מהנה- אך הוא התעלה מעל לכל הציפיות שלי.

למעשה, זהו מותחן פסיכולוגי שלא יכולתי לעזוב במשך כמה שעות, תוך כדי דפדוף קדימה ואחורה כדי להבין ולפרום את העלילה.

הדמויות כתובות נהדר, הן מורכבות, צבעוניות, מעצבנות למופת, מעוררות זעם, תסכול וחמלה. שום דבר בסיפור הזה הוא לא שחור ולבן, ואם לרגע נדמה שהרכבת הזו נוסעת בכיוון אחד, תכף מגיע עיקול מפתיע ומצמיד אותנו בכלל לכיוון השני.

אם לסכם על מה הסיפור, אגיד שהוא על פסיכולוגית ילדים שמנצלת הזדמנות לעשות תיקון לעברה דרך המטופל החדש שלה.

אבל אם לסכם על מה הסיפור באמת, אגיד שהוא על נפש האדם, שיכולה להיות מופלאה גם כשהיא פגומה ושבורה לחלוטין.

הקריאה ב"ליל הברווזים" מומלצת בזכות העריכה המהודקת ובעיקר בזכות הסופרת, שיודעת לשחק היטב עם המוח של הקוראים והקוראות שלה.

***

הבלוגרית אפי ורשיצקי על "ליל הברווזים":

אליענה דרורי היא אישה פעילה מאד. היא פסיכולוגית מוערכת שעובדת בקליניקה מצליחה עם ילדים ונוער. יש לה תוכנית ברדיו בשם ״מטפלים בזה״ וגם טור בעיתון. היא נשואה ליובל שנמצא הרבה בנסיעות לחו"ל ולכן הוא נוכח – נפקד, ויש לה בן, איתן. האמנם?

היא אינטליגנטית ומודעת לעצמה ולסביבתה,  אלא שלמרות התספורת המושלמת והתדמית החיצונית המושלמת לא הכל נוצץ בחייה. משהו מרגיש לא תקין במאה אחוז.

מפגש עם שָני בן ה-11, המטופל החדש שלה, מחזיר אותה שנים לאחור לזמן שבו שירתה כחיילת תחת פיקודו של גיגי. לאט לאט נחשפים חייה של אליענה בעבר ובהווה, ומתברר שהם מורכבים, ויש את החיים שמעל פני השטח ואת אלה שמתחת, והדבר שהיא אינה יכולה לדבר עליו, שב ומציף אותה, ומאיים להרוס את כל מה שהשיגה. מתחת לחזותה הנוקשה מסתתרת רגישות ופגיעות נוגעות ללב.

הרבה שנים מחזיקה אליענה סוד אפל בבטן. לעיתים קרובות היא נוהגת לשנן קבוצות מילים  כמו מנטרה.

לדוגמא:

"משי.קטיפה.תחרה.אורגנזה.פלנל.שיפון.קורדרוי.טול.טפטה.דנים." (פרק ראשון)

או

"פודל.לברדור.דוברמן.רועהגרמני.פינצ'ר.בוקסר.האסקי סיבירי.אמסטף.פיטבול.דוגו ארגנטינו. שנאוצר."  (פרק חמישי)

כשהתגייסה לצבא ויצאה אל החיים, מותירה מאחור את כאבי הילדות, הורים מנוכרים, היתה מבואסת מהשיבוץ שקיבלה. מה שקרה לה שם בערב אחד, הפך את חייה על פיהם וה"חוויה" ההרסנית הזו הפכה לארוע שמגדיר חיים שלמים.

כשהיא עוזבת את הצבא, היא מוצאת עבודה בסלון כלות. אדל, בעלת הסלון קולטת את אליענה בחושיה החדים,  ולמעשה משנה את מהלך חייה של אליענה. היא נותנת לה עצות לחיים, מחזקת אותה ובעיקר דוחפת אותה להתקדם וללמוד כך שתעסוק בתחום הטיפולי עם ילדים.

רוני שובל, מעריצה גדולה של אליענה, התקבלה כעובדת חדשה בקליניקה, לאחר פיטוריה של נעמה. רוני היא טיפוס של רוטווילר. כשהיא נתפסת למשהו היא לא מרפה. היא מרגישה שמשהו לא תקין בהתנהלותה של אליענה, מסרבת להתעלם מפעמוני האזהרה, ומתחילה לחטט בחייה.

מה היא תגלה?

איך תגיב אליענה לחקירותיה של רוני?

האם אליענה תשבור את השתיקה שמכרסמת בה?

מיהו שָני בן ה-11, המטופל החדש של אליענה?

ומה הקשר בין אליענה לברווזים?

לכל השאלות ולעוד רבות אחרות יש תשובה.

קראו את הספר וגלו.

"ליל הברווזים" הוא מעין סיפור מתח שרותקתי אליו ממש מההתחלה. הוא נקרא במהירות, אינו מסובך או מורכב מידי, הדמויות מעוררות אמפטיה ורוגז לסירוגין. אהבתי את הכתיבה המדויקת ואת הדרך שבה שירז אפיק מוליכה את הקורא בין העבר להווה, ואיך היא מצליחה ביד אומן לסקרן, לחשוף בהדרגה את ההתפתחויות, ולהעביר את מצבי הרוח ואת פרטי הרגע, ובכך להפוך אותם לתמונות חיות שגרמו לי להרגיש כאילו אני נוכחת שם, בחייה של אליענה.

זהו סיפור מעורר מחשבה על עוצמת הטראומה המשפיעה על הנפש ומלווה את הנפגע כל החיים.  זה סיפור על התופת הרוחשת מאחורי הקלעים של אשה שרק מתחזה להיות שפויה . זה סיפור על מערכות יחסים בין מטפל- מטופל, בין אחיות, בין הורים-ילדים, סיפור על פגיעה מינית, על כאב וזכרון לא פשוט, תוך שמירת סודות ושתיקות. סיפור על חיים שהמשיכו בצל מה שקרה ובעיקר סיפור על הדרך הארוכה שעשתה אליענה כדי לסגור מעגל ולהמשיך בחייה.

אני אהבתי. ממליצה מאד!

לבלוג "מדף הספרים של אפי": כאן

***

הסוקרת דינה צבאן על "ליל הברווזים":

ליל הברווזים / שירז אפיק
עורכת: תמר ביאליק
עיצוב עטיפה: שירז אפיק
הוצאת המקור
אתחיל בוידוי: כל הדמויות בסיפור הזה, אבל באמת, כולן – הצליחו לעצבן אותי ולא סבלתי אף אחת מהן. כולל מלכישוע החתול. ( די, באמא שלך, זו שמיכה!! קראו ותבינו)
ומצד שני- כבר מאמצע הספר התחלתי לעשות ספירת מלאי לדפים שנשארו לי לקריאה ולהתקמצן עליהם. והייתי מוכנה שעובי הספר יהיה פי 2, רק שלא ייגמר. מוזר? בכלל לא.
מי בעצם קבע שדמויות בסיפור צריכות להיות טובות ומושלמות? ותמיד להחליק בגרון בקלות?
לא, הן לא. הן צריכות להיות כתובות טוב. בעלות אופי ונוכחות, בהחלט לא מושלמות, וזה בדיוק סוד הקסם שלהן, ועל כל אחת מהן החיים השאירו איזו צלקת. הן כמו לחמניות עגלגלות שאך יצאו מהתנור. אפויות היטב. ושירז אפיק אפתה אותן הכי טוב שאפשר. דקה לא יותר, ולא אחת פחות.
קשה לגעת בעלילת הספר, כי כל מילה תהיה פתח לספויילר, אז הכי בכללי:
אליענה דרורי היא פסיכולוגית ילדים העובדת בקליניקת בוטיק מצליחה, יש לה תוכנית רדיו הזוכה לנתוני האזנה נאים, היא כותבת טור בעיתון, בקיצור – היא שם. שם ידוע ומוכר בתחומה.
אליענה היא סיפור הצלחה ומודל לחיקוי לכאורה. והדגש הוא על "לכאורה." היא נשואה לגבר מוצלח, אמא לבן יחיד וחמוד, הכל אצלה כמו שצריך. אלא ששום דבר באליענה הוא לא מה שנראה, ובטח ובטח לא כמו שצריך.
כמו שאמרה עליה מישהי העובדת לצידה: "החיישנים שלי מתחילים לעבוד כשאני לידה. אני ממש מרגישה את זה בגוף, כאילו, יש את הרמה הגלויה ומתחתיה יש משהו שמשגע אותי." (עמ' 162)
מתחת לכל התארים ולכל התדמית המצליחה לכאורה, מסתתרת נפש פצועה הסוחבת כעס ורצון לנקמה במשך כמעט שלושה עשורים.
אליענה היא אישה שמונעת מכוח דברים שקרו לה בעבר. ההווה שלה מאוד מצומצם ומתרחש רק במֵמַד אחד – בקליניקה. היא כמו בובת סמרטוטים נטולת חַיּוּת שקפאה בין הזמנים.
אופן הֵחָשְׂפוּת דמותה של אליענה הוא גאוני וכתוב נהדר. לאט לאט מתקלפת לה שכבה, ועוד אחת, מפרק לפרק היא משנה פניה, משילה שכבותיה , עד שהיא ניצבת בפני הקורא במערומיה ושגיונותיה.
אם לא היה כתוב על הכריכה את שם הסופרת, הייתי מהמרת, ובלי למצמץ, על מאיה ערד. אפיק בנתה את דמותה של אליענה בצורה כזו מופתית, שהיא, אליענה, היתה עומדת בכבוד ברַף הטרלול (הגבוה) של גיבוריה של ערד.
אפיק לקחה את הדמויות שלה עד הקצה. הקצה של הקצה, אבל לא איבדה אותן בדרך אפילו לא לרגע אחד, וזה דבר שקורה הרבה בספרים כשהדמות מתפרקת לתוך עצמה.
ועכשיו יש לי בעיה רצינית. תמיד אחרי קריאת ספר מוצלח יש רף גבוה, והפחד שהספר הבא לא יעבור את הרף הזה. אז:
wish me luck with my next duck
עשרה ברווזים מתוך עשרה. לא פחות.

***

ד"ר אורנה קזמירסקי על "ליל הברווזים"

שירז אפיק❗ (כן… סימן קריאה) סופרת פורייה מאוד, ייחודית ומגוונת.
על שניים מבין ארבעת ספריה המוקדמים כבר המלצתי כאן (תזכורת. אני כותבת רק על ספרים שכדאי להעביר את החיבה אליהם הלאה), וזה עתה סיימתי את "ליל הברווזים".
ובכן… כמו בספריה הקודמים, הדמות הראשית, פגועה, מתעתעת, מחפשת ניחומים בעיסוק אובססיבי.
ב"ליל הברווזים" הצורך בנחמה ובתיקון מתועל לשקרים ולנקמה.
בספריה של שירז אפיק יש מקום לחיות לא סימפטיות. הן זוכות לתפקיד בעלילה וגם במישור המטאפורי.
ב"ליל הברווזים" החיה היא דווקא חמודה, ברווז מגומי, אבל שם הספר העלה אצלי קונוטציות שיכלו להיות רמז מקדים לתעתוע, לשאלת האמת והשקר, שחוזרת כאן כמוטיב. בל נשכח ש"ליל הברווזים", אכן התרחש בשנת 1959 במדינת ישראל, ולמרות שאין לו אזכור היסטורי ספציפי בספר, בזמן הקריאה הוא נכח כל העת בתודעה שלי ברמה הסימבולית.
לא ארחיב כאן על השתלשלות העניינים, או על חיי הנפש של לי/אליענה שנחשפים ביד אמנית, מפני שיש כמה נקודות כניסה, ובכל אחת שאבחר בה אחשוף פיתול מלבב בעלילה.
(בכל מקרה למי שלא קורא/ת בלי קצת קדימונים… גב הספר מצולם כאן)
"ליל הברווזים" תפס אותי בהפתעה, לא מוכנה להיסחפות, להשתוקקות לחזור אליו בכל דקה פנויה.
הוא מספר סיפור מאוד ישראלי, חושף את הצדדים הפחות יפים של הפטריארכיה בצה"ל, ואי אפשר להניח אותו מהיד. הכתיבה קולחת, עכשווית, לא מאולצת, מושכת מאוד לעוד ועוד. הנושא אמנם מטריד, אבל הספר לא כבד, ויש בו קריצות, הומור ולא מעט ציניות מתבקשת. בכל זאת, שירז אפיק.
עכשיו… הפעם זאת הוצאה עצמית, ובשבוע הספר יש הנחה יפה לקוראים. נראה לי, שכדאי לפנות לשירז אפיק באמצעות המסנג'ר שלה או כאן (היא מתויגת).

***

שמחה וגאה לבשר ש"ליל הברווזים" נבחר לספר השבוע של אתר "עברית"!

*לרכישת עותק דיגיטלי לחצו כאן

 

***

הסוקרת רחל דויטש על "ליל הברווזים"

אליענה דרורי היא מטפלת, אשת מקצוע מוערכת ובעלת תכנית הרדיו "מטפלים בזה" תכנית מהסוג שהביא לחיינו את ורדה רזיאל ז'קונט ואת ה-"תזרקי אותו" שלה, או מהסוג שגרם למג ראיין לצאת מהמיטה באמצע הלילה כדי להקשיב לטום הנקס, ולצאת אחריו עד האמפייר סטייט בילדינג בסרט "נדודי שינה בסיאטל" – נו… מהתכניות המאפשרת לנו הצצה לעולם הטיפול והפסיכולוגיה, המאמנות את שרירי האמפתיה, ומספקות מנה בריאה של פורקן לחטטנות הטבעית שלנו 🙂
על פניו אליענה היא רעיה ואם, אשת מקצוע מוערכת שמתחזקת תכנית רדיו הגורמת לאנשי מקצוע לשחר על פיתחה, וחולקת שותפות בקליניקה מצליחה – אך שירז אפיק, סופרת שלא אוהבת להרבות בעמודים, לא מאפשרת לה לנוח על זרי דפנה. כבר מתחילת הספר אפשר לחוש בצרימה זוחלת מבין השורות והיא לא נגרמת רק בגלל ציפורניו של מלכישוע, החתול הקשיש המאמין כי שמיכה כתומה היא אמו, גם לא ממחרוזות המילים המוזרות שהיא ממלמלת – יש שם משהו אפל מתחת לפני השטח.
קולות הצרימה האלה מובילים את הקורא, כמו את רוני העובדת החדשה במכון, לחיפוש אחר הסיפור האמתי – מיהי אליענה דרורי?
קשה, קשה לכתוב מבלי לעשות ספוילרים לספר הנפלא והחכם הזה.
על פניו מותחן פסיכולוגי, אך למעשה תמונה של אישה עשויה שכבות דקיקות של משיכות מכחול מדויקות כך שהקרם האפל והקריר ממש זולג ממנה החוצה, ומעורר דריכות לכל אורך הספר.
אהבתי את הרמזים הקטנים ואת האלגוריות המרומזות בכל פעם שהמסע שלה משנה כיוון. אהבתי את השימוש במוטיבים של קיים וחסר, אהבתי את השפה הקולחת ואת העולם שאליו שירז אפיק הכניסה אותנו .
ספר מעורר חושים ומחשבה, מומלץ ממש, ולא רק לחובבי פסיכולוגיה וסרטי שמאלץ מהניינטיז 🙂

***

הבלוגרית שרון קוניג דה קסל על "ליל הברווזים"

כשניגשתי לקריאה ועיניי רפרפו על הכותרת הייתה לי תחושת דז׳ה וו.
אולי ראיתי סרט הנושא את אותו שם? אולי ישנו ביטוי הכולל בתוכו את היצורים החמודים הללו? למה זה נשמע לי כל כך מוכר? מסתבר כי ״ליל הברווזים״ היה תרגיל צה״לי לגיוס כוחות מילואים בשנת 1959 רק שאף אחד לא ידע שזה תרגיל וכולם חשבו שמדובר בדבר האמיתי, הנה אוטוטו פורצת מלחמה והמדינה הייתה על סף היסטריה.
המורה שלי בתיכון אזכר את תלמידיו המשועממים ואני (כהרגלי) הייתי היחידה ששמה לב.
כעת הייתי סקרנית ממש, כי נראה שהעלילה תהיה סוערת לפחות כמו המבצע ואמנם לא התאכזבתי!
הסיפור אכן כולל בתוכו מפקדים ופקודים, מעשים שראויים לגינוי או אולי לשבח – תלוי איך מסתכלים על זה, דמויות מסקרנות, קצת חולות וקצת מסובבות ואקשן בלתי נדלה.
קראתי את הסיפור בפעימות של אצה למרחקים, משתדלת לא להגביר את הקצב בעיקר כדי שלא יגמר לי ונהנית, כל כך נהנית!
אני זוכרת שקראתי בסקרנות והנאה את ספרה של שירז ״אבקועים״ בעיקר משום שהיו בו את כל הסממנים ההופכים תוכן סתמי למסקרן וייחודי; דמויות אגוצנטריות, פסיכולוגיה פתלוגית וטוויסטים בעלילה.
אולי ספרה הבא יהיה מעשה הקשור בבריחה? מאלקטרז אולי?
יופי של ספר!

***

גל ליבר, יזמת תרבות, על "ליל הברווזים"

183 עמודים ונגמר לי מהר מדי. אני צריכה ודורשת עוד מהגיבורה הכריזמטית, הגאונה והפסיכית לגמרי של הספר הזה!
אליענה דרורי היא פסיכולוגית ילדים מפורסמת, המגישה תוכנית ייעוץ פופולרית ברדיו אך יש לה עבר כואב שרודף אותה. כשנקרית בדרכה ההזדמנות לנקום את נקמתה, היא מגייסת את כל האינטליגנציה המרהיבה שלה, וגם תושייה, תעוזה וקור רוח מרשים כדי לנסות לפגוע בול במקום הכי כואב. אבל אם תצליח, האם יהיה בכך די כדי לספק אותה?
במותחן הפסיכולוגי הסוחף הזה, מקבלים תשובות, ונשארים עם שאלות וטעם של עוד.
לשירז אפיק יש כישרון בלתי מצוי להצחיק כשכואב נורא ולהכאיב כשמצחיק, ולסחוף אותנו עמוק לתוך עולמה הפנימי של הגיבורה האדירה שלה, המוקפת בדמויות משנה עגולות ומשכנעות.
מומלץ מאוד. מאוד!

***

הסוקרת אתי אשד על "ליל הברווזים"

מתי הצפירה?
״שואה זה תמיד בעשר, זיכרון באחת עשרה״ – בוםםםם אין משפט יותר ישראלי מזה…
רק בן הארץ יבין אותו ואת השירים הנוגים המתלווים אליו.
הרומן הפסיכולוגי, נותן הצצה אל נבכי הנפש, הקריאה בספר קולחת, עברית עכשווית (״שמיכה מעפנה״) ויש בו סימנים מטרימים, שסיקרנו אותי. הוא זורם, כתוב בצורה מותחת, ברור שמשהו רוחש מתחת לפני השטח.
אליענה דרורי (48), פסיכולוגית, בעלת תוכנית רדיו ברשת ב׳ בשם ״מטפלים בזה״ וטור בעיתון. היא עובדת עם ילדים ונוער, אופה עוגיות טעימות עם בנה איתן ופעמיים בשבוע יוצאת באחת לאסוף אותו מבית הספר. בעלה הראשון (35) מת שנה אחרי נישואיהם מדום לב. בעלה הנוכח (יובל) נוסע הרבה לחו״ל. לכאורה דמות חיובית, נחמדה (לא תמיד) אך מעבר לתספורתה המודרנית והמושקעת נראה שרוחשים סודות ומבעבעים הסתרות. החריקות באישיותה מתגלות כשהיא משננת קבוצות מילים, לכאורה סתומות, אך למעשה משמעותיות מאוד.
עוד משפט ישראלי: ״את סתם עוד חוליה אחת בשרשרת מאוד ארוכה של חיילות שעברו בחייו של גיורא אלון ושהוא החליט לסבך להן את החיים״.
מבלי לעשות ספוילר, אציין שהאונס בספר מטלטל. אירוע של ניצול מיני תמיד גורר אחריו כאב ועוצמות טראומה שמשפיעות על חיי הנאנסת. הוא יכול להגרר, להשפיע, לשבש ולהסליל את החיים, כפי שנווכח בהמשך הספר.
רוני שובל, העובדת החדשה, מחליפה את נעמה לבני בקליניקה. היא ובעלה (תומר) עברו מקיבוץ מעברות לתל אביב. היא מעריצה את אליענה. קצת סטוקרית. צילצלה לנעמה. נפגשה עם דר׳ ריקלין שהיתה שותפתה של אליענה: ״יש באליענה רצון לשמר את מאזן הכוחות הלא שיוויוני״ (בין מטפל למטופל). החיישנים שלה עובדים והיא קולטת משהו לא בסדר עם אליענה.
יש בספר רמזים והטרמות. ב״מערכה הראשונה״ מזלג שהמדיח המליט במהלך הלילה, ולקראת הסוף עוד מזלג שצץ במדיח…
הסיפור של מוות פתאומי מדום לב, שחוזר פעמיים, בהקשרים שונים, צד את תשומת לבי ועורר בי חשדנות.
כמה דמויות פצועות נפש מתוארות בספר. שי מרציאנו חייל מרדן עם קשיי הסתגלות. אם מאושפזת, נפקדויות. רוקן מחסנית שלימה על מגדל מים. שני, בן ה-11, בנו של גיגי האנס.
אהבתי מאוד את דמותה של אדל מסלון הכלות, שנתנה לאליענה שתי עצות לחיים:
מה שלא תבחרי לעשות – עשי אותו טוב.
ו-״אני לא יודעת מי שבר אותך ככה לפני שהגעת לפה, אבל אף פעם בחיים שלא תתני למישהו לדרוך עליך. את דורכת עליהם. לא ההיפך״.
סקסים מזדמנים היוו עבור לי פורקן והסלון, עם המנהלת המלודרמטית, הכלות הלחוצות, הדוגמניות והצלמים, הפך לתחנת שיקום עבורה. והעיקר – אדל הסלילה אותה לעבודה עם ילדים.
חגית, אחותה, הבוגרת, הרגועה, המיושבת, גרה בקונטיקט, באה להלוויית אביהן. וזו היתה ההזדמנות של אליענה לקחת את אחיינה איתן ליום כיף. ואופסססס מסתבר שהוא לא בנה….
האם היא לוקחת את התרופות שלה?
כדי לא לעשות לגלות יותר מידי, אשאל רק – מה היה בין אליענה לדר׳ ריקלין, שאמרה: ״אסור לתת לאישה הזאת לטפל״?
איך עברה לנו מתחת הרדאר אחת כזו שהצליחה לעבוד על מי שבמקצועו מציץ לנבכי הנפש?
***

הבלוגרית נעה הולצר (The Girl with the Book) על "ליל הברווזים":

ספר חדש לסופרת שאני כל כך אוהבת הוא תמיד בשורה משמחת. כל מי שמכיר אותי יודע שאני קוראת את כל ספריה של שירז אפיק לא משנה מה הז'אנר, והיא אחת הסופרות היחידות שאני לא קוראת את התקציר בגב הספר, אלא ניגשת לספר ישירות. מדובר באחת הסופרות הישראליות האהובות עליי ביותר, וכל ספר שלה השפיע עליי עמוקות ובאופן אחר.
"ליל הברווזים" מספר את סיפורה של אליענה דרורי, פסיכולוגית ילדים ונוער בשלהי שנות ה-40 לחייה. אליענה מתגוררת בתל אביב עם בעלה יובל ועם בנם, ועובדת בקליניקה יוקרתית המאכלסת מטפלים נוספים. יש לה תוכנית רדיו מצליחה ואפילו טור פופולרי בעיתון. על פניו חייה של אליענה נראים מושלמים וכי יש לה הכל, אבל לאט לאט כמו דלת חורקת אנחנו נכנסים לתוך עולמה הפנימי ומגלים שהדברים לא באמת מושלמים כפי שהם נראים.
שתי דמויות מצטרפות לסיפור ועוזרות להניע את העלילה. הראשונה היא רוני, פסיכולוגית צעירה שמעריצה את אליענה, ומצטרפת לקליניקה כעובדת מן המניין. ההתלהבות הראשונית של רוני הופכת בהמשך למחקר של ממש על מושא הערצתה. השני הוא שָני בן ה-11, המטופל החדש של אליענה. במקור יועד למטפלת אחרת אך לאחר שהיא עזבה, אליענה מתחילה לטפל בו. עם התקדמות הספר עברה של אליענה מתחיל להיחשף. מהם הסודות שהיא מסתירה?
פסק הדין:
היכולת של שירז אפיק לחדור ולגעת בליבו של הקורא היא מופלאה. על אחת כמה וכמה שספריה קצרים יחסית. סיימתי את הספר ב-24 שעות, ואם לא הייתי צריכה לעבוד ולישון הייתי מסיימת אותו בהרבה פחות זמן. במובן מסויים הוא נקרא כמו ספר מתח כי יש בו תעלומה לגלות וסגירה בסופו. למרות שאהבתי את כל ספריה, "ליל הברווזים" הוא הטוב מכולם. הכתיבה של שירז אפיק היא כמו זיקית: משתנה בהתאם לעלילה. לעתים שנונה, לעתים ביקורתית, לעתים רגישה ונוגעת ללב, כך נוצרה קשת צבעונית ומהממת ביופיה. ספר מרגש וכואב שכתוב ביד אמן.
⭐️⭐️⭐️⭐️⭐️ חמישה כוכבים עם חובת קריאה. לרכישה: https://tinyurl.com/mpn2ehc8

***

יעל גור, מנהלת קבוצת "אוהבי קריאה", על "ליל הברווזים"

הספר הזה נחת בתיבת הדואר שלי ונבלע באחת, כבכורה בטרם קיץ, כי אי אפשר אחרת…
הדמויות השרוטות שלו מצאו את דרכן ישירות לליבי, ואף אחת מהן אינה חפה משריטות ואינה נורמטיבית, אבל כולן נוגעות אל הלב.
אליענה, הגיבורה, עברה הטרדה מינית טראומתית בשרותה הצבאי, (כמו רבות מהנשים שאני מכירה, אולי כולן) ומצאה את יעודה בטיפול נפשי לילדים ונוער. ככזו, היא חוזרת לעיתים אל עברה, ומבינה את עצמה יותר מתוך הטיפולים שהיא מעניקה לאחרים…
…כמו בספריה הקודמים שקראתי, שירז כותבת מצוין, קולח, מקורי ומעורר הזדהות, כאמור, קראתי באחת, וממליצה בחום!

***

הבלוגרית אתי סרוסי על "ליל הברווזים"

"אליענה, על סף גיל חמישים, היא פסיכולוגית מצליחה, המטפלת בילדים ובנוער, בעלת תכנית רדיו וטור עיתונאי פופולריים. ברקע מצויים בעל מוצלח ואוהב וילדון מקסים. הכל דבש. מבחוץ. אבל מבפנים, כפי שהיא אומרת בהזדמנות נדירה שבה היא שופכת את לבה, "זה מאוד מכביד כשמישהו שאת גם מתעבת וגם לא מעריכה יושב לך על הגב במשך עשרות שנים, הולך איתך לכל מקום ומקלקל לך. צובע כל דבר שאת מסתכלת בגוונים עכורים, בחוסר אמון, ברוע. זה חתיכת משקל עודף לסחוב".

מיהו המישהו שהעכיר את חייה לפני עשרות שנים? מה עושים עם משקל עודף שכזה?

הקורא העירני חש כבר בתחילה שמשהו חורק בממלכת אליענה. המנהג המוזר שלה למלמל רשימות – ביניהן סוגי בדים, שיטות הוצאה להורג, ספרים של מאיה ערד – כאילו כדי לשמור על סדר בעולם ובתוכה, מעיד שמתחת לשלמות המקצועית והאישית מצוי משהו שביר. בספר עתיר תפניות, שלא אוכל להתייחס לאף אחת מהן, כי למה לקלקל לקוראים עתידיים את ההפתעות ואת חדוות הגילוי, חייה של אליענה בעבר ובהווה נחשפים. בנקודה מסוימת בחייה נאמר לה, "מתישהו נמאס לך לקבל כאפות מהחיים, אז את שמה את העקבים הכי מחודדים שלך ומכסחת אותם בחזרה. זה הכול", והיא מכסחת.

בארבעת ספריה הקודמים הציגה שירז אפיק דמויות קצת אבודות, מגששות, מתמודדות עם קשיים ועם אתגרים, שגם כשהן שוגות הן מכוונות לטוב. אליענה היא אחרת. היא חוצה קוים אדומים, היא לא מהססת לפגוע באחרים. ובכל זאת, כמו בספרים הקודמים, הסופרת מצליחה להציג, מבלי לנתח ומבלי להביע שיפוטיות, רק באמצעות תיאור פרקי חיים, את המורכבות שבגינה אליענה היא גם מכעיסה וגם מעוררת חמלה, גם דוחה וגם מושכת, ואפילו, למרות חציית קו אדום בוהק במיוחד, מעוררת הזדהות בלי לבלבל בין הבנה לקבלה.

לצדה של אליענה מסתובבות דמויות נוספות, מתוארות אף הן באמינות. ה"מישהו" ההוא ששינה את חייה, שָני בן האחת-עשרה, ילד אינטליגנטי שסובל בין השאר משום שאינו מסוגל לשקר, המעסיקה של אליענה בעבודה הראשונה שלה אחרי הצבא, אמה שהיא לפעמים צלולה ולפעמים מטושטשת, ועוד.

"ליל הברווזים" נקרא במידה מסוימת כספר מתח, שבו כל פרק חושף פרטים חדשים שמשנים את האופן בו הובן הסיפור עד כה. את האפקט הבלשי-משהו מספקת רוני, מטפלת חדשה בקליניקה, שהגיעה למקום בעקבות אליענה הנערצת, והפכה אותה למושא חיטוטים אובססיביים בשל הסודות שנדמה לה שהיא מסתירה.

מבלי להכנס לפרטי העלילה אציין רק שהיא מקיפה נושאים כמו התמודדות עם טראומה, יחסי הורים-ילדים ויחסים בין אחיות, יחסי הכוחות מטפלת־מטופל, מבוגרת־ילד, "נקמה – כוס תרעלה או קתרזיס", ואולי, כמו שאליענה אומרת למאזיניה ממש בתחילת הספר, "זה בעצם סיפור על איך אנחנו הופכים למה שניסינו לברוח ממנו".

אני אוהבת את הכתיבה של שירז אפיק (שגם עיצבה את הכריכה היפה). מלבד הכשרון להקיף מורכבות אנושית, היא ניחנה ביכולת להשתמש במינון מדויק של הבעת רגש, כך שיהיה נוכח מבלי להציף, ויותיר לעובדות הסיפוריות להביע את עצמן. אני נהנית גם מהשילוב של פרטים קטנים – מזלג שצץ במדיח, פיסת פטרוזיליה תקועה בין השיניים, בובת פינגווין מנחמת – שמקנים לעלילה חן ומביעים בעקיפין תחושות והלכי רוח.

כתוב מצוין, מרתק, נוגע ללב, ומומלץ מאוד."

לעוד סקירות בבלוג המצוין של אתי

***

מתחת לעור

מתוך "מתחת לעור":

אדם ואני היינו בדרכנו לשיילה. היא הייתה מטופלת שזכתה לביקור מדי יום ושנזקקה לשני אנשי צוות בכל ביקור, בגלל החיבה שלה לסכיני מטבח שנהגה להטמין ברחבי הדירה. כך, במידת הצורך, אחד מאנשי הצוות היה יכול להתקשר ל-911, בזמן שהיא משספת את השני.

שיילה הייתה בת גילי בדיוק, עשרים ותשע. היו לה עוד שתי אחיות למחצה, שגם הן טופלו בעבר על ידי הצוות. שלושתן עבדו ברחוב מגיל צעיר כדי לפרנס את ההתמכרות של אימן לסמים. האחות הגדולה נמצאה מתה במאורת קראק; האמצעית הטביעה את עצמה בנהר סמוך. לשיילה עצמה הייתה צלקת עבה סביב צווארה, מזכרת מניסיון התאבדות.

איזו מין אמא שולחת את הבת שלה לבד ליער חשוך?

בדרך כלל, שיילה הייתה מסבירת פנים. הגזרה שלה התרחבה והתכווצה בהתאם לכדורים שהפסיכיאטר של הצוות רשם לה. כמה חתולי רחוב שהיא אימצה, בשילוב ריח מחניק של טונה קידמו את פנינו. את רצפת הדירה כיסו ערמות ענקיות של פריטים שבורים ושקיות זבל גדושות בבגדים מצבא הישועה ובהשד יודע מה. אדם העביר יד על אחת השקיות. "בחייאת, שיילה," אמר. "את לא זורקת כלום, אה?"

שיילה, רזה כמו מקל הפעם, הציעה לו את חיוך מיליון הדולר שלה. שן טוחנת אחת הייתה חסרה. "אתה אף 'פם לא יודע מתי תצטרך משהו."

"יש בזה משהו," אדם אמר. "מה קורה איתך בזמן האחרון? איך החלומות?"

"זוועה, בנאדם. פשוט זוועה. כל לילה, רק גברים בלי ראש ונחשים בכל מקום. אפשר להשתגע מזה, אתה יודע למה אני מתכוונת?"

אדם הושיט לה את התרופות שהבאנו. "קחי, אולי אלה יעזרו." המתנו, נאמנים להנחיות, כדי לוודא ששיילה אכן בולעת את הכדורים. היא נטלה כוס מים ובלעה בצייתנות, הרימה לשון כשהיא מראה לנו פה ריק מכדורים ואז פלטה נפיחה קולנית וממושכת ופרצה בצחוק פרוע. "צפרדעים!" היא קרקרה. "כל הבית הזה מלא צפרדעים. צריך להרוג אותן אחת אחת!"

"אם כבר, את הורגת אותנו, שיילה," אמרתי לה. היא צפתה בי במבט משועשע בזמן שנאבקתי עם החלון התקוע. "את צריכה לסובב את הידית לשעה שלוש," אמרה בלי לזוז ממקומה. החלון השתחרר ומשב של אוויר צח חדר לחדר. סוף סוף הנחתי לעצמי לנשום.

אדם הושיט לה שקית מלאה קונדומים שרכשנו עבורה. "תשמרי על עצמך!"

שיילה נאנחה. "די, נו. אתם יודעים שאני שונאת את החרא הזה," אמרה.

"אף אחד לא אוהב אותם," אמרתי בכנות. "אבל מתי נבדקת בפעם האחרונה?"

שיילה שפשפה את עיניה באגרופים, העבירה יד בשערה הפרוע, התגרדה. היא התעייפה מאיתנו. "אנ'לא יודעת… אתם אולי יודעים יותר טוב ממני…"

"אולי כדאי שניקח אותך לבדיקת איידס בשבוע הבא?" הצעתי.

"לאאא… עזבי אותך," שיילה הדליקה סיגריה. "אני מסודרת. יש לי את השטיפות שלי." שטיפות האקונומיקה האיומות של שיילה.

כבר היינו קרובים מאוד לדלת, כששיילה הצביעה עלינו בסיגריה שלה. "אתם שניכם…" היא אמרה, "פשוט זוג משמיים."

"אנחנו עובדים יחד, שיילה," אמר אדם.

"בסדר. ואני אופרה. תסגרו את הדלת כשאתם יוצאים."

***

נועה זלסקו נוימן, בעלת הבלוג "על ספרים ותלתלים כחולים", על ספרי "מתחת לעור":

אני יכולה לתאר את הספר הזה במשפט אחד: לקרוא את הספר הזה זה כמו לצפות בתאונת רכבת שאתה יודע שהולכת לקרות ופשוט אי אפשר להפסיק להסתכל. ככה בדיוק היה לי עם הספר, ידעתי לאן העלילה הולכת, ציפיתי לסטירה שידעתי שתגיע ועדיין לא יכולתי להפסיק לקרוא בספר.
פגישה מקרית שתחילתה בלוויה של חולדה יוצרת קשר ייחודי והרסני בין תמר לאדם.

שני אנשים שונים משתי יבשות שונות המוצאים זה את זה, נאחזים זה בזה ובעיקר מחפשים זה אצל זה את המזור ואת האושר.
שני אנשים שלא יכולים להיות דומים יותר ושונים יותר בו זמנית.
שני אנשים שעברם הכתיב להם את המציאות בה הם חיים כיום ועד כמה שעברם דומה, כל אחד מהשניים צמח ממנו אחרת; אביו של אדם נטש אותו בגיל חמש ואילו אימו מתגלה כאישה ביקורתית אשר הפן האימהי שלה לוקה בחסר מה שמוביל את אדם לבחור לחיות באפלה בצל הסמים והאלכוהול. ואילו תמר גדלה אצל סבתה האוהבת אחרי שאמה התאבדה ואביה נטש אותה, אולם תמר בשונה מאדם בחרה בעולם של עשייה וריפוי.
פגישה מקרית שתחילתה בלוויה של חולדה גורמת לשני העולמות הללו להתנגש זה בזה, להתערבב זה בזה ולנסות להקים עולם חדש המכיל את שני העולמות…
תמר ואדם בוחרים לחשוף את עברם בשקיפות מלאה וכך תמר מגלה שאדם הוא מכור נקי, משמעו שההתמכרות היא תמיד תהיה חלק מחייו אבל לדבריו היא אינה מנהלת אותו יותר. האומנם?
על הנייר נדמה כי אדם עושה ככל יכולתו כדי שעברו לא ינהל אותו, הוא הולך למפגשי א"א, הוא עובד ומתנדב עם מכורים, יש לו מנטור שלא נוטש אותו לרגע… אבל השילוב ההרסני של חוסר הביטחון, נטיות להרס עצמי יחד עם האמירות הרעילות של אימו שואבות אותו פעם אחר פעם למערבולת רגשית הזורעת הרס וכשהסערה שוככת תמר היא זו שצריכה לאסוף את השברים הנפשיים והגשמיים ולא רק של עצמה.
למתבונן מן הצד נדמה כי זרועות מהאפלה של אדם מאיימות ללפות את עולמה של תמר ורסיסי האור של תמר מנקדים את עולמו של אדם.
גם כשכל הנורות האדומות דולקות במלוא עוזן תמר בדיוק כמונו קולטים בכל חושינו שמערכת היחסים הזו לא תקינה, לא בריאה ולא נכונה ועדיין יש בה ובנו את התקווה אפילו הקטנה ביותר לתיקון ולגאולה, התקווה שהאהבה תנצח הכל!
לא פעם במהלך הקריאה, רציתי לגרום לתמר לצאת לרגע מהסיטואציה ומגופה כדי שתוכל להשקיף מבחוץ על המציאות בה היא חיה ולשאול אותה מה היא היתה מייעצת לאותה אישה (כי הרי ידוע שהתשובות נמצאות אצלנו כמו גם האפשרות לשינוי, אנחנו רק צריכים להיות מודעים) ורק אחרי שההבנה תשקע בה לייעץ לה שתיתן הפעם למוחה להוביל אותה ולא לליבה הענקי.
בעיקר לחבק אותה ולהיות לה לאוזן קשבת ולפעמים גם לנער אותה ולצווח עליה שתפקח את עיניה ושתדאג קודם כל לעצמה, לתמר.
בכתיבה סוחפת שאינה מייפה את המציאות ואינה מתנצלת שירז מטיחה בפנינו את האמת בחיים לצד מכור נקי, את רגעי האופוריה לצד רגעי הדיספוריה והקושי ובעיקר את הפחד הבלתי פוסק של שני הצדדים מהרגע שהכל יתמוטט.

***

העורכת אורית צמח על "מתחת לעור":

היום אני ממליצה על ספרה החזק, הפולשני, החותר אל היסודות, של שירז אפיק, "מתחת לעור". אחרי "אבקועים", ספרה הקודם, שכל כך כל כך אהבתי, חיכיתי לו. וקראתי אותו יותר מפעם אחת.
תמר, גיבורת הספר, פוגשת את הזאב שלה, אדם, בטיילת, בדרכה לסבתה. השניים מבחינים בחולדה דרוסה, ובשעה שתמר עומדת מהצד ומתכוונת לצייר אותה, אדם מרים את החולדה ומשיט אותה בתעלה. כמי שרגילה להתבונן מהצד ולתעד, תמר, עובדת סוציאלית צעירה, מוקסמת מהתייר האמריקאי שמתמסר לסיטואציה ולא חושש ללכלך את הידיים. הם מחליפים טלפונים ומכאן, לדבריה, "עצי היער כבר החלו לסגור עליי."
אבל באותו רגע, היא עוד לא צוללת מתחת לעורו. עוד לא מגלה את הזאב המחופש. הוא דווקא ממהר להתוודות בפניה על התמכרויותיו, ולאחר שהם משווים ביניהם צלקות וקעקועים, היא מגלה שמאחורי הקרקפת שלו יש בליטות קטנות, מוזרות, שמקורן בזכוכיות בקבוק שנופץ על ראשו. זה לא מרתיע אותה. "ניסיתי לדמיין את הבחור הנקי ושופע החמימות שישב מולי במצב מטורלל לגמרי. לא הצלחתי."
אך בדייט השני אנחנו הקוראים כבר ערים לרמזים המטרימים ששירז, המחברת, מפזרת בנדיבות על רקע שיחתם של השניים. כשתמר מניחה את ראשה על כתפו של אדם, בטלוויזיה נכרה קבר; ולפני הנשיקה הראשונה שלהם – על המסך מתרחשת אפוקליפסה. הקשר ביניהם מתחזק, אבל די ברור שאסון מרחף מעליהם. "סוג כזה של אושר," אומרת תמר, "עוצמתי ועיקש ומתמשך, חייב להשתלשל ממנו תג מחיר איפשהו."
ואכן משתלשל.
תמר נוסעת לארצות הברית אל אדם, והם מתגוררים תקופה קצרה אצל אמו, ג'קי ("היא נראתה כמו החבר החמישי של להקת אבבא"), שהיא תמרור האזהרה הראשון ביער הזה. "ציפורניה הארוכות נצבעו באדום בוהק. טפרים, חלפה בראשי המחשבה. ואז שינתה את דעתה ורכנה להעניק לי נשיקה קצרה על הלחי, שפתיה מכווצות כמו חור תחת. שתינו נרתענו."
בווילה של האם החדרים מעוצבים לפי קונספטים שונים, ולא במקרה השניים משתכנים ב"חדר ג'ונגל" עם חיות מפוחלצות מכל כיוון. תמי תגלה שתפישת עולמה של האם עונה לקודים של הברירה הטבעית. כשהם הולכים למסעדה ג'קי מזמינה מנת תנין ואומרת: "אני חושבת שיש בזה צדק פואטי, איך שפעם הם אוכלים אותנו, ופעם אנחנו אוכלים אותם." והיא אף מביעה רצון שהוריקן יפגע לא רחוק מביתם, וכשתמר מתעמתת איתה ושואלת: "למרות שיהיו הרוגים והומלסים וכל הדברים המבאסים שקורים בסופות כאלה?" ג'קי עונה לה במחוות ביטול: "כבשים, הם כולם כבשים."
האווירה הזו של חוקי הג'ונגל הולכת ומתעצמת בהדרגה, ככל שאנו מתקדמים עם העלילה. תמי ואדם עוברים לדירה משלהם ומתחילים לעבוד עם נפגעי נפש. שירז, כמי שהתמחתה בטיפול בפגועי נפש ובמכורים, מציגה בפני הקוראים שלל דמויות שהחיים לא נטו עמן כל חסד. אנשים שנטרפו בתוך משפחותיהם ומתהלכים מנוסרים, חבולים, מיוסרים ודמם השותת כמו קורא לטורפים נוספים לבוא ולהצטרף לחגיגה על בשרם. העולם שהם שוחים בו דומה לסצנה של האכלת תנינים בספר: כולם מטפסים על כולם כדי להגיע לאוכל. ולא הרבה שורדים.
אחת המטופלות היא שיילה. היא ושתי אחיותיה עבדו ברחוב מגיל צעיר כדי לממן את התמכרותה של אמן לסמים. האחות הגדולה נמצאה מתה במאורת קראק, האמצעית הטביעה את עצמה בנהר סמוך, ולשיילה צלקת עבה סביב הצוואר, מזכרת מניסיון התאבדות. "היא הייתה מטופלת שזכתה לביקור מדי יום ושנזקקה לשני אנשי צוות בכל ביקור, בגלל החיבה שלה לסכיני מטבח שנהגה להטמין ברחבי הדירה. כך, במידת הצורך, אחד מאנשי הצוות היה יכול להתקשר ל-911, בזמן שהיא משספת את השני."
תמונת המצב הריאליסטית שנאמרת בפיכחון כמעט אגבי היא אחד מסימני ההיכר של סגנונה החד, המדויק, המאופק, של שירז. גם הוא נכנס מתחת לעור. של הקוראים. במהלך הספר היא שואלת לא פעם, איזו מין אמא שולחת את הבת שלה לבד ליער חשוך? ובמהלך הקריאה אנו מגלים שכל האימהות בסיפור.
קחו את אמא של כריסטי, השכנה של תמי ואדם, למשל. מרצה לספרות באוניברסיטה: "בכל פעם שפרופסור פארקס שתתה כוס אחת יותר מדי, היא נהגה לטלטל את כריסטי עד שעיניה היו מתגלגלות בחוריהן, או לשפוך את תוכן המשקה שלה על פניה. היא גם התעלמה מן העובדה שבעלה, מר פארקס, העניק משמעות חדשה למונח "הילדה הקטנה של אבא."
כולן מזניחות, נוטשות, פסיכוטיות, מרוכזות בעצמן… וכמו שאביה של כיפה אדומה נעדר מהאגדה, כך גם האבות בסיפור כאן נעדרים. ולפעמים הם זאבים. סיפור ועוד סיפור ואנו מגלים שמתחת לעור התרבותי שלנו כולנו חיות. אדם לאדם זאב. ובתאורה מסוימת, ובנסיבות מסוימות, גם כיפה אדומה עלולה להטעות. ו… הזאב בעצמו יכול להיות ילד מבועת שהלך לאיבוד בין עצי היער.
ובתוך היער הגדול לכל אחד היער שלו, ותמר מוצאת את עצמה לכודה בתוך מערכת יחסים בולענית, תובענית, מתעתעת. "למה הג'ינס שלך צמודים כל כך? למה האיפור שלך דרמטי כל כך? למה את שמחה כל כך בזמן האחרון?" – הדיאלוג הזה, וריאציה על "למה האוזניים שלך גדולות כל כך? – מכניס מיד את הקורא לדריכות. הבחור שאמור היה להחליף את המקלט שתמי מצאה אצל סבתה, שוכב במיטתה ורואים לו את הפרווה ואת הניבים.
"פתאום נגעלתי ממנו," היא אומרת, "עומד שם בכובע המכוער שלו עם ההבעה המתה הזו על פניו, כמו הומלס שפלש לבית שלי וישן במיטה שלי."
הניסיון של תמי לרצות את אדם עולה בתוהו, מכיוון שהוא כולו תוהו. מכיוון שהוא לא מסוגל לשהות במצב של אושר ליותר מכמה דקות, בגלל הוואקום הגדול והבלתי נסבל כל כך, שהמכור ימלא אותו בכל מה שיוכל להניח עליו את ידיו. בגלל החור בנשמה.
והדיאלוג הזה חוזר אלינו במלוא עוצמתו בשלוש שאלות שתמי שואלת את אדם:
"תסתכל על עצמך, למה העיניים שלך אדומות כל כך? למה הכובע הזה מכוער כל כך? למה השיער שלך מבולגן כל כך?"
והתשובה ברורה:
כי הוא עומד לטרוף אותך, תברחי.
אחד ה"תמרורים" שבהם נתקלת תמר הוא שלט שבו כתוב: "אין לך בעיה. יש לך פתרון שאת לא אוהבת."
כל מי שחוותה מערכת יחסים טוטאלית, אובססיבית, פראנואידית, במהלך חייה (לאו דווקא עם מכור בגמילה) יודעת כמה המשפט הזה נכון.
אחד הדברים שאהבתי בספר (היו המון ועוד סוגיות מרתקות אחרות שלא אתייחס אליהן כאן, כמו ההתעסקות במשקל), חוץ מההומור המושחז של שירז וחוץ מדרכה הייחודית לאפיין את גיבוריה דרך דמויות המשנה, היא העובדה שהדמות הנשית בספר אינה טיפוס של קורבן. היא מפוכחת, ביקורתית, קוראת את הסימנים, מודעת לרוב בסכנות, צינית לפעמים, שוקלת את מצבה בכל אחד מהשלבים, ובעצמה זקוקה למנה מסוימת של טירוף. נוח לה בסביבה הלא נורמטיבית. זו דמות שיכולתי להזדהות איתה ולא לחשוב כל הזמן, אלוהים, כמה שהיא טיפשה, דרמתית וחלשה. זה חשוב, כי נשים חזקות מתביישות להודות שהן שקועות עד צוואר במערכות יחסים מקולקלות, ומעבר לאמינות הסיפורית יש כאן גם מסר לכולנו – אל תקפלי את הכנפיים, אל תלכי לישון עם פצצה מתקתקת, אל תסתפקי בתחפושת, אל תחכי לצייד.
אם נכנסת לעומק של עשרה מייל ביער, את תצטרכי ללכת עשרה מייל כדי לצאת ממנו. אין קיצורי דרך.

***

הבלוגרית אהובה אוברשטיין על "מתחת לעור":

"מתחת לעור" הוא ספרה הרביעי של שירז אפיק. כל אחד ואחד מהם קראתי, קראתי ואהבתי (וגם סקרתי). כעת, מהמקום שקראתי את כולם, בפרספקטיבה מצמרת עץ גבוה, אני יכולה לראות את הייחודיות והמיוחדות של כל אחד מהם (מקומות התרחשות, סיפורי חיים, דמויות, נופים וכדומה), אבל גם את המשותף – את חוט השני הבוהק השזור בהם = כוחו של הפרט, כוחה של אהבה, תעלומות הנפש המיוסרת, סודות ונסתרות וכן, גם את כור מחצבתה המקצועי של שירז המטפלת. לרגע עלה בי רעיון: איזה ספר היה נכתב לו הוכנסו בו לעלילה אחת מורחבת דמויות מרכזיות של כל ספרי אפיק.

תמר סגל היא עובדת סוציאלית צעירה, יפה ומוכשרת. סיפור חייה אינו פשוט: אם שהתאבדה בהיות תמר בגיל התבגרות ואב שתוך שנה נעלם ממנה לתוך חזרה בתשובה חרדית ולתוך משפחה חדשה מרובת ילדים. היא גדלה אצל סבתא, סבתא אוהבת, חמה ותומכת המהווה עבורה עוגן ועמוד שדרה חכם ותומך כל חייה, מקור תמיכה בלתי נדלה. סבתא שהייתה לה דמות חשובה כבר בילדותה המוקדמת והקריאה לה שוב ושוב את סיפור הכיפה האדומה שקסם לה בתיאוריו והמתח שבו. ברגע זה אני רואה עננה קטנה ומהססת מסתמנת בשמיים הכחולים.
אדם נובאק (איזה שם משתלב!) הוא תייר צעיר ויפהפה מארה"ב שבא לישראל לביקור קצר ובלתי יציב במטרתו. אדם נעזב ע"י אביו בגיל חמש וגדל אצל אם דומיננטית ונרקיסיסטית, ציורית, מוטרפת ומביכה שתמיד הייתה עבור אדם מוצא בנפילותיו הקשות ביותר, אך לא בשגרה. והיו לו נפילות "מפוארות": נפילה קשה לסמים, התמכרות קשה לאלכוהול, אשפוז פסיכיאטרי בעקבות משבר פסיכוטי. לאם שליטה מוחלטת בבנה, במעשיו ובמחשבותיו והתנהגותה היא יותר של אשה נבגדת מאשר של אם.
כל זאת לומדים מאוחר יותר. בינתיים – תמר ואדם נפגשים בטיילת בת"א. חולדה נדרסת על הכביש. תמר מתקרבת לרשום במחברת הסקיצות שלה, אדם מתקרב תוך חמלה ועורך לוויה. תמר מצטרפת אליו. היא מוקסמת מהבחור, מיופיו וחמלתו וגם הוא נדלק. כך נולדה אהבתם, ניצתה ממבט ראשון.
נסיכות המפגש האקראי כל כך רומנטיים ומלאי חמלה עד כי נראה שמסלול חיים חדש ומדהים נפתח בזוגיותם, אבל אני חשה בקצות האינטואיציה שלי שהלוויה הפותחת את המסלול הרומנטי מציבה את העננה השנייה להמשך הדרך. מה אומרים על אקדח המופיע במערכה הראשונה?! נדלקת אש-להבה של אהבה ואדם נעלם, בלי הסבר וללא סיבה נראת לעין. רק כעבור שבועיים, בשיחת טלפון שלו, מתבשרת תמר שהוא נמצא כבר בארה"ב. תמר כועסת אבל עוזבת הכל ונוסעת אליו בצו לבבה. עוד עננה מופיעה לי בשמיים הכחולים והצלולים.
סיפור חייו של אדם מתגלה טפח אחר טפח. כעת אדם נקי! נקי מסמים ונקי מאלכוהול כבר מעל ארבע שנים. הוא מבקר קבוע בקבוצת AA ויש לו מלווה/סומך אישי. ויש לו כמובן אמא ג'קי, איזו אמא! בהגיעה אל אדם תמר מוצאת את עצמה בוילה גדולה ומפנקת של ג'קי ובעלה (השלישי!). וילה מפנקת, אבל אמא עוינת. הזוג הצעיר מחליט להתנתק ולפתוח בחיים עצמאיים. הם עובדים, אוהבים, מתחברים ומטפלים באחרים, למען לעזור גם להם לצאת לניקיון.
הדמויות ששירז אפיק מציירת ביד סופרת אמנית מוכשרת קמות לנגד עיניי, מתמלאות בנוכחות ובממשות, מתבהרות ומתחזקות בקיומם – כבר לא רישום אלא ציור מלא הצבע! כל כך מלאות ושלמות הדמויות כאילו הכרתי אותם בחיי האישיים הכרות משמעותית.
ככל שאני מתקדמת בספר כך מתחזקת וגדלה התחושה שאדם מתקדם בקצב מואץ לנפילה לתהום ותמר נזכרת יותר ויותר בסצנות ובאמירות של אמה והיא מגייסת את כל כוחותיה לעשות תיקון, לאדם ולעצמה, האם די בכך? האם תצליח? היא נכנסה כה עמוק ליער והזאב (אדם? ההתמכרות? המדרון?) מאיים לטרוף אותה. וכן, הזאב אמנם מפתה, אבל כיפה אדומה לא כל כך תמימה, יש לה עבר משלה לתקן אותו ויש לה כלים מקצועיים לראות את המציאות. היא מבולבלת ונואשת. סטן, הדמות המלווה המטיבה, מושיט לה יד, בהגדרתו המילולית, כטיפ: "זה שלו, לא שלך".
העננים מתרבים, תחילה לאט ובזהירות כחוששים מרוחה העזה של האהבה העומדת לגרש אותם ואח"כ ביתר עוז הם מתרבים ונצבעים בשחור – לקראת הסערה.
מהו כוחה של אהבה? האם אכן לטנגו דרושים שניים? האם עוורון האוהבים (ושניהם אכן ממש אוהבים!) מכחיש את המציאות העוטפת את בועת האינטימיות של האהבה? לשאלות אלה ולהרבה אחרות נותן הספר תשובות ברורות, חדות ומנומקות, בשפה רהוטה ומדויקת.
הספר נקרא בנשימה עצורה ובמתח גואה. אצלי הוא הזיז הצדה כל קריאה אחרת כי מתבקשות לו לספר התמסרות ואהבה. גם אחרי סיום הקריאה הוא לא מרפה.

רוצו לקרוא אותו כי מעולה הוא. ובהזדמנות זאת הכינו לקריאה את שלושת אחיו הבוגרים.

להמלצות נוספות של אהובה אוברשטיין באתר "נוריתה":
https://nuritha.co.il/he/node/56050

***

עטרה אופק על ספרי החדש, מתחת לעור

איך נדלק ניצוץ בין שני זרים, איך מבט מקרי, חיוך, זיק בעין שובה-לב ושובר-לב והופך חיים שלמים על פיהם, מסובב מסלולי חיים, קובע גורלות? המגנט האדיר שנדלק בן רגע ומצמיד שני קצוות מנוגדים זה אל זה לתקופת חיים – איזה תהליך מרתק! ללוות שני אוהבים החל מרגע ההידלקות, דרך תקופת האושר הראשונית לאורך זמן כזה או אחר, עד שהצבע הוורוד דוהה והמציאות מזדחלת פנימה. לפעמים שם העלילה מסתיימת, לפעמים רק שם מתחיל להיות מעניין, תלוי מה הספר רוצה להגיד.

כבר סיפרתי כאן איך אני בוחרת ספרים לקריאה: מתחילה לקרוא כמה במקביל – אחד ליד שולחן האוכל, אחד ליד הערסל במרפסת, אחד ליד כורסת הקריאה וכן הלאה, עד שמגיע אחד שלוכד את תשומת לבי, כמו שכנה שנכנסת עם רכילות לוהטת במיוחד, תובע את מקומו ליד המיטה וכל השאר נזנחים. אז "מתחת לעור" הגיע בעודי קוראת ספרים מאת סופרים ותיקים ונודעים ומהוללים יותר משירז אפיק, ובכל זאת הספר שלה ניצח. הוא כנראה מדבר בשפה שלי, מספר חתיכת חיים שמדברת אלי. ועל זה אמא שלי היתה בטח אומרת – תבדקי את עצמך, כמה את דומה לגיבורה.
וזו דווקא נקודה מעניינת, כי גם אחרי שסיימתי את הספר, קשה לומר שאני מכירה את תמר, הגיבורה. אולי כי היא מספרת את סיפורה בגוף ראשון, ולכן אין לה צורך לתאר מיהי ומהי. כל מה שאנחנו יודעים עליה הוא רק מה שקורה לה בזמן העלילה; אנחנו יודעים הרבה יותר על אדם, בן-זוגה במשך רוב הספר, מאשר עליה. אבל זה לא מפריע, כי היא יודעת לספר, והעיקר פה זה הדינמיקה, או אולי, כמו שכתב עלי מוהר "העיקר זה הרומנטיקה". אני עוד לא יודעת אם אני מרוצה מהסוף. הוא אניגמטי ומשאיר טעם של עוד, כאילו קרעו ממנו את הפרק האחרון. את הפרק הזה הייתי רוצה לקרוא. (166 עמ', ערכה: רותם בירון, הוצאת עברית).
כאן אפשר לקנות עותק דיגיטלי בהנחה נאה וגם לקרוא פרק ראשון:

הבלוגרית שרה רחמיאל על "מתחת לעור"

אל תתנו לתמונת הכריכה הפסטורלית הזו להטעות אתכם.
אין בסיפור הזה שום רגע של שלווה או הרגשה של חופש, אין בריזה חמה ומים שמזמינים להתרענן בהם מהחום הלוהט.
להיפך. המליחות שבים עוקצת ושורפת את המלח שחדר לכל נקבובית שבעור, השמש שורפת ומטגנת כל נים בנשמה ונדמה שאין טיפת צל שתרגיע את החום המעיק. כמו הרגשה של אוויר דחוס שעומד וממאן להתפוגג, חודר אל מתחת לעור כמו סיכה שחודרת, מחוררת ומחטטת בפצע הפתוח עד זוב-דם.
זהו סיפור שמתחיל כרומן שיגרתי והופך למערכת יחסים מסובכת ומטלטלת כשהסוף הוא כמעט ידוע מראש. רומן שצועד בדרך עם תמרור שגוי, נראה כמו תמרור שמתחיל בכביש דו סיטרי, הופך לתמרור של דרך ללא מוצא כשמראש כמעט ידוע שעדיף היה להניח תמרור של אין כניסה.
תמר פוגשת במקרה את אדם בטיילת, היא עובדת סוציאלית צעירה וחיננית והוא תייר מארצות הברית. הוא מקסים אותה והיא נסחפת אחריו לתוך סיפור אהבה מטורף. היא נוטשת את כל המוכר לה ונוסעת בעקבותיו לארצות הברית. מהר מאד היא מגלה שלא כל הנוצץ זהב ושהבטחות וורודות לא מבטיחות גן עדן של וורדים. אדם מתגלה כאדם עם עבר מיוסר, עבר שכלל התמכרויות לאלכוהול ולסמים. ואם זה לא מספיק- ברקע גם נמצאת אימו של אדם, אשה עשירה ורעה, כזו שמנסה לקרקע את בנה לצידה.
תמר מאמינה שהאהבה ששוררת ביניהם והיכולת המקצועית שלה כעובדת סוציאלית מעניקה לה יתרון להתמודד מול השדים שבנפשו ובראשו של אדם.
היא מאמינה שהיא תוכל להם, שביכולתה לנצח כל מכשול. אין כאן שום ניסיון ספרותי לייפות את המציאות והקוראים נחשפים לשיגרת חייו הכואבת והמתעתעת של אדם תוך חדירה אינטימית לכל ניואנס קל. מערכת היחסים שלהם עוברת סערות, תמר נאחזת בעקשנות באהבה, מאמינה שיש בידה נוסחה שתנצח את הכל.
הספר לא קל לקריאה כי הוא נוגע בכל ההיבטים הפסיכולוגיים של מערכת יחסים ממכרת והרסנית עם רגעי שפל שהנפש נמצאת בתהום מול רגעים של אושר עילאי.
העלילה חודרת מתחת לעורו של אדם וחושפת את נפשו הפנימית כפי שהיא ללא פילטרים.
תמר מאוהבת ועושה הכל בכדי שלסיפור הזה יהיה הפי אנד כמו בסרטים.
יש בסיפור רמיזות והקבלה לסיפור של כיפה אדומה ותמר באמת כמו כיפה אדומה מול אדם הזאב. זאב מחופש לכבשה תמימה, זאב שבמתק שפתיים משדל את כיפה אדומה הנאיבית שמאמינה שבעזרת אהבה וטיפול נכון הזאב יהפוך את עורו ובאמת יהפוך לכבשה תמימה ולא מזיקה.
בנימה אישית אהבתי את דמותה של תמר. למרות סימני האזהרה והנפילות שבדרך, ולמרות שנראה היה שהיא צועדת כעיוורת במסלול מכשולים היתה לה מטרה ונקודת יעד שהיא הציבה לעצמה והלכה בדרך שהיא מכירה להגשמת המטרה.
האם באמת האהבה תנצח הכל?
האם תמר תדע למצוא את שביל הזהב שיוביל אותה לאושר הפרטי ותצליח לחדור מתחת לעורו של הזאב ולחולל את השינוי שהיא מייחלת לו?

שורה תחתונה:
הקריאה בספר פתחה בפניי אפיק לנפש מיוסרת שמנסה להשתקם, ואם חשבתי שאני הולכת לקרוא רומן אהבה קליל, מהר מאד נכנסתי לאווירה אחרת, כזו שמטרידה, מציקה, לא נותנת מנוח. החדירה לפרטיות של הנפש לא נעימה, מגוללת באותנטיות ואמינות כל פרט ולא מרפה.
למרות שהספר קצר הוא ממצה וקולע למטרה, ואני נזקקתי להפסקות יזומות להסדרת השלווה והנשימה.

ממליצה לקרוא עם הרבה סובלנות וסבלנות.

***

הבלוגרית אתי סרוסי על "מתחת לעור"

איך אפשר לא לאהוב את בן-זוגך, כשהוא עוצר את הרכב כדי להרים צב תועה מן הכביש, ופוסע אל תוך השדה כדי להניח אותו שם בעדינות? ואיך אפשר לאהוב אותו, כשאת נאלצת להתאים ללא הרף את התנהגותך, כדי לפוגג את חשדו שאת ששה לבגוד בו עם כל גבר מזדמן? אדם הוא גם וגם. גבר מקסים, בעל לב רחב, אוהב את תמר בכל לבו, אבל גם רדוף שדים של חוסר בטחון ושל פרנויה. תמר פגשה אותו לראשונה, בעת שהות זמנית שלו בישראל, כשחולדה נדרסה מול עיניה בטיילת של תל אביב. בעוד היא מרותקת למראה החולדה המתה, הכין אדם סירת נייר, ושיגר את הגוויה במסע הלוויה מאולתר וחומל אל הים. הקשר שנוצר ביניהם התחיל ברגל ימין ושמאל גם יחד, בהתאהבות הדדית ובניתוק פתאומי ללא מילת הסבר מצד אדם. כשהתקשר להתנצל, שבועיים אחרי שנעלם, כבר חזר לארצות-הברית. תמר ארזה את חפציה ונסעה אליו.

הנה הדילמה שאיתה תמר מתמודדת. האם לבחור בגישת "על הדבש ועל העוקץ" – לקחת את הטוב ולקבל את הרע כעסקת חבילה – או בגישת "לא מדובשך ולא מעוקצך" – לדחות את הרע ויחד אתו לוותר על הטוב. לכאורה, בחירה קלה – אף פעם לא להשלים עם הרע. אבל במקרה הזה הבחירה אינה פשוטה. כי הטוב של אדם הוא טוב מאוד, והרע אינו בהכרח נתפס ככזה. בדירה שליד דירתם של תמר ואדם גרה כריסטי, בחורה חביבה, שמקיימת קשר זוגי עם ג'סטין, שמפליא בה את מכותיו. זהו הרע לתפארת במלוא כיעורו, ומן הסתם הסופרת הציבה אותו בסמיכות לגיבוריה במתכוון. מה שרע אצל אדם שונה. הוא מתבטא במילים, בחשדנות קיצונית, בשתיקה מענישה. אין חבורות שצריך להסתיר. ויותר מזה, שלא כמו ג'סטין הפסיכופט, שהוא קופסה שחורה, אדם נושא מטענים גלויים, עליהם סיפר לתמר בכנות. הוא אלכוהוליסט לשעבר, ומכור לסמים לשעבר, שאושפז בשל התקף פסיכוטי, ועדיין תלוי בכדורים. אנחנו מכירים את אמו הנרקיסיסטית, האוחזת בו בטפרים של אשה מאוהבת, לא של אם. אנחנו יודעים שאביו עזב אותו כשהיה רק בן חמש. הוא משתתף באדיקות במפגשי תמיכה, מקפיד על נטילת כדורים, נואש לנורמליות. קל לרחם עליו, ומכיוון שכשהוא אוהב הוא פשוט נפלא, קשה לוותר עליו.

נדמה לי שהספר כולו מתנקז למשפט שאומר החונך של אדם לתמר: "זה שלו, לא שלך". יש גבולות לאחריות, צריך להכיר במגבלות האהבה, ובהרחבה גם במגבלות המקצוע הסיעודי. אפשר להציע בידידות לחברה כמו כריסטי מקלט, לבקש ממנה לא לחזור לג'סטין, אבל אי אפשר למנוע ממנה – פליטת משפחה מתעללת – לשוב ולחפש אצלו תשומת לב. אפשר להציע בנדיבות סיוע לנזקקים, שתמר ואדם מטפלים בהם, אבל אי אפשר לשלוף אותם מן התהומות שבהם הם מתקיימים. ואפשר לאהוב את אדם, ולא לשאת באחריות לנפילות שלו. לנהוג בו, כמו שמציעים לבני הזוג של האלכוהוליסטים האנונימיים, במה שהחונך מכנה "ריחוק אוהב".

קל להתפתות לחשוב "איזו טמבלית תמר, מה היא מסתבכת?", אבל שירז אפיק מצביעה על זויות אחרות. תמר מגיעה אל הסיפור עם שריטות משלה – אם שהתאבדה ואב שהתחרד וניתק קשר. היא מודעת לעצמה לגמרי, לא פתיה ששוגה באשליות. "שמעתי את הכנפים שלי מתקפלות בעודי מדדה חזרה לכלוב", היא מספרת בכנות כשהיא נכנעת לתחנוניו של אדם אחרי מריבה. יש לתמר נשמה של מטפלת, וככזו היא מורגלת בהתבוננות אמפתית מעיניהם של אחרים. אחרי עימות אחר עם אדם היא רואה במקרה שלט חוצות המכריז "אין לך בעיה. יש לך פתרון שאת לא אוהבת", ומגיבה ב"הא הא, קארמה. מצחיק נורא", כי היא יודעת שהפתרון המתבקש ממתין לה, והיא אינה קורבן חסר אונים. אבל אדם באמת ובתמים אוהב אותה, והאהבה ממכרת.

הספר נפתח בזכרון מסיפור כיפה אדומה, שסבתה של תמר נהגה לספר לה שוב ושוב. יש בסיפור הורים מרעילים – "איזו מין אמא שולחת את הבת שלה לבד ליער חשוך?" – זאב מניפולטיבי ומפתה, יער אפל צופן אימה, וכיפה אדומה המפלרטטת עם הסכנה. כל הנושאים האלה ישובו ויעלו בעלילה, ושום דבר לא יהיה שחור-לבן. הזאב יפתה, אבל ממניעים טהורים; להורים המזיקים יהיו מטענים משל עצמם; ביער ישררו אורות וצללים; וכיפה אדומה תתהה אם בחירותיה האפשריות לא תהפוכנה אותה לזאב.
במה תבחר תמר? כדאי לקרוא את הספר, להתלוות אליה, לייעץ לה, להתלבט איתה, לתהות מה היינו עושים במקומה, ולגלות מה עלה בגורל אהבתה.
"מתחת לעור", כשמו, נכנס מתחת לעור, מזדחל אל הנשמה, וממשיך להדהד גם אחרי הקריאה. שירז אפיק כותבת בעדינות ובאיפוק, והספר מומלץ בהחלט.

אבקועים

פרק לקריאה מתוך "אבקועים":

אמא הייתה במקלחת כשהגעתי הביתה. על שולחן הסלון, מתוך צנצנת שבימים כתיקונם הכילה את אחת הריבות הביתיות שלה, הזדקרו כעת כמה חרציות צהבהבות ונבולות למחצה, ולכן הנחתי ששני המתנחלים נמצאים גם הם בבית. מאז הביקור הראשון של נופר אצלנו הם התחילו להגיע פעמיים-שלוש בשבוע, תמיד ביחד.

ואכן, דניאל ונופר ישבו על המיטה שלי כשנכנסתי לחדר, ונראו שקועים מאוד בטלפון שלה. "רדו מהמיטה," אמרתי להם. "תעברו לכיסאות או לבית אחר או משהו."

דניאל חייך אליי בזמן שהם התרוממו באטיות והתמקמו בישיבה מזרחית על הרצפה.

"מאיפה הפרחים בסלון?" שאלתי.

"קנינו לסבתא היום," הזדרז דניאל לענות. "זה היה רעיון של נופר."

"איפה קניתם אותם, בתחנת הדלק בצומת?"

דניאל הנהן.

"חבל. גנבו אתכם. ההם בתחנה קונים את השאריות של המשתלות, כל הזבל שנשאר על הרצפה בסוף היום, ומוכרים במחיר כפול לפראיירים כמוכם."

נופר התעלמה מדברי החוכמה שלי והמשיכה להתבונן בטלפון, אבל דניאל הסתכל עליי בהבעה של מלאך. מלאך שמן וממושקף, אבל בכל זאת מלאך, ואמר, "רק רצינו לשמח את סבתא." על זה כבר לא היה לי מה לענות בלי לצאת לגמרי חרא של בן-אדם, אז שתקתי. "תגיד," שאלה נופר, לא ברור את מי מאיתנו, "אם נחש מכיש עכבר בשביל לאכול אותו אחרי זה, אז איך זה שהוא לא חוטף הרעלה מהארס של עצמו?"

"מה נראה לך," אמר דניאל לפני שהספקתי למצמץ. "בטח יש לו נוגדנים לרעל של עצמו, לא ככה, אבא?" הוא הפנה אליי מבט שואל. התעלמתי משניהם. פתחתי וסגרתי את הלדרמן שלי.

"אבא של דניאל," אמרה נופר, "זה נכון גם לעוד רעלים?"

עכשיו כבר נדרכתי קצת. "מה זאת אומרת?"

"אני מתכוונת, העכברים המתים שלך למשל, שאתה שומר במקפיא? אם נגיד מישהו ירעיל אותם ואתה תיתן אותם לנחשים, הם יכולים למות?"

"למה את שואלת?" נהמתי. היא ניפחה בלון ענקי ואז פוצצה אותו ברעש גדול. "סתם, מסקרנות."

"מה עשית היום, אבא?" שאל דניאל.

"ממתי זה מעניין אותך מה אני עושה?"

"מה, אני אוהב לשמוע על העבודה שלך."

"טוב, אם אתה אוהב לשמוע. הייתי היום במחלבת נחשים."

דניאל בהה בי בחוסר אמון. "נו, די אבא. אל תסתלבט עליי."

"עד שפעם אחת אני מדבר איתך ברצינות, גם זה עובר מעל לראש האטום שלך."

נופר צחקה. "יא סתום, הוא לא מתכוון שחולבים להם את העטינים. מוציאים להם שם את הארס מהשיניים. נכון, אבא של דניאל?"

נאלצתי להודות בחוסר רצון שהיא צודקת, אבל היא כבר תפסה תנופה. "דניאל, תחשוב רגע איזה קטע זה היה אם היו מחלבות כאלה כמו של תנובה למשל."

דניאל חייך. "יוגורט נחשים!"

"מילקי נחשים!"

"קוטג' נחשים!"

הם ממש התגלגלו מרוב צחוק.

"קטעים איתכם," אמרתי.

נופר הסתכלה עליי, ומשהו בעיניים שלה לא מצא חן בעיניי. "אבא של דניאל, תספר לנו על המחלבה."

"מה את רוצה לדעת."

"לא יודעת… הכול. למשל, מה עושים עם הארס שלוקחים לנחשים, מכינים ממנו חיסון?"

"לא חיסון. סרום."

העיניים שלה עדיין לא מצאו חן בעיניי. "ותגיד, אבא של דניאל…" היא משכה את המילים. דניאל שתק והקשיב לה בעניין. "איזה סוגי נחשים יש להם שם?"

"מה נראה לך?" אמרתי. "הכי ארסיים."

"ויש להם שם הרבה נחשים?"

"יש מספיק."

"מה אתה עשית שם, גם חלבת אותם?"

"פשששש," אמרתי. "איזה סקרנית את היום."

היא נשכה את שפתה התחתונה והחזיקה אותה ככה לכמה שניות. כששחררה אותה, השפה הייתה תפוחה ואדומה. "זה מעניין אותי," אמרה.

"הבאתי להם שני נחשי אפעה שלכדתי," אמרתי.

"ואיפה הם נמצאים?"

"מה זה משנה לך."

"נו. אני רוצה לדעת. אף פעם לא דיברת איתי ברצינות כמו עכשיו."

"אני לא יכול לגלות איפה הם נמצאים."

"אני לא מבינה למה זה כל כך סודי."

"זה סודי כי יש מספיק דפקטים שיכולים לעשות שימוש לרעה בידע כזה, במה שנמצא בתוך המחלבה."

נופר חייכה עם השפתיים, אבל העיניים שלה בערו. "ברור," היא אמרה.

"מה ברור?" שאל דניאל.

"שמקום כזה יכול להכניס לאנשים רעיונות לא טובים לראש."

"מה שזה לא יהיה שקפץ לך לראש עכשיו," אמרתי לה, "תדחפי את זה טוב-טוב חזרה לאיפה שזה הגיע. אם נדמה לך שאת הולכת לגנוב משם משהו או לשחרר נחשים – וואלה, את אפילו יותר שרוטה ממה שחשבתי."

נופר הביטה בי בפנים חסרות הבעה ולא ענתה. "המקום הזה שאני מדבר עליו," המשכתי, "לא רק שלא תדעו איפה הוא נמצא, גם אם הייתם יודעים לא היו נותנים לשניים כמוכם להיכנס. אתם צריכים להראות תעודת זהות, לחתום על טפסים. ללבוש חלוקים וערדליים. רק אז נותנים לכם לרדת לשם. נראה לכם שהם ייתנו לדפוקים כמוכם להיכנס לשם בכלל?"

הם שתקו, עד שדניאל מלמל לבסוף, "טוב, רק שאלנו." הוא שקע במחשבות ואמר, "אבא, אתה זוכר אז שהלכנו ביחד ללכוד את הנחש במעבדה של האוניברסיטה? איזה קטעים היו?"

"אתה מתכוון אז כשהיית אמור להפעיל חניה לטנדר והסתבכת עם האפליקציה ואני חטפתי דו"ח שעלה לי יותר ממה שהרווחתי? זוכר, בטח שאני זוכר." דניאל חייך כאילו מדובר בזיכרון מתוק. "רוצה לראות איתנו ד"ר פיל?" הוא שאל. לא רציתי לראות איתם ד"ר פיל. הלכתי לחדר עם העיניים של נופר עדיין עליי, ודבר ראשון, ליתר ביטחון, מחקתי מהג'י-פי-אס את הכתובת האחרונה שהופיעה בו.

לרכישה מוזלת באתר הוצאת פרדס>>

להורדת גרסה דיגיטלית>>

לגרסת קינדל>>

 

***

בשורות טובות

על הספר:

בבית ישן, בפאתי מושב שכוח אל, מתגורר בועז “ג’ומעה” קרמר עם אמו. את ילדותו ונעוריו הוא מבלה בשדות המושב בחיפוש אחר נחשים והרפתקאות. עם השנים הופך ג’ומעה ללוכד נחשים מקצועי ששמו הולך לפניו. למרות אופיו החשדן והקוצני נשים נשבות בקסמו, ונדמה שחייו נעים בכיוון הנכון. אך יום אחד מתפרצים לפתח ביתו נער ונערה, תמימים וסקרנים לכאורה, שמחזיקים בידם סוד נורא. המפגש איתם יטלטל את ג’ומעה ויוביל אותו להרפתקה אפלה וסוערת במיוחד.
אֶבְקוֹעים, בעלי חיים הבוקעים מביצים כשהם בעלי יכולת תפקוד עצמאית, הוא סיפור על קרקעית האופל ועל המחיר שמשלם אדם על בחירות שנעשו עבורו.
זהו הרומן השלישי של שירז אפיק.

אראלה אנוך מחכה כבר עשרים שנה לשובו של גונן אחיה הבכור, בשורות טובות שנעלם מבלי להשאיר עקבות.

ביום הולדתה הארבעים אראלה מגלה שמישהו משך מחשבון הבנק של גונן את כל כספו. טעונה בזעם ובתקווה חדשה היא יוצאת למסע ברחבי הארץ לגלות מה עלה בגורלו של אחיה האהוב.

נאמנותה העיוורת של אראלה לאחיה הבכור מסייעת לה במסעה המטלטל אל שולי החברה, אך נאמנות זו עומדת למבחן כשהיא פוגשת את הצד האפל של דמותו ושל חייו.

בשורות טובות הוא סיפור על עצמתה של אהבה. בשפה ישירה וקולחת שוזרת שירז אפיק את סיפור חייה של הגיבורה עם המציאות הישראלית על יופיה וכיעורה. מנקודת מבט מפוכחת ובחוש הומור היא חושפת את הסודות הכמוסים החבויים בתא המשפחה הבורגנית.

לרכישת הספר>>

לרכישת גרסה דיגיטלית>>

ביקורות על הספר:

מבקרת הספרות שירי צוק ממליצה על "בשורות טובות"
תכנית העולם הבוקר (החל מ-0:35) …לצפייה >>

מקור ראשון – בידור לפירוק חומרים קשים | צור ארליך
שירז אפיק ניגשת לסוגיות כבדות בכלים קלים. מנקרת את הסלעים בחדווה תרנגולית. עוקרת הרים בכפית כיפית.
ההרים: בריאות הנפש, פסיכוזה, שכול, זקנה, בדידות, קנאה בין אחים. הכלים: קלות דעת דברנית, הומור שנון, אירוניה משועשעת, רכיבים בלשיים-מותחניים, מלוא הטנא עגבנוּת,
וגיבורה-מספרת מהסוג הזורם המצוידת ביופי מפיל שדוּדים ובחיבה מעשית למוצרי קנאביס…להמשך קריאה >>

מגזין את – עשרה ספרים מומלצים – רומן מקור
ללה חוגגת את יום הולדתה ה־40 אבל באותה מידה הייתה יכולה לחגוג 24:
גראס בקטנה, עבודה לא רצינית, שתייה אל תוך הלילה.
בעוד כמה ימים היא תגלה שחשבון הבנק של אחיה הגדול, שנעדר כבר 20 שנה, רוקן מתכולתו.
האם האח בחיים? בשורות טובות מפתיע בכתיבה מצוינת, דמויות מסקרנות ועלילה סוחפת...להמשך קריאה >>

שרית פליין, בלוגרית – "אוצר מילים"
סיימתי לקרוא אותו מעט אחרי שקיבלתי בשורות טובות שציפיתי להן, וזו כבר סיבה טובה, אבל לא יחידה לחבב אותו. הספר הזה הוא תל אביבי באווירתו, והוא בעיקר כמו תל אביב עצמה – מצד אחד קליל ונהנתני, חי במקצב תוסס, עם נגיעות אסקפיזם, ומצד שני עוסק בנושאים מכאיבים שארומה של כיעור ומצוקה מלווה אותם – קנאת אחים בצורה הכי קשה שלה, הומלסים, התעללות בבעלי חיים ובני אדם, שתמיד משלמים מחיר על הבחירות של הוריהם, ועוד ועוד. ספר קצר יחסית שנבלע מהר, עוד לפני שהספקתי להבין שזה כואב.

נוריתה
אראלה אנוך מחכה כבר עשרים שנה לשובו של גונן אחיה הבכור, בשורות טובות שנעלם מבלי להשאיר עקבות.
ביום הולדתה הארבעים אראלה מגלה שמישהו משך מחשבון הבנק של גונן את כל כספו.
טעונה בזעם ובתקווה חדשה היא יוצאת למסע ברחבי הארץ לגלות מה עלה בגורלו של אחיה האהוב…להמשך קריאה >>

פרלמנט הספרים – נועה הולצר
אראלה אנוך מחכה כבר עשרים שנה לשובו של גונן אחיה הבכור, בשורות טובות שנעלם מבלי להשאיר עקבות.
ביום הולדתה הארבעים אראלה מגלה שמישהו משך מחשבון הבנק של גונן את כל כספו.
טעונה בזעם ובתקווה חדשה היא יוצאת למסע ברחבי הארץ לגלות מה עלה בגורלו של אחיה האהוב…להמשך קריאה >>

מועדון הקוראות של סלונה – יפית ארז
עוד ספר שאי אפשר להניח לרגע, המתח, הסקרנות והעניין עושים את שלהם…להמשך קריאה>>

סלונט – השורות שבין השורות
נאמנותה העיוורת של אראלה לאחיה הבכור מסייעת לה במסעה המטלטל אל שולי החברה, אך נאמנות זו עומדת למבחן כשהיא פוגשת את הצד האפל של דמותו ושל חייו…להמשך קריאה >> 

ד"ר רותי קלמן, ספרייה עירונית דימונה
ספרה של שירז אפיק, 'בשורות טובות', עוסק הפעם בשאלה, מה קורה למשפחה, שאחד מבניה נעלם, כאילו בלעה אותו האדמה.
איך חיים עשרים שנה עם מה שהותיר אחריו, עם מה שיצר בהיותו, מה זה עושה למשפחה, ומה קורה, כשהמצב משתנה…להמשך קריאה >>

חמוטל לוין:
אתמול בערב גמרתי לקרוא את "בשורות טובות". לא הבשורות טובות ההוא, אל תקפצו, אלא אחד אחר. שכתבה שירז אפיק ויצא בהוצאת מטר.
זה לא לקח לי הרבה לקרוא אותו, גם כי הוא לא ספר עבה ובעיקר כי הוא מאוד, מאוד קולח וקריא. את שירז, המחברת, אני קצת מכירה.
ראיינתי אותה כשיצא הספר הראשון שלה, אנחנו חברות בפייסבוק ומדי פעם יוצא לנו להיפגש באירועים, ואת זה אני כותבת במסגרת הגילוי הנאות הלא ממש נחוץ כי תכל'ס, היא לא ידעה שאני קוראת את הספר,
אז לא הרגשתי חייבת לכתוב עליו בכלל ולא הייתי עושה את זה אם לא הייתה לי סיבה. אבל אני כותבת עליו כי הוא ספר ששווה שיכתבו עליו. הוא מספר על אראלה, שאחיה הנערץ נעלם לפני עשרים שנה והשאיר אחריו אדמה חרוכה ומשפחה מעורערת, ועכשיו פתאום נראה שאולי התעלומה הזאת עומדת להיפתר.
אם כי, בואו נבהיר, למרות הצגת הדברים הזאת בשורות טובות הוא לא בדיוק ספר שסובב סביב תעלומה, אפילו שבאמת יש בו תעלומה, והוא בעיקר ספר שמדבר על הקשרים שלנו, האמונות שלנו לגבי עצמנו ולגבי הסובבים אותנו והתגובה שלנו כשהאמונות האלה מתנגשות עם המציאות הקרה.
במשפטים קצרים, בלי יותר מדי תיאורים, בדרך חסכונית במילים (ומי שיצא לו לעבוד איתי על טקסטים יודע שבעיני זו מחמאה ענקית), הספר הזה הטיס אותי על פני המון רגשות, המון מחשבות, עד לסוף היפה שלו.
עוד דבר בולט מאוד בספר הוא היכולת הנהדרת של שירז לאפיין דמויות. היא עושה את זה בדייקנות, במילים קטנות ותיאורים מינימליסטיים, בלי בלבולי מוח וג'סטות גדולות, ועדיין הצליחה לצייר את הגיבורים שלה בצורה חיה כל כך
שאני חושבת שהייתי מזהה אותם ברחוב. בעיני, היכולת הזאת היא גם נדירה וגם הכרחית לכתיבת ספר טוב, ובספר הזה היא מופגנת בענק.

יפה מאוד, Shiraz Afik, אהבתי ממש. (ואגב, לגמרי מעכת לי את הלב עם הציפורים).|

***

לנקות את יפו 

על הספר:

החיים של אוֹרִי, מוזיקאי מחונן בן ארבע-עשרה לא פשוטים. הוא עובר עם הוריו לגור ביפו בתקווה לפתוח שם דף חדש. אך למרות שהבריון של השכבה מסמן אותו הוא מצליח למצוא חברה אמיצה ולגלות מושא מרגש לאהבה.

מפגש מפתיע עם גולן, מתאגרף חובב בעל חוכמת רחוב, מטלטל את שגרת יומו ומשנה את חייו לנצח. גולן חברו החדש רוכש את אמונו של אורי וסוחף אותו למסע אל הצד האפל של החברה הישראלית.

עד מהרה יאלץ אורי לבחור בין נאמנותו לעצמו לבין נאמנותו לגולן. לנקות את יפו הוא סיפור התבגרות של נער מוכשר, שמחפש את דרכו באיזור הדמדומים. על קו החוף של העיר, בין הישן לחדש, הוא מנסה למצוא את זהותו האמנותית והפוליטית.

ברהיטות ובלי מורא טווה שירז אפיק את סיפורה של החברה הישראלית בשנים האחרונות. בהומור ובעין חדה היא מוליכה את קוראיה למסע מרתק ומעורר מחשבה על המקום שבו אנו חיים.

לרכישת הספר>>

לרכישת גרסה דיגיטלית>>

ביקורות על הספר:

פרופסור נורית גרץ מדברת עם רבקה מיכאלי 'לנקות את יפו'
103fm
"סיפור דרך עיניו של ילד חנון, 'ילד כאפות' – "מנגנון שהופך את החלש, ילד כאפות, לאיש תוקפני"…להמשך צפייה >>

***

כאן ועכשיו, פוליטיקה לבני נוער | רונית דינצמן
סלונה
החברה הישראלית שסועה וקיימים בה מתחים רבים בין אוכלוסיות ובתוכן. מפתיע שבשנים האחרונות נכתב רק ספר נוער אחד שמעז לעסוק בנושאים אלה…להמשך קריאה >>

***

במוקד הרומן "לנקות את יפו" – הטרור היהודי | ירון אביטוב
הארץ
בספר של שירז אפיק מתכננת חוליית טרור יהודית פיגוע בבית ספר יהודי־ערבי ביפו.
התוצאה היא קצת פרווה, כזו שלא מעצבנת באמת אף אחד…להמשך קריאה >>

נוריתה
החיים של אוֹרִי, מוזיקאי מחונן בן ארבע-עשרה לא פשוטים. הוא עובר עם הוריו לגור ביפו בתקווה לפתוח שם דף חדש.
אך למרות שהבריון של השכבה מסמן אותו הוא מצליח למצוא חברה אמיצה ולגלות מושא מרגש לאהבה.…להמשך קריאה >>

***

ד"ר רותי קלמן, ספרייה עירונית דימונה

גיבור הספר "לנקות את יפו" של שירז אפיק, הוא אוֹרי, נער מחונן בן 14 הלומד בבית ספר יפואי אינטגרטיבי (משולב) של מחוננים יהודים וערבים…להמשך קריאה >>

***

שרון מולדאבי

תמיד מרחיב את הלב להיתקל ביצירת ביכורים מצוינת, גם אם הגעתי אליה באיחור קל של כמה שנים ולא בזמן אמת.
ב"לנקות את יפו" שירז אפיק משרטטת את הקטסטרופה המתקרבת של ישראל המתאבדת מבעד לעיני הנעורים של אורי, מוזיקאי מחונן ובן להורים פרודים, ששאלות הזהות העצמית שלו מתכתבות עם השאלות הקיומיות בחברה סביבו.
יש כאן תערובת מאד מוצלחת, אבל גם בעייתית לפרקים, של מותחן עם רומן פסיכולוגי ואפוקליפסה פוליטית. לפעמים נדמה שאפיק ניסתה לדחוס יותר מדי לתוך ספרה הראשון, כאילו כל שדרות החברה הישראלית מוכרחות להיבחן אצלה. אבל המזל הגדול שלה ושל קוראיה הוא שיש לה עין מצוינת ויד טובה מאד, ועל כל מה שלפעמים נחלש בשל היומרנות, היא מפצה בזכות יסודיות,
עדינות, ושילוב די נדיר בין חמלה לביקורתיות:
היא אוהבת את הדמויות שלה מבלי לעשות להן הנחות, וגם, בטח בהתחשב בהיקף ובמגוון האנושי שלהן כאן, מצליחה להעמיד טיפוסים מגוונים במינימום קלישאתיות.
יפו שלה בנויה מהמון יופי, כאב ואנרגיות נעורים בריאות שאולי כן יצליחו לגדול בלב אזור האסון המתקרב. בכל פעם שבה נאלצתי, למרות הסקרנות הגדולה לקראת שיא הספר, לעזוב אותו בגלל זמן קריאה כה מועט שעומד לרשותי, המשכתי לתהות איזה בחירות אורי וחבריו יעשו.
החיים שלהם העסיקו אותי, וכן, בהחלט, גם כמשל על הדור הזה של אנשים שגילם שליש מגילי ושאני מנסה לדמיין את עצמי במקומם כמתבגר רגיש בסביבה ישראלית כל כך מבוהמת, אלימה ואכזרית.

הסופרת דניאל רנטפה פרץ ("מדרגות נעות") על ספרי "ליל הברווזים"
אליענה דרורי היא פסיכולוגית ילדים מבוקשת שמתחזקת חיים מושלמים לכאורה עם תוכנית רדיו משגשגת, טור בעיתון וחיי משפחה עוטפים. אך היא נושאת עימה טראומה ששינתה את מסלול חייה בחדות כשהייתה חיילת, ועירערה את החיבור הכה מובן בין גוף לנפש.
כשמטופל בן אחד עשרה בשם שני מגיע לקליניקה שלה, מזהה אליענה הזדמנות לנקום באותה דמות שהסיטה את חייה ממסלולם בתקופת שירותה הצבאי והיא אינה בוחלת באמצעים כדי לממש אותה.
דמותה של אליענה סדוקה ומורכבת ועם זאת אנושית, כריזמית ומעוררת הזדהות. בכתיבה קולחת וייחודית שירז רקמה עלילה מרתקת ומותחת שעוסקת בהתמודדות עם טראומות ומצליחה להמחיש את המורכבות האנושית באופן מעורר מחשבה.
מומלץ בחום!
***
הבלוגרית Sivi The Avid Reader על ספרי "אבקועים"

הספר הראשון שאני קוראת מאת שירז אפיק ואין לי ספק מדובר בהפגנת יכולות מרשימה של סופרת מעניינת ומוכשרת.

הספר יצא בשנת 2019, והמתין לי. משהו בכריכה שלו מרתיע, אולי הנחש השחור על רקע צהוב (בכלל חייבת לציין שלא מבינה את הבחירה בצבע חרדלי לכריכה, למרות שההגיון ברור לי. אגב, גם בספר השני שלה, הכריכה בגוון צהוב ירקרק עושה לי חררה) אולי דווקא שם הספר גרם לרגש הדחיינות שהרגשתי שמציף אותי בכל פעם שבאתי לקרוא אותו. שהתגברתי על המחסומים הפסיכולוגיים שלי והצלחתי להתחיל לקרוא אותו, כמה נדהמתי שהוא לא זכה לתהודה רחבה יותר.

סיפורו של בועז, ג’ומעה, שגדל עם אמו במושב שכוח אל. אביו הוא דמות נעלמת שאין מדברים בה ולמרות ניסיונותיו לאורך השנים אימו לא גילתה לו את הסוד הנצור.

לאחר שבצעירותו נחש הכיש אותו, ובהזיותיו הוא רואה את עצמו כמעיין סנייקמן הוא מפתח חיבת יתר לנחשים. כשהוא גדל, הוא הופך את אהבתו למקצוע ונהיה לוכד הנחשים מספר אחת.

בועז טיפוס מתבודד, חובב טבע ואתאיסט גמור. הוא ציני בהתייחסות שלו לבני אדם ובעיקר לנשים שנמשכות לכריזמה שלו כמו פרפר לאש. הציניות היא תוצר של אמא עסוקה מידי בטרדות הפרנסה, אבל גם של מפגשים חסרי תקווה עם המורה שלו לתנ”ך בבית הספר:

"התעוררתי רק כשבוכבינדר סגר בטריקה את הספר שלו. הוא פנה אל אמא שעמדה בפתח המטבח, בלי לזכות אותי במבט. 'מצטער מאוד,' אמר בקול שלא היה בו צער, רק חומרה. 'ניסיתי להגיד לך את זה קודם ולא הקשבת. הילד מטומטם'. 'הילד שלי לא מטומטם,' אמרה אמא, ועכשיו גם בעיניים שלה הבריק אור מסוכן. 'הרעיון של הבר מצווה היה מטומטם. להזמין אותך לפה היה מטומטם!'"

הסיפור של בועז הוא סיפור משפחתי וחברתי. הוא מתאר את ההתמודדות של הילד ואימו עם היחס של הסביבה במושב קטן וסגור, אל הילד שאימו החד הורית עסוקה בפרנסה והוא בוחר לבלות את זמנו החופשי בטבע. אבל הוא לא רק סיפור משפחתי.

על סיפור המשפחתי נוסף רובד מותח כאשר באמצע שנות השלושים של בועז, הוא פוגש את מי שטוען להיות בנו. בועז אינו דוחה את הילד ואינו מקבל אותו, הוא מתייחס אליו כאל אחד האדם, בציניות המפוכחת הטבועה בו. מה שמוליד סיטואציות משעשעות אבל גם כאלה שחושפות את ההבדל הטבוע בין עצמאי ותפקודי, לבין נגרר. בלב הדרמה של הסיפור המשפחתי הזה, ניצב למעשה האדם כייצור בודד.

דרך הסיפור מאפשרת לקורא להשוות בין בועז לילד מעיניו הבוגרות של בועז. גם הילד גדל עם אם חד הורית ובניגוד לבועז שלומד עצמאות, שרידות ונחמה בגידול הנחשים שלו, הילד מקבל צביון של שלומיאל, פתי וחסר יכולת להסתדר בג’ונגל של החיים.

לנחשים יש חלק מהותי בסיפור, לא אחשוף אותו על מנת שלא לספיילר. ספר טוב מאוד, רוצו לקרוא.

לבלוג של סיוי

***

הבלוגרית יעל צין על ספרי "ליל הברווזים"
יש דמויות שחודרות מתחת לעור. דמויות שנכנסות ללב, ואז השכבות אט-אט מתקלפות, נחשפות. בספר 'ליל הברווזים' יש דמות כזו. דמות שאיתגרה אותי לחשוב קצת אחרת, דמות שהזכירה לי שלפעמים הדברים הם לא כפי שהם מוצגים ונראים ממבט ראשון.
הגיבורה היא פסיכולוגית ילדים במקצועה. היא כל הזמן חושבת ומנתחת, חולמת ופועלת, מנתבת את חיה בסבך של כאב, קצת טירוף, שמחה ותקווה.
אליענה דרורי, גיבורת הספר. אליענה בסוף שנות ה-40 לחייה, טיפוס קשוח ומרשים. מעבר להיותה פסיכולוגית ממולחת, היא כותבת טור בעיתון ויש לה תוכנית רדיו מצליחה ששם נותנת עצות להורים. בחייה הפרטיים היא רעיה ואם (נשואה ליובל ואימא של איתן). יום אחד מגיע לטיפולה ילד בן 11, שני. הטיפול בו זורק את הגיבורה שלנו לתקופת הצבא – לתקופה לא פשוטה עם חוויות משנות חיים. תקופה שהייתה "לי רזניק", עם חלומות, תקווה ואפילו תמימות מתוקה. במהרה התקופה הזו תשנה את חייה.
הסיפור בועט ופוצע. סיפור מהודק, חכם ובנוי נדבך על נדבך. יש בו תזזיות ומתח. ההיבט פסיכולוגי שמורגש היטב באווירה הכללית ובדמות הגיבורה.
העבר משפיע על ה"כאן ועכשיו" – בפן האישי, המשפחתי והמקצועי. הסיפור קיבל הבט מאוד מציאותי ואישי וזה הציף שלל רגשות וגרם לי לרגש אמפתי רב.
דמותה של אליענה מסקרנת ובעלת אופי עמוק ומעניין. דמויות המשנה יוצרות שלל אירועים ודוחפות ומנווטות את העלילה.
הסופרת לא מפחדת להראות את הצד המכוער של החיים, היא לא מתנצלת. בד בבד היא מעגלת, מלטפת, מפשטת וחודרת ללב.
מומלץ – קריאה מהנה,
יעל

***

היום התראיינתי לתוכנית "לקרוא איתה" של איטה דדון, ובמשך שעה ניהלנו שיחה מעמיקה ונעימה על ספרים, נקמות וברווזים.

לריאיון המלא לחצו כאן

***

איל חיות-מן, ישראל היום 18.10.2024

אליענה דרורי נראית כאידיאל של אישה שיש לה הכל: פסיכולוגית ילדים בקליניקה יוקרתית בתל אביב, בעלת טור בעיתון ושדרנית בתוכנית רדיו פופולרית. יש לה בעל מצליח, שנודד ברחבי העולם בענייני עסקים, וילד מקסים. אבל הבעל והילד הם רק סיפור כיסוי, ובמובן עמוק יותר – גם הקריירה וההצלחה.

מאחורי המעטה הזה מסתתרת לי רזניק, נערה שחלומותיה על קריירה מוזיקלית נגדעו במהלך השירות הצבאי, כשהותקפה מינית בידי הקצין שתחתיו שירתה. לי הצליחה אמנם להרכיב את עצמה מחדש במאמצים רבים, אבל סובלת עדיין מתסמינים של פוסט־טראומה. היא קוברת את העבר ומסתירה אותו, והיא רוצה נקמה. כשבנו של גיגי, הקצין שאנס אותה, מתחיל טיפול בקליניקה שלה, אליענה מתכוונת לנצל את ההזדמנות ליישב את החשבון. במקביל היא צריכה להתמודד עם רוני, מטפלת חדשה וצעירה בקליניקה, שחשדותיה מתעוררים והיא מאיימת לחשוף אותה.

"ליל הברווזים" הוא רומן מתח פסיכולוגי קצבי ואפקטיבי מאוד. האירועים מתרחשים בשטף, מתוארים בפרוזה מינימליסטית. הוא מתרחש בשני קווי זמן, זה של לי בעבר וזה של אליענה בהווה, ומכמה נקודות מבט. למרות העומס הפוטנציאלי הזה, וגם התיאורים הקשים של פגיעה מינית והטראומה שהיא מחוללת, הקריאה נותרת קולחת ורציפה. למעשה, הרבה מכוחו של הספר נעוץ בקצביות שלו, ובמורכבות ובאמינות הפסיכולוגית של הגיבורה ושל דמויות המשנה.

אליענה, שבורה באופן עמוק ובמקביל עוצמתית מאוד, שיודעת להשיג מה שהיא רוצה ולתמרן אחרים לצרכיה, היא דמות מרעננת. הרי קל להניח לטראומה להאפיל על המסוגלות של הדמות ולהפך, להניח לדפוסים הפוסט־טראומטיים להתפוגג ברגעים שבהם הם לא מאפשרים לדמות להתגלות בשיא כוחה. אבל אליענה מאבדת ריכוז באמצע שיחות קריטיות וצריכה לשנן את הרשימות האינסופיות שלה או לצבוט את עצמה בחוזקה כדי להשיב לעצמה את צלילות הדעת, וכעבור רגע לחזור לתפקד באופן קר ואפקטיבי.

אין כאן ניסיון לייפות אותה, אף שהיא עושה לא מעט מעשים שליליים והרסניים. היא אינה רק קורבן של הנסיבות, וגם לא אדם מושלם, ובמובן הזה יש כאן הצגה ריאליסטית מאוד של נפגעת טראומה.

לצד עלילת הנקמה שמהווה את הציר המרכזי יש גם כמה עלילות צד, ובראשן זו שעוסקת בקשר שבין אליענה למשפחתה. אמה המבוגרת צלולה רק לעיתים, ומערכת היחסים בינה לבין אליענה מתאפיינת בדיאלוג חירשים – שרק לקראת הסוף מגיע לסוג של התרה, גם אם חלקית. בכלל, יחסי ילד־הורה הם תמה שנשזרת לאורך הספר: גם ביחסים בין גיגי לבנו, וגם בחיפוש של לי הצעירה אחרי דמויות הוריות – תפקיד שאותו היא משליכה בהתחלה על גיגי, ובהמשך על אדל, מנהלת סלון הכלות שבו היא מוצאת עבודה. כפי שאפיק רומזת כבר בעמוד הראשון, העברה בין־דורית היא תמה משמעותית בספר: "אולי זה בעצם סיפור על איך אנחנו הופכים למה שניסינו לברוח ממנו".

בתוך ריבוי העלילות הזה קו העלילה של רוני, שנראה תחילה מבטיח מאוד, נותר בסופו של דבר מוחמץ. המעקב של רוני אחר אליענה בעיקר מגלה לקוראים את מה שידעו מראש. העימות בין השתיים מגיע למעשה לאחר שציר העלילה המרכזי נסגר, וההשפעה שלו על הסיפור נותרת מינימלית.

בעיה משמעותית יותר היא שכסיפור נקמה משהו ב"ליל הברווזים" נותר לא מספק. זה קשור בעיקר בעובדה שאליענה כדמות לא באמת משתנה לאורך הספר: יש לה מטרה ברורה ותוכנית שנועדה להגשים אותה, ובזה מתמצה המהלך הרגשי שלה. זה מבנה שיכול להספיק בהחלט לספר מתח, אבל בספר שעוסק בטראומה קשה להתעלם מהעובדה שגם אם תצליח, אליענה עדיין תהיה רדופה על ידי אותם שדים, עדיין תהיה מבודדת מבחינה חברתית ועדיין תחיה בשקר.

לכך יש להוסיף את העובדה שכשהיא זוכה לכוח אליענה אמנם לא עושה לאחרים את מה שגיגי עשה לה, אבל היא כן רומסת אותם בתורה ומנצלת אותם למטרותיה. זה אולי אמין, אבל מודל הריפוי שאליענה מציגה הוא בעייתי בלשון המעטה, ומונע את התחושה של סגירת מעגל שהספר לכאורה חותר אליה.

"ליל הברווזים" הוא ספר מתח מצוין, שמטפל בצורה מורכבת בתמות של טראומה, שיקום והעברה בין־דורית. יש היבטים בעלילה שלו שיכלו להרוויח מהידוק נוסף, והוא לא מסתיים בקתרזיס – אבל אולי דווקא משום כך הוא מותיר את קוראיו עם הרבה מחשבות ודילמות שעליהם ללבן לבדם.

***

מודיעין ניוז, 28.8.2024

צילום: ניר חנקין

***

פרופ' שי רודין, מבקר וחוקר ספרות, על "ליל הברווזים":

כל כך הרבה צריך לומר על ספרה של שירז אפיק, "ליל הברווזים", שכתוב בכישרון של כותבת קלסיקות. החל מן האופן שבו היא בראה דמות מרובדת רבדים, שהיא תוצר של עבר טראומטי, דרך עיסוקה כמטפלת בילדים וכלה ביחסיה עם בני משפחתה, ובקשר שהיא מנהלת עם גופה. אליענה, הגיבורה, עברה אונס כחיילת, עזבה את הצבא בעקבותיו, צפתה במשך כל השנים שעברו בקצין-האנס מתקדם וכובש פסגות בעולם הצה"לי. היא חיה בשני מסלולים מקבילים – העבר וההווה, הופכת לפסיכולוגית-ילדים, והיצירה מציגה את נקודת המפגש שבה העבר מתייצב מולה בהווה. האם תוכל לטפל בבנו של מי שאנס אותה?

דמויות המשנה ברומן, מייצגות כל אחת, "מוסד" חברתי, ומראות כיצד מוסד זה מתמודד עם נפגעת אלימות מינית. האם, מייצגת את המשפחה. "עיוורת וחירשת מרצון". מי שלא הושיעה את בתה ממורה פרטי מתעלל בכיתה ה', לא תוכל להושיע אותה לאחר שעברה אונס. ובה בעת, גם האם היא קורבן של אב נוכח-נפקד, שמותו רק הדגיש את חוסר היותו בחייו. העמיתה לשעבר, אשת האקדמיה, משקפת באופן אירוני את עמדתם של אנשי הטיפול כלפי נפגעות. דווקא החוקרת מתנכרת לאליענה, רואה אותה כאדם מסוכן, וכושלת להבין שלא האגו מניע את אליענה, אלא הרצון לשרוד. ואילו המטפלת הצעירה, זו שהגיעה לקליניקה ואליענה מתפקדת כמנטורית שלה, עסוקה כל כך בלפצח את סודותיה של אליענה, שבדרך, היא שוכחת את תפקידה המקורי – לטפל. ועם בחירתה של אחותה הגדולה של אליענה להגר מישראל, נותרת אליענה לבדה, מול כלל החזיתות, והוגה פתרון יצירתי – היא רוקמת לעצמה זהות חדשה, בוראת את עצמה. שם חדש, ביוגרפיה חדשה. הלוא מה נותר לה לעשות? וחלק מהבריאה שלה מעמת אותה ואת הקוראים והקוראות עם סוגיה פחות מדוברת. כיצד מתמודדת החברה הישראלית עם אשה שאינה אם? הפתרון היצירתי של אליענה מצביע על הפתולוגיה של החברה הישראלית, וכאן אליענה-המטפלת רק מאירה את השמרנות הישראלית, את החיים בתבניות גדורות, שלא ניתן להימלט מהן. ממש ברגעים אלו מתנהל מסע בחירות אמריקני, שבו המועמדת הדמוקרטית לנשיאות, נאבקת עם טענות שמי שלא תפקדה כאם לא מסוגלת לנהל את האומה. כאילו שטראמפ והגברים שמקיפים אותו הכינו קופסאות מדי בוקר לגן, החליפו טיטולים וחוו לילות לבנים בשל דלקות אוזניים של ילדים.

כששאלתי בשעתו את השאלה "על מה סופרות ישראליות כותבות?" והקדשתי לתשובה כמה וכמה שנים מחיי (שאוגדו בספרי "אלימויות"), עלתה התמה המרכזית – אלימות מינית. סופרות לא משחזרות שוב ושוב את סיפור סינדרלה כפי שנהוג לחשוב בטעות. הן כותבות סיפורי אונס והתעללות והן אלו שהפכו את הנושא לכותרת ראשית בספרות המודרנית. הרבה לפני הMeToo של 2016. ועם זאת, יש משהו חתרני בפרסום רומן-אונס בישראל של 2024, שנזעקת לנוכח מעשי הזוועה של החמאס בשבעה באוקטובר, וכיום, ביחס לחטופות, מעשים שכוללים אלימות מינית, בה בעת שהיא נותרת שוות נפש כלפי מקרי אינוס אחרים, המתנהלים בבית, בצבא, ובמקומות העבודה.

וכאן אנו מגיעים לפתרון שמופיע בלא מעט ספרים, וגם ב"ליל הברווזים". הנקמה. כי בהיעדר רשויות שתסייענה לך, את נאלצת להיפרד מן החוק. אמילין פנקהרסט נהגה לומר שהיא תכבד את החוק כשהוא יכבד אותה, בימים שבהן נשים היו נטולות זכויות הצבעה וזכויות אדם. וכך נוהגת גם אליענה, גיבורת הרומן. כששירתה בצבא האפשרות של תביעת האנס כלל לא עלתה בתודעתה. אולם שלושים שנים אחרי, כאשה בוגרת, דווקא כאשה בוגרת, נראה שאזלת היד החברתית והממסדית ברורות לה יותר מתמיד – ומכאן בחירתה לקחת לעצמה את תפקיד המחוקקת, השופטת והמבצעת. היא מטפלת באנס ולא רק בילדים.

לא אכתוב על סוף היצירה, אבל אני בהחלט ממליץ על קריאתה. נדמה כאילו שירז אפיק רקחה שיקוי שהחזיר אותה לנוסח הכתיבה של שנות ה-80, נוסח הכתיבה האהוב עליי, שבו הדמויות הן תמהיל של עולמן הפנימי ושל החברה שמסביבן. לפני עידן הסלפי, שבו ספרים מתארים מה "מרגיש" לדמות ומאיינים כל היבט חברתי שעלול לטרגר את הקוראים והקוראות העדינים. ומדוע העדינות? הלוא המציאות היא זו שגרועה מכל בדיון.

***

***

המשוררת דליה סיני על "ליל הברווזים"

אין כמו לפרוק את מתיחות הימים הנוכחיים עם ספר מתח.
וכשמדובר בספרות מקור של אחד הז׳אנרים האהובים עלי, התענוג גדול פי כמה.
"ליל הברווזים" הוא מהספרים האלה הנגמעים בלגימות גדולות, כמו משקה מתוק וקר ביום שרב, ומשאירים את הקוראת בוהה בכוס הריקה, תוהה איך כבר נגמר.
שירז אפיק מפליאה לשזור עלילה משכנעת המעוגנת במציאות חיינו. עובדה המחזקת את ניחוח האימה, המלווה את מהלך העניינים כבר מהעמודים הראשונים.
הדמויות שלה מצוירות בקווים ברורים, ומתוך ההוויה הישראלית, והן מתעוררות לחיים בקלות וטבעיות במהלך הקריאה.
ומעל כולן אליענה, הדמות הראשית אשר מאגדת בתוכה מקהלה של ניגודים מתוזמרת ביד אמן, ומדלגת בקלילות בין איפוק מהוקצע לטירוף חסר עכבות. תוך כדי תנועה, וככל שמתבהרת דמותה, היא מעוררת מנעד מטלטל של רגשות – מחמלה ועד אימה. או, במילים אחרות: איך אפשר שלא להתאהב בה, לכאוב אותה, להתמסר לבחירות שלה ולחכך ידיים בסיפוק ובעתה ככל שמתפתחת העלילה.
איזה כיף של קריאה, שירז, תודה תודה תודה!
🦆🦆🦆🦆🦆🦆🦆🦆🦆🦆🦆🦆🦆🦆

***

הבלוגר שניר פלג על "ליל הברווזים"

שירז אפיק יודעת לכתוב, ידעתי את זה עוד בספריה הקודמים ואני יודע זאת גם היום.
אני שמח כל פעם מחדש לקרוא את הספרים שלה והספר הזה גרם לי הנאה רבה.
לא רק בגלל שהוא כתוב טוב אלא שיש בו איזו סגירת מעגל שאהבתי מאוד, כזו שמעלה לקורא חיוך על הפנים.
הספר עוסק בנושאים מאוד מעניינים ומטרידים שקשה מאוד לספר עליהם בסקירה כזו כי היא עלולה לחשוף את הסיפור ואת התמה המרכזית שלו ואנסה לתאר את העלילה בקווים כלליים.
הספר מספר על אליענה, פסיכולוגית ילדים מוצלחת, הקליניקה שלה עמוסה ויש לה תכנית רדיו ובסך הכל גם משפחה טובה משל עצמה.
בפועל מתחת למעטפת הזו ולקריירה המשגשגת מסתתר סוד אפל וקשה, אירוע טראומטי שקרה לה בזמן השירות הצבאי שאליענה סוחבת אותו איתה שנים רבות ומשפיעה עליה.
אל אליענה מגיע לקליניקה ילד חמוד, מאוד ציני ומאוד כנה שלא יכול לשקר, הילד הזה הוא פתח לאליענה להגיש את הנקמה שלה, לתקן את מה שדרוש תיקון ואת מה שהיא חיכתה לו שנים רבות.
אנחנו חוזרים לאותו אירוע שהתרחש בעבר והשפיע על אליענה וחוזרים להווה ועוקבים אחרי הדמויות בספר בעניין רב.
קשה מאוד לחבב מי מהדמויות בספר, הם לא מעוררות אמפתיה יותר מדי, גם לא אליענה.
אבל זה מה שיפה בספר הזה, הדמויות בנויות נהדר והספר לוקח אותנו צעד צעד עד לרגע בו אליענה מבשלת את הנקמה שלה מאותו לילה בצבא, מאותו אירוע.
הספר מרתק, הוא כתוב נהדר, הוא חד והוא מביא לנו סיפור מר עם סוף מתוק מדבש.
תענוג.
ל"עולם הספרים של שניר פלג" לחצו כאן
***
"ליל הברווזים": נקמה מושלמת אבל גם עצובה. ירון פריד, מעריב

גיבורת הרומן הכובש והמטריד של שירז אפיק נוקמת כמו גדולה בגבר שהרס את חייה לפני שלושים שנה. אבל האם זה מאוחר מדי, מעט מדי מבחינתה?

המילה המפורשת מוזכרת רק שלוש פעמים ברומן הכובש והמטריד בו בזמן של שירז אפיק. ובאחת מהן שואלת הגיבורה בטור פסיכולוגיה שימושית שהיא כותבת: "נקמה – כוס תרעלה או קתרזיס?". אבל נקמה היא תכלית הסיפור, המנוע שלו ומה שמייחד אותו בנוף הספרותי הנוכחי בישראל, שבו גיבורות עם רצח בעיניים וסכין בין השיניים הן חיזיון נדיר, לעומת ספרות הנקמה הבינלאומית (ולא רק האמריקאית), שהיא סוגה משגשגת בפני עצמה. קבלו את אליענה דרורי, נערה עם קעקוע דרקון – אופס, טעינו! – פסיכולוגית ילדים מצליחה בת 48, שאירוע אחד בשירותה הצבאי, לפני שלושה עשורים, שינה את חייה מהקצה אל הקצה. אעשה מאמץ לחסוך בקלקלנים – העלילה המותחת, המדלגת בין זמנים, בנויה על הפתעות ותפניות למכביר – אבל רק אציין שהשם "ליל הברווזים" אינו מתייחס לתרגיל הגיוס הצה"לי משנת 1959, שהובן שלא כהלכה והתפרש כהכנה למלחמה (אם כי מניסיוננו המר כבר למדנו שכשישראל אינה במלחמה, החיים בה הם הכנה אחת מתמשכת למלחמה הבאה). "ליל הברווזים" גם אינו קשור לישיבת הממשלה המיוחדת בראשותו של מנחם בגין, שהתכנסה ב־1979 כדי לבצע שינויים במדיניות הכלכלית (שלא בוצעו).
תרגיל הגיוס ההוא (שנקרא על שם אחת מסיסמאות הגיוס: "ברווזי מים") התקיים במקרה ב־1 באפריל, אבל לא היה מתיחה. גם האירוע המחולל שקרה לאליענה בצבא הוא לא ברווז עיתונאי ולא פרי דמיונה. אין ויכוח על הטראומה שנגרמה לה, אבל אפיק בוחנת את הדרכים שבהן אנשים בוחרים לתבוע את עלבונם, זעמם ורצונם בצדק שייעשה וגם ייראה, ואינה חסה על הגיבורה שלה. אליענה, שמקצועה הוא הנפש, מעורערת בנפשה. יהיו אפילו שיאמרו פסיכופתית. היא שקרנית פתולוגית עד כדי כך שקשה להבין איך שרדה ועוד התקדמה בסולם הדרגות המקצועי (וכיצד לא נתפסה עד היום, כלומר איך הצליחה להתל כל הזמן בכל האנשים, כולל באמה). התהייה הזאת אגב דומה לזו שמתעוררת גם לגבי הקריירה המטאורית של קצין שמככב בעלילה, שכשל באופן קטסטרופלי בביקורת מח"ט בבסיס שלו בשלב מוקדם בשירותו, ובכל זאת נסק לשחקים (הוא אגב בן של טייס שבעצמו נפלט מקורס טיס). לכאורה יש כאן ביקורת על גברים שמתקדמים (בצבא, ולא רק בו) בלי קשר לכישוריהם הממשיים או למעשיהם הנפשעים – וגברים לכאורה חומקים ללא עונש מכל פשע שהוא, ואפילו מקבלים פרסים – אבל זו מתבטלת לכאורה אל מול הצלחתה המעוותת של אליענה רעועת הנפש בתחום הטיפול הנפשי. היא דורשת אמת וכנות מהקולגות שלה ומהמטופלים שלה, רכים בשנים ככל שיהיו, אבל כל עולמה בנוי על שקרים. אפיק מהלכת רוב הזמן בתבונה ובשליטה בין הטיפות. על פניו, אליענה היא קורבן של גבר (של שני גברים, מתברר בהמשך). אבל היא בעיקר קורבן של עצמה ושל פגמיה (שכנראה היו שם גם לפני ליל הברווזים), ובמידה מסוימת גם של אמה חלשת האופי. תשכחו משחור־לבן, אומרת אפיק בין השורות. הטובים הם לא רק טובים, הרעים (ברובם) הם לא רק רעים, יש צללים וגוונים ובני־גוונים, והסיפור הוא לא קרב בין גברים ונשים.
כל מה שנאמר על נקמה במהלך השנים נכון כנראה. "כשאתה מחפש נקמה", אמר הכומר דאגלס הורטון, "חפור שני קברים – אחד מהם לעצמך"; "אי אפשר לסבול בלי לגרום למישהו לשלם על כך", היגג ניטשה, "ולכן כל תלונה כבר מכילה בתוכה נקמה". ישנן כמובן האסכולות שגורסות שהנקמה הטובה ביותר היא סליחה ומחילה (איוונה טראמפ מצדה טענה ש"הנקמה הטובה ביותר היא שיער מהמם"), סטיג לרסון, מחבר סדרת "נערה עם קעקוע דרקון", שם בפי הגיבורה שלו, ליסבת סלאנדר, את המוטו: "לנקום על עוולות שנעשו לך או לחבריך זו לא רק זכות, אלא חובה". והיה אלפרד היצ'קוק שאמר ש"נקמה היא מתוקה ולא משמינה" (אמר ובתוך כך הרס את חייהן של כמה שחקניות שלא נענו לחיזוריו), ובל נשכח את האמירה ש"נקמה היא פעמים רבות כמו לנשוך את הכלב שנשך אותך" או זו הרלוונטית לאליענה פסיכולוגית הילדים: "הנקמה שלנו היא הצחוק של ילדינו". אליענה משתמשת בילד אחד כדי להניע קדימה את הנקמה שלה (ושלו, במידה מסוימת), ובילד אחר כדי לבסס את שקריה. זה לכל הפחות פרובלמטי, אבל היא – ואפיק – מוצאות לכך הצדקה די משכנעת. בסופו של דבר, אליענה היא דמות מורכבת, מבריקה ומרתקת, גם אם לא בהכרח מעוררת הזדהות, ולמעשה היא מושכת ודוחה בעת ובעונה אחת. היא עשויה להדהד משהו מגיבורת ספרו המטריד לא פחות של ישי שריד, "מנצחת", הפסיכולוגית הצבאית אביגיל, שמצהירה בין היתר כי היא שוברת חיילים (שהם בעצם "ילדים עדינים") ואז מנסה לתקן אותם, "כמו אספנית צעצועים פסיכופתית". תדע כל אם עברייה, למרבה האימה, שלא רק שאין לדעת מי מפקד על בניה החיילים ובנותיה החיילות, אלא גם מי מטפל בילדיה. ואם המטפלת הייתה ילדה־חיילת בעצמה, שנפגעה מילד־חייל, הכל רק הולך ומסתבך, ושאלוהים ישמור. כמו בסיפורי מי־טו רבים, אין מנוס מהשאלה מדוע אליענה חיכתה כל כך הרבה שנים כדי לפרוץ עם הנקמה שלה (שבמקרה הזה משחקת לידיה באופן מעט נוח מדי). השאלה הזאת כשלעצמה היא חלק מהסיפור. אבל כשהיא כבר נוקמת, זה ברמה של סרטי "הנוקמים" של מארוול. הביצוע מושלם ומעורר התפעלות כמו אפקטים מיוחדים של גיבורי־על, ומה הפלא? נקמה שהתחממה על הכיריים במשך 30 שנה, גם אם היא מוגשת קרה, בוודאי זכאית לכוכב מישלן או שלושה.
ההומור השחור הזרוע בספר משדרג את ההליכים וגם מרכך אותם בעת הצורך, אבל השיניים החדות של הסיפור אינן נפגעות. דמויות המשנה מצוירות נפלא וטובלות בחמלה – למשל אדל, בעלת סלון כלות שמזריקה חום אנושי לסיפור ולעולמה הקר והאפל של אליענה, בלי לקפח את הצדדים הטווסיים והדרמטיים־קומיים באישיותה. הישראליות של הסיפור מדויקת בכל פרט, מתיאור ההווי הצבאי ובלויים של צעירים מקומיים ועד השמות – רעות מורנו לדוגמה, היש שם ישראלי מזה? השקט שנשאר, בהשאלה משירי מימון, מהול בעצב בלתי נמנע. אליענה נוקמת כמו גדולה, אבל חייה בצל ליל הברווזים הם החמצה אחת כואבת, מה שמפחית מתחושת הניצחון. ילדינו אולי יצחקו, אבל ספק אם את אליענה זה ינחם. כעת היא יכולה לסגור מעגל ולחזור אל החתול שלה מלכישוע בדירתה הקודרת, אבל כמו שקורה פעמים רבות בסיפורי נקמה, השיא הוא גם אנטי־קליימקס, מעט מדי, מאוחר מדי. הנוקמת נדרשת לקום מבין הריסות חייה, ובמקרה הזה להמשיך לטפל באחרים, אבל מי יטפל בה עצמה?

***

ריאיון לנילי ליבוביץ', "קול הכנרת"

בשישי האחרון התארחתי בתוכנית "שיחות בשישי" של נילי ליבוביץ', אישה שכל מפגש רדיופוני איתה הוא אינטימי, חמים ומעמיק.

להאזנה לחצו כאן. השיחה איתי החל מדקה 28:50 🎧

***

מודיעין: הוכרזו הזוכים בשלב המקומי בתחרות הכתיבה ‘מילה במקום’

שרון מאירובי.' | חדשות אפס שמונה

השנה, עסקה התחרות בנושא “דרך”, כתנועה מנקודה אחת לאחרת בזמן, במרחב וברמות שונות של הקיום האנושי. לתחרות הוגשו 95 יצירות.

טקס הכרזת הזוכים והזוכות בשלב המקומי, בתחרות הכתיבה “מילה במקום” התקיים בהובלת רשת הספריות בשיתוף עם הליקון ומועדון רוטרי. מדובר בתחרות הוותיקה והאהובה, הנערכת מזה 20 שנה, ומאפשרת לתושבים יוצרים בעיר, לקבל חשיפה ובמה ליצירותיהם בשירים ובסיפורים.

להמשך קריאה >>

***

אורנה קזמירסקי, מנהלת מועדון קריאה, על ספרי "בשורות טובות"

היה לי מעצור קריאה. כמו מעצור שתוקע דלת. אבל הפוך. הוא מונע ממנה להיסגר ואצלי הלב לא נפתח לספרים שחיכו על השידה ליד המיטה.

ואז… נזכרתי שהנחתי על מדף בחדר אחר שני ספרים של שירז אפיק. כבר כתבתי כאן על "מתחת לעור" שלה ועל "אבקועים", שממש קרעו את עור התוף שלי מרוב שהדהדו בו.
ומה אומר?
"בשורות טובות" הוא חת'כת ספר. אולי הטוב מבין שלושת ספריה המצוינים שכבר קראתי.
תסתכלו על הכריכה הנאדרת והנהדרת הזאת. אני לא יודעת למה החלטתי ללטף אותה כשסיימתי את הקריאה, אבל פתאום הרגשתי שנוצות העורב השחורות, שמעופפות מחלון הבשורות הטובות הוורוד בולטות קצת. כשנגעתי בהן נרתעתי בבהלה.
עד כדי כך השפיע עליי הספר הזה!
ובכל זאת לא ארחיב עליו כאן, כדי לא לקלקל ולחשוף טפחיים. (גב הספר מצולם בתמונה וניתן להבין ממנו מה ששירז אפיק החליטה לחשוף).
רק זאת אומר,
גם בספר הזה הגיבורים שלה ישראלים מאוד ושרוטים מאוד, הוא מתרחש בנופי מולדת מוכרים, מוזכרות בו חיות לא סימפטיות והוא נוגע ללב באופן יוצא דופן.

מדובר כאן בסופרת מצוינת במובן העמוק של המילה, שיודעת לבנות עולם חיצוני ופנימי בכישרון ובהומור מהול בעצב. תסמכו על ההמלצה שלי.

***

ריאיון לבלוג "החיים על פי אלדד" 

שירז אפיק, סופרת ועורכת סיפורי חיים, גילתה מחדש את הכתיבה בזמן שביתת הסטודנטים הגדולה אי שם בשנות התשעים. מאז הספיקה להוציא ארבעה ספרים ("לנקות את יפו", "בשורות טובות", "אבקועים" ו"מתחת לעור"). בעיצומם של ימים אלה היא עובדת על כתיבת ספרה החמישי.

הכרתי את שירז בגיל 30 כשעוד נקראה שירז בן עמי והיינו אפילו זוג במשך שנה. נפרדנו כשהבנו שלמרות האהבה הגדולה, אנחנו לא מצליחים להסכים כמעט על כלום ומכלים את ימינו ולילותינו בעיקר במריבות סוערות.

אחרי הפרידה פנינו כל אחד לדרכו. אני הפכתי למעצב גרפי ושירז לסופרת ועורכת סיפורי חיים ובאופן בלתי צפוי ומפתיע לחלוטין הצטלבו דרכינו שוב לפני מס' שנים כשעיצבתי לשירז לוגו ואתר. אז זוגיות מוצלחת לא הצלחנו לייצר יחד, אבל לוגו ואתר אינטרנט בהחלט כן.

ולפני סיום ראיון קצרצר עם שירז על כתיבה וספרים:

הספר האחרון שהוצאת?

הרומן האחרון שלי נקרא "מתחת לעור", והוא מתאר סיפור אהבה סוער ובלתי אפשרי בין תמר, עובדת סוציאלית צעירה, לאדם, מכור נקי מארצות הברית עם שדים רבים בעברו.

יש לך רצון לכתוב עוד ספר?

אחרי שפרסמתי ארבעה רומנים בטווח זמן די קצר, אני עובדת על כתב היד הנוכחי שלי ממש בעצלתיים – פה משפצת שורה, שם מוסיפה איזו מילה. אבל הוא כל הזמן במחשבות שלי, והוא מאוד סבלני.

הספר האהוב עליך?

לבחור ספר אהוב אחד (או עשרה) זו משימה קשוחה! אני אמנה פה את "קו המלח" של יובל שמעוני, 900 עמודים מופלאים. "גן הבטון" המופרע והנהדר של איאן מקיואן. "המאזין הלילי" של ארמיסטד מופין, ששבר את לבי. "חייבים לדבר על קווין" של ליונל שריבר, בזכות הכנות חסרת הרחמים שלו. "מעוף העורב" על הכתיבה הייחודית והעלילה שלו, שנטווית יפה וכואב כל כך. "נשמות" הקרקסי ועתיר הדמיון של רועי חן.

סופר/ת פייבוריטי?

שוב, קשוח! אהבתי מאוד כל ספר של טוני מוריסון שיצא לי לקרוא. אמיר גוטפרוינד ז"ל נראה לי איש מקסים, שהפליא לשלב טראומה והומור. וכמובן, סטיבן קינג. ה-מלך.

אורנה קזמירסקי, מנהלת מועדון קוראים, על ספרי "אבקועים"

אני יכולה לומר (שוב) בנשימה עצורה ששירז אפיק היא סופרת לא קונבנציונלית.
"אבקועים" (יתכבדו הקוראים ויחפשו במילון את הפירוש) מביא אל קדמת הסיפור דמות של גבר פגום רגשית, מושבניק, בן לאמא יחידנית, פמיניסטית בהוויתה, ילד טבע שגדל להיות איש טבע, נחשק מאוד על ידי נשים מסוימות (עד שהפגימה שלו הופכת גם פיזית.)
במקצועו הוא איש של נחשים. מוציא להם את הארס/ לוכד אותם/ אוהב אותם עד בלי די.
מושך ודוחה כמותם.
שירז אפיק מלהטטת לאורך כל הספר בין העולם הריאליסטי של בועז (ג'ומעה) לבין הסמליות שהיא מזמנת אליו, שהיא שותלת כחלק בלתי נפרד מהעלילה.
כתבתי כאן בזמנו על "מתחת לעור" שלה. מצד אחד שני ספרים שונים בתכלית ברעיון המסדר שלהם, מצד שני הקיצוניות של הדמויות וגם האמצעים הספרותיים המקוריים מצביעים על פואטיקה של סופרת. יש לה הטבעה. חותמת משלה.
זה ספר טוב מאוד. כתוב באופן מדויק, בלי הכברות. הסופרת המוכשרת מציירת עולם רגשי וחיצוני שרציתי להישאב אליו באופן פיזי, להיות שם.
זה לא קורה לי הרבה שאני הולכת בשדות עם הגיבור גם אחרי שסיימתי את הקריאה.

***

הבלוגרית שרון דה קונינג קסל על ספרי "אבקועים"

חיות המרתקות אותי מלבד משפחתו העניפה של החתול הינן נחשים, עכבישים ועקרבים.
אני אוהבת לראות אותן בפעולה; מחוללות סביב טרפן, מאגפות אותו ובהכשה, חנק או עקיצה קטלנית מסיימות את חייו.
וכל זה כמובן מול מסך הטלויזיה או המחשב או הטבלט, חלילה לא במציאות או במרחק נגיעה משום שאני מעריכה את היכולות שלהן מרחוק, כמו שצריך.
מעולם לא הבנתי את האנשים המתעקשים לגדל אותן כחיות מחמד.
מה חמוד בהן? הן מסוכנות, לעולם לא תהיינה מבויתות ומקומן בטבע.
אף על פי כן, קראתי את ספרה של שירז אפיק, ״אבקועים״, בהנאה מרובה.
כתיבתה מעניינת, משעשעת, ומגוונת.
הפרטים המדעיים יותר, אודות הנחשים, כתובים בצורה מסקרנת שגרמו לי לרצות ולהבין יותר ממה שאני בדרך כלל יודעת.
העלילה סובבת סביב דמותו של ״ג׳ומעה״ לוכד נחשים ולבבות שבורים, אחד שאפשר לומר עליו שחי לבד וסביר להניח שגם ימות לבד. לא אוהב אף אדם מלבד עצמו וזוחלי הגחון, ציניקן, סטואיקן וחובב שלווה מדברית.
הוא מספר לנו בגוף ראשון על הרפתקאותיו המיניות, על נסיונו המקצועי. תוקף במילותיו אנשים ולועג להם ובקיצור דמות לא מי יודע מה אהודה.
אך מה שבאמת הפתיע אותי בקריאת הספר היה חוסר אהדתי לאף דמות נתונה; לא התחברתי למקצוען או לאמו, לחברותיו הרבות או למעלליו אך המשכתי לקרוא בהנאה מרובה, מדי פעם חייכתי או הנהנתי ולפני שתהיתי מה יעלה בגורלו, הסתיים הסיפור והייתי קצת מאוכזבת שנגמר.
ספר חביב מאוד, קולח ומהנה כמעט כמו סרטי הטבע בערוץ דיסקברי.
אגב; התרשמתי מאוד מהצגת הדמות הגברית, גם אם הייתה נלוזה קמעה, בידי המחברת.
זאת בהחלט לא עבודה קלה אך בתחום זה נראה כי הצליחה לתאר אדם מקומם ושרמנטי בו זמנית.

***

הבלוגרית איריס גנור (אלה יווניה קוראת ספרים) על ספרי "מתחת לעור"

אשה פוגשת איש ברחוב, בסמוך לשפת הים.

אשה צעירה פוגשת איש צעיר ברחוב, וחולדה שנדרסת לעיניה, ותגובתו של האיש מציתים איזו אש של קירבה ביניהם.

אשה צעירה פוגשת איש צעיר ברחוב, ואחרי איזה זמן היא מוכנה להפוך את כל חייה, לעזוב את עבודתה, את משפחתה (המצומצמת מאד, יש לומר) ולהגר אל מעבר לים.

אשה צעירה, תמר, פגשה איש צעיר, אדם, עת ראתה חולדה נדרסת על הכביש, והוא אסף את החולדה, וערך לה מסע הלוויה היתולי, ומשהו קרה שם, באוויר שביניהם, משהו ניצת.

ואחר כך נפגשו, ואחר כך עברו לחיות ביחד.

הוא לא הסתיר ממנה כי יש לו בעיות, כל מיני בעיות. למי אין?  הוא היה אלכוהוליסט בגמילה, אחר כך התברר כי הוא נוטל כדורים לאיזון מצבו הנפשי.

ויום אחד הוא נעלם.

ואחר כך התקשר שוב, מעבר לים.

פעמוני האזעקה אולי צלצלו, אבל תמר, אשה צעירה שאין לה כמעט משפחה, שכמעט נואשת לאהבה, שהיא עובדת סוציאלית רחומה, לא שומעת אותם.

וכבר ברור שהם ישובו להיות ביחד, וכבר ברור לגמרי, לקוראת, לכל מי שמסתכל מן הצד, כי כמה שלא תאהב אותו וכמה שלא יאהב אותה, משהו שם לא יעבוד.

אין ולא יכולה להיות סימטריה ביחסים ביניהם.

הוא חש ראוי לה, הוא חש לא ראוי לה, ומי שחש שאינו ראוי לאשה שאיתו, הופך רכושני וקנאי, ואי אפשר באמת לחיות, לאורך זמן, באווירה של חשדנות וחוסר אמון.

והם יחד.

והם לא.

ושוב יחד.

ושוב לא.

מי שמתבונן מן הצד יכול רק לחשוב כי טוב יהיה לה אם תעזוב. אבל איך עוזבים אהבה כל כך טוטאלית.

ואהבה כל כך טוטאלית מכלה, לאיטה, כל חלקה טובה.

יש בו, בספר הזה, חלקים השואבים את הנשימה; חרדה מפני הבאות. ויש הפוגות.

ויש בו אהבה גדולה, אהבה לא שמחה. כלל וכלל לא.

ורק חסרה לי, מדי פעם, יד עורך או עורכת, שיהדקו את הסיפור. עוד קצת. או שיפרידו אותו לסיפורים קצרים היוצרים יחד סיפור אחד ארוך. ובכל זאת, כדאי לקרוא בספר הזה.

***

הסופרת והבלוגרית שרית פליין על ספרי "מתחת לעור"

קראתי אותו בנשימה עצורה, בכאב, בתקוה.

מעט על העלילה של ״מתחת לעור״ בלי ספוילר:

תמר היא עובדת סוציאלית צעירה. היא פוגשת את אדם, תייר אמריקאי שמקסים אותה. הוא מארגן טקס לוויה לחולדה שנדרסה.

כך מתחיל הסיפור שלהם.

חודשיים אחר כך תמר מתפטרת מעבודתה וטסה לארצות הברית לחיות עם אדם. מהר מאוד מתברר שמה שמתחיל כסיפור אהבה סוער וגדול מהחיים, הוא למעשה סיפור מורכב מאוד עם פוטנציאל נפיץ ביותר.

הכתובת על הקיר, כל פעמוני האזהרה מצלצלים. השאלה היחידה היא האם תמר שומעת אותם, ואם כן מה היא תבחר לעשות.

היו לא מעט פעמים שבהם התרחש משבר דרמטי לילי בין תמר לאדם, והפרק הבא המשיך לעבר העתיד. כאילו לא קרה כלום בלילה הקודם.

וזה רק מחזק את התחושה שאמנם הכתובת  על הקיר אבל מישהו צריך לקרוא אותה.

״מתחת לעור״ עוסק בהעברה בינדורית.

במקרה של תמר זו תמונת מראה. אמא שלה היתה מתמודדת נפש, שבסופו של דבר התאבדה.

(זה לא ספוילר – כתוב ממש בעמודים הראשונים) והיא מוצאת עצמה בזוגיות עם מתמודד נפש.

אולי בגלל זה היא לא עוזבת גם כשברור שהוא סוחף אותה איתו לקרקעית.

האם היא תתעורר? האם משהו יעצור את הרכבת השועטת?

את זה כמובן תצטרכו לקרוא כדי לדעת.

למען הסר ספק – מדובר על ספר מותח, אבל לחלוטין לא מותחן.

זוהי דרמה מותחת בזכות הכתיבה המצוינת של שירז אפיק, הדמויות שהיא בנתה אכן נכנסו ״מתחת לעור״.

הכוונה היא קודם כל לתמר ואדם, אבל גם לכל דמויות המשנה, הסבתא הנהדרת שגידלה את תמר, וכל האנשים שהיא פוגשת בארצות הברית.

משפחתו של אדם, מטופלים של שניהם, שותפים לעשייה הטיפולית.

בגב הספר מצוין:

״שירז אפיק בעלת תואר שני בפסיכולוגיה התמחתה בארץ ובארצות הברית בטיפול בפגועי נפש ובמכורים״ 

לי לשמחתי אין היכרות אישית עם התחום, אבל כשקראתי היתה לי תחושת אמינות גבוהה.

לכן לא הופתעתי לגלות את הכתוב על גב הספר.

זהו ספר על הקלות שבה האהבה הכי גדולה היא הסכנה הכי גדולה.

״הטירוף נכח בחדר כמו אדם שלישי.” 

סיפור עצוב על השוליים של החברה, אבל ״מתחת לעור״ הוא לא ספר מדכא. בין היתר כי יש בו לא מעט חוטים של חסד.

***

רחל דויטש על ספרי הרביעי, "מתחת לעור"
כהרגלי מדובר בסקירה ארוכה, כמעט כמו הספר. לחסרי הסבלנות אומר כי מדובר בספר שכתוב היטב, מרגש ומעורר מחשבה ואהבתי אותו מאוד.
התמונה היחידה שיש לי עם סבתא רבקה, אמה של אמא שלי – היא מפורים 1965. אני בת כמעט שלוש מחופשת לכיפה אדומה והיא שם לצידי נוכחת. כל השנה שאחריה היתה מאבק לחיים או למוות ובערב פסח, המוות ניצח.
אין לי זיכרונות משלי מסבתא. הסיפור היחידי ששמעתי עליה שקשור ישירות אלי, היה – איך הכרחתי אותה לספר לי שוב ושוב את 'מיצי קפיצי חתלתול' ," עד שכאב לה בפאפו", אמרה אמא כשהיא מצביעה אל גרונה.
והנה אני מתחילה לקרוא את "מתחת לעור" של שירז אפיק, ומולי יושבת סבתא עם נכדתה שתובעת שוב ושוב לשמוע את אותו הסיפור, כיפה אדומה. ושני הסיפורים מתגבשים להם יחד, אז איך אפשר שהספר לא יחלחל אלי אל מתחת לעור?
שתי האגדות על כיפה אדומה, ההיא של האחים גרים וזאת של שירז אפיק מתחילות באמהות שנוטשות את בתן על שביל ביער ושולחות אותן לסבתא, באבא שלא נוכח ובסבתות נהדרות המקבלות בזרועות פתוחות את נכדותיהן – זאת אל הצריף שבלב היער, וזאת אל דירתה שבלב הג'ונגל האורבני. שם הן חיו באושר ובבטחון יחסי עד עצם היום הזה או עד שסבתא עוברת אל הדיור המוגן.
בנקודה הזאת בזמן פוגשת תמר, גיבורת הספר, את הזאב שלה. לזאב קוראים אדם, והוא בחור אמריקאי חמוד ושרמנטי (כדרכם של זאבים). פגישתם מתחילה בלוויה לחולדה והמחווה של הבחור מושכת מייד את הנפש הסוציאלית של תמר, כי איך אפשר שלא להתרגש מבחור מצחיק, מלא חמלה וקצת מטורף. וכשהטלפון ממנו מגיע לקול צהלות השמחה של רונית ורחלי החברות מהרווחה – היא כבר שיכורה מהתרגשות, מפורומונים ומשאריות היין בבקבוק.
עכשיו שלא יהיו אי הבנות, זאביק אמממ אדם, אומר לתמר מההתחלה שמתחת להססנות, לנימוס ולמבטא האמריקאי הרך נמצא זאב.
הוא עונה בכנות לסדרת השאלות "המפורסמות" – העיניים שלו גדולות כי האישונים התרחבו מהכדורים, יש לו אף גדול כי קוקאין, ופה גדול בשביל כל האלכוהול שהוא צרך. וכמו לכל זאב יש לו עוד כמה שלדים במאורה. אבל הוא כבר ארבע שנים בגמילה מוצלחת והוא עובד על זה. מהר מאוד תמר המסוחררת והמאוהבת, עוזבת את סבתא ו"נוסעת בעקבות האהבה".
בארצות הברית זאביק נחשף אל 'הקריפטונייט' שלו, אמו הנרקסיסטית והמטורפת. תמר מזהה את הסכנה ופועלת כדי להרחיק את אדם ממנה, אבל הקריפטונייט הוא חומר חזק, עקשן ודביק.
הצמד עובר לצריף קטן ביער אחר, בסביבה תומכת ומוצא עבודה בחברת הרווחה המקומית, במעקב ובסיוע לכאלה שנפלטו מהחברה, אך כמו "בתמונתו של דוריאן גריי", למרות שעל פניו הכל אצל אדם נראה כרגיל, ניתן לחזות בהידרדרות המחריפה, בביקורים השבועיים שלהם אצל המטופלים. כל מטופל מייצג שלד אחר ומוקש אחר .
אי אפשר שלא להתאהב בתמר ובו זמנית להתעצבן עליה, לרצות להעביר יד מלטפת ומרגיעה בפרוותו המדובללת של אדם ובמקביל לקשור אותו למלונה בשרשרת ברזל. לחנוק את אמו המטורללת בידים חשופות והכי להתרפק אל תוך חיקה של הסבתא הרומניה והנהדרת שלה. אהבתי את הדמויות המרכזיות הן עגולות מאוד ומבולבלות מאוד מה שמוסיף לקסמן.
קשה שלא לעשות ספויילרים לספר הקצרצר הזה ? אם יש לי טענה היא שהוא נגמר מהר מידי.
הייתי רוצה להכיר את הדמויות קצת יותר לעומק ולרוחב, אבל אני שייכת לזן הולך ונעלם של קוראים (וגם כותבים) שיש להם זמן להסתבכויות בעלילה, לעלילות משנה, ולתאורי נוף – הן נוף אנושי והן נוף של שבילי היער ?
יופי של ספר!
***
אורנה קזמירסקי, מנהלת מועדון קוראים, על ספרי "מתחת לעור"
אני חושבת שאף פעם לא קראתי ספר כזה.
הוא נפתח ברמז מטרים על כיפה אדומה והזאב שלה, ומיד אחר כך נדרסת חולדה על כביש בתל אביב (ויש גם תיאור מדוקדק של מצבה הפיזי המרוטש).
זהו הרקע לראשיתו של סיפור אהבה מעוות, פצוע ופוצע.
העולם שמתארת שירז אפיק בספרה, "מתחת לעור" הוא המלכודת שנסחפים אליה אנשים ונשים שמכורים למשהו.
הוא מתרחש בארצות הברית, אליה עברה הגיבורה בעקבות פנטזיה רומנטית, שמקורה באביר האמריקאי שקבר את אותה חולדה כבר בעמוד הראשון.
יש בספר הזה ניסיונות גמילה והירפאות מהשפעות רעות של משפחה, מהיסטוריה אישית, מסמים, אלכוהול, כדורים, מהפרעות נפשיות, מסבל.
הוא כתוב בפעימות מהירות, דחוסות, באינטנסיביות שמאפיינת את מידת הנזקקות של המכורים.
ברובד הספרותי צצים לצד החולדה הדרוסה, תנינים שמאכילים אותם בני המשפחה המופרעים של החבר, צב אלים שמנסה לנשוך את היד שמאכילה אותו ועוד. בעלי החיים הללו מייצגים את הצדדים האלימים והדחויים, שיש להם ביטוי מדוקדק בדמויות שמאכלסות את הרומאן הזה.
שירז אפיק, כפי שכתוב על גב הספר, התמחתה בטיפול בפגועי נפש ובמכורים.
היא יודעת על מה היא כותבת, היא יודעת לספר סיפור שנכנס מתחת לעור.
אפיק זורה אור על עולם טיפולי שלם שניתן לומר עליו: "עזבו, הוא לא קשור אליי…"
מנגד, כמעט כל אחד מכיר מישהו שמכור למשהו.
הספר הזה הוא לא עוד רומן רומנטי (כפי שניתן להתרשם בראשיתו), הוא לא חס על הקוראים, אבל כן ניתן ללמוד ממנו לא מעט. וזה הרבה מאוד.
***
ריאיון לאילה קרייזל מקבוצת הקריאה הפייסבוקית "אוזני חמור"
?שלושה דברים שמאפיינים אותך
רגישות, לטוב ולרע
סקרנות
אהבה עזה לחתולים ולבמבה
?זיכרון ילדות מיוחד שיש לך שקשור לספרים
היתה ספריה ניידת שנהגה להגיע אלינו לתל אביב אחת לשבועיים, לאזור שבקושי היה מאוכלס בזמנו. מאד התרגשתי בכל פעם שהיא נכנסה לרחוב הקטן שלנו, כי ספרים היו עולמי. עד שפעם שאלתי ממנה ספר ולא מצאתי אותו, ומאז חששתי ללכת שוב כדי שלא יחייבו אותנו בקנס מפלצתי (הסכום תפח בדמיוני משבוע לשבוע). אני זוכרת עד היום את הכמיהה בכל פעם שהמיניבוס היה חונה מול הבית שלנו ולא יכולתי לרדת לשאול ספר חדש.
?ספר שלא הצלחת להניח מהיד לאחרונה
אני ברצף קריאה מאוד מוצלח. בשנה האחרונה הכי אהבתי את "וולף הול" של הילרי מנטל שמספר על תומס קרומוול, יועצו של הנרי השמיני, שהגיע מילדות של עוני ואלימות לעמדה של כוח בלתי מוגבל. כתיבה נהדרת וספר שהייתי אסירת תודה על עוביו המסיבי.
?איזו מן ספרייה יש לך בבית?
למרות החיבה שלי לאופציה הדיגיטלית והיתרונות המשמעותיים שלה, אני עדיין קוראת בעיקר ספרים מודפסים, ויש לי לא מעט כאלה. חלק ניכר מהספרייה שלי מורכב מספרי שואה, השאר בעיקר פרוזה מתורגמת ומקור.
?מאיזה גיל את כותבת?
פורמלית, מגיל די מבוגר – ספר הביכורים שלי, "לנקות את יפו" יצא כשהייתי בת שלושים ומשהו, אבל מאז שאני זוכרת את עצמי כתבתי יומן ומדי פעם גם סיפורים קצרים, והכתיבה תמיד באה לי בקלות.
?האם למדת כתיבה במסגרת כלשהיא?
מעט, בעיקר בזמן שבו כבר כתבתי ופרסמתי. השתתפתי בסדנה של מעין רוגל המקסימה, אבל עיקר הלימוד שלי הוא הקריאה. אני קוראת ספרים דרך עיניים של קוראת ודרך עיניים של כותבת, מסמנת לעצמי הערות מנטליות על מה עובד לי בכתיבה ובעלילה, ורושמת ציטוטים שיש בהם מקוריות או עוצמה.
?חלום ספרותי שיש לך
להגיע לקהל קוראים.ות יותר גדול. עם כל ההנאה שלי מעצם הכתיבה, חייב להיות בצד השני מישהו שיקרא את המילים שלי ושהן ייגעו בו. מעבר לזה, אם נטפליקס ישימו עין על ספר שלי וממש יתעקשו לעבד אותו לתסריט, אני לא אריב איתם.
?דמות מספר שהיית רוצה לפגוש
תומס קרומוול מ"וולף הול" שהזכרתי. אדם מבריק, אפל וכוחני אבל גם בעל ראיה הומנית שהקדימה את זמנה. הייתי שמחה להיפגש איתו בבית מרזח על כוס בירה.
?עצת כתיבה שאת יכולה לתת
אני שומרת בפתקים בטלפון כל דבר שיכול לשמש אותי בהמשך להשראה, בין אם זה משהו שקראתי, משפט ששמעתי ברחוב, חלום שהיה לי או מראה יוצא דופן, ואז כשאני כותבת יש לי באר של רעיונות לשאוב ממנה. עצה נוספת היא לשנו"ץ. אני הולכת לנמנם כשהסיפור שאני כותבת מלווה אותי, וכשאני מתעוררת יש לי בראש את ההמשך. בכלל, אני אוהדת מאוד גדולה של שנ"ץ.
?האם את מקפלת אוזני חמור בספרייך?
חלילה! אני אמנם מניחה אותם הפוך אבל אני לא מקפלת. אני משתמשת בסימניות שאני מכינה בעצמי.​
?ספרי לנו על הפרוייקטים שאת עובדת עליהם עכשיו
יש לי כתב יד כמעט גמור, אבל בגלל מצב שוק הספרים אני לא נוגעת בו כרגע למרות שממש מדגדג לי. השנה התחלתי ללמוד עיצוב גרפי בהתלהבות גדולה. גם זו דרך לברוא עולמות חדשים. וכמובן, אני ממשיכה בעבודה שלי כעורכת סיפורי חיים ונהנית מזה מאוד.
ייתכן שזו תמונה של ‏אדם אחד‏
***

ראיון שלי לנילי ליבוביץ' מרדיו קול הכנרת על ספרי "מתחת לעור", ועל המארז ושיתוף הפעולה הנשי המשמח שנבט סביבו.

לחצו כאן להאזנה (החל מדקה 23:34).

***

***

ראיון ל"קפה עם שרון", שרון זליקובסקי ברדיו קול השרון, 103.6FM

להאזנה לחצו כאן

***

נעים להכיר, שירז אפיק

מערכת סלונט | נעים להכיר | התפרסם ב – 10.11.21

שירז אפיק היא בעלת תואר שני בפסיכולוגיה מאוניברסיטת Kean, ניו ג’רזי. טיפלה בנפגעי נפש, מכורים וניצולי שואה, וכיום עוסקת בכתיבת ביוגרפיות כסופרת צללים. פרסמה עד כה ארבעה ספרים: “לנקות את יפו” (2014, מטר), “בשורות טובות” (2017, מטר), “אבקועים” (2019, פרדס) ו”מתחת לעור” (2021, עברית).

למה את כותבת? מאיזה מקום פורצת הכתיבה?

הכתיבה היא בית עבורי. היא חלק ממי שאני, מהאופן שבו אני מגדירה את עצמי ומהדרך שבה אני מתבטאת. ספרים היו חלק בלתי נפרד מחיי מרגע שלמדתי לקרוא, והידיעה שכיום אני יוצרת טקסטים ספרותיים בעצמי היא פשוט פנטסטית בעיניי.

באיזה שלב התחלת להתייחס לעצמך כסופרת/משוררת?

לקח לי זמן, כי תקופה ארוכה הרגשתי אי נוחות מסוימת להתהדר בטייטל הזה. אני חושבת שאחרי שהרומן השלישי שלי, “אבקועים”, ראה אור.

איפה את כותבת, תארי לנו את סביבת העבודה שלך?

אני מאוד מינימליסטית בדרישות הכתיבה שלי. במשך שנים כתבתי במטבח מהיעדר אלטרנטיבה, ורק לאחרונה בעלי (תודה מותק!) אירגן לי עמדת כתיבה בחדר השינה שלנו, שיש בה מקום ללפטופ וכמה מדפי ספרים. אבל אני כותבת גם על ספסלים ברחוב, בבתי קפה או ברכב כשאני מחכה לילדים.

האם את מאזינה למוזיקה בעת הכתיבה? אם כן, למה את אוהבת להאזין?

אני לא מסוגלת לכתוב כשמוזיקה מתנגנת ברקע. זאת התנגשות בין שתי אהבות גדולות שלי, והסחת דעת רצינית מדי עבורי.

מה או מי גורם לך השראה?

אני משתמשת בכל דבר אפשרי כדי לקבל השראה: כתיבה של אחרים. ידיעות חדשותיות מסקרנות. טיפוסים יוצאי דופן שפגשתי. זיכרונות עבר. סיפורי חיים של אחרים. דברים מצחיקים או סוריאליסטים שקורים לי ביומיום.

מה בולם אותך? מה מקשה עליך לכתוב?

בלי עין הרע, מאז שהתחלתי לכתוב לא נתקלתי במחסומי כתיבה עד לאחרונה ממש, כשהחלטתי לגנוז כתב יד שכבר הגיע לנפח די מכובד של 34,000 מילים, אחרי שהבנתי שאני לא באמת מחוברת לגיבורה שלו.

האם הכתיבה שלך מתחילה מהדמויות או מהעלילה?

בדרך כלל אני מתחילה מהעלילה, או יותר נכון, מזנבנב של סיפור שעליו אני בונה ובונה. הדמויות שלי הן לרוב תולדה של הסיפור והן קורמות עור וגידים ככול שהעלילה מתפתחת.

מהם החלקים שאת הכי אוהבת והכי פחות אוהבת בתהליך הוצאת ספר לאור?

כל שלב בתהליך הכתיבה הוא תענוג מבחינתי, החל בתקופה של כתיבת הטיוטה הראשונה, שבה אני חיה בעולם מקביל שיצרתי בעצמי, דרך עבודת פינג-פונג מול עורכת, כשאנחנו עובדות בשיתוף פעולה כדי להביא את הטקסט לרמה המיטבית שלו, ועד לעיצוב העטיפה, כשהמילים שכתבתי מקבלות פתאום ייצוג ויזואלי. וכמובן – תגובות הקוראים מרגע שהספר יצא לאור.

החלק הפחות אהוב עליי הוא ההתמודדות עם שוק הספרים הנוכחי, שנמצא, כידוע, במצב לא פשוט.

אילו ספרים או סופרים השפיעו הכי הרבה על הכתיבה שלך?

רשימה חלקית מאוד: סיפורי הפתעה/רואלד דאל, מיזרי/סטיבן קינג, חמדת/טוני מוריסון, המחברת הגדולה/אגוטה קריסטוף, חייבים לדבר על קווין/ליונל שריבר, המאזין הלילי/ארמיסטד מופין.

האם ואיך את עושה שימוש כסופרת/משוררת במדיה החברתית?

בהחלט. אני פעילה מאוד בפייסבוק ומעלה לשם לעתים קרובות עדכונים לגבי תהליך הכתיבה שלי, סיפורים קצרים שלי שהתפרסמו בכתבי עת, פרויקטים וכו’. פה ושם אפשר למצוא אותי גם באינסטגרם ובלינקדין, אבל בהיקף הרבה יותר קטן.

אילו תגובות את מקבלת מקוראים?

היו קוראים וקוראות שהרגישו כאילו תיארתי אותם בספרים שלי. זה כמובן מאוד מרגש לקרוא. אחרים כתבו שגרמתי להם לבכות וגם זה שימח אותי מאוד, כי כנראה עשיתי נכון בכתיבה. אני תמיד שמחה כשאנשים שלא הכרתי יוצרים איתי קשר בעקבות הקריאה. לפעמים אני אפילו מקבלת תובנות וזוויות ראיה חדשות בנוגע לסיפור שלי.

על כמה פרויקטים את עובדת בו זמנית?

לרוב אני ממקבלת בין כתיבת רומן לסיפורים קצרים ולקידום של הספר הקודם שהוצאתי.

מה את עושה כאשר את לא כותבת?

אני עורכת סיפורי חיים, ומאוד נהנית מהעבודה שבחרתי ומהמגע האינטימי עם הלקוחות והסיפורים שלהם. יש לי שני בנים אנרגטיים שאני נהנית להשתולל ולבלות איתם. אני נהנית לבשל, וכשנחה עליי הרוח אני גם מאיירת או יוצרת. אני גם מאוד מאוד אוהבת לטייל בחו”ל אבל לצערי הקורונה שיבשה את העניין הזה עד להודעה חדשה. וכמובן – אני קוראת המון.

על מה את עובדת עכשיו?

בשבוע שעבר התחלתי לעבוד על כתב יד חדש, ומאז הראש שלי מתפקע מרוב רעיונות ואני כותבת בכל רגע פנוי שיש לי. אני מקווה להתמסר השנה לנאנוריימו (November National Writing Month) להשלמת טיוטה ראשונית.

לראיון באתר סלונט לחצו כאן

***

מסע בין דורי במגזין "החיים הטובים", נוב' 2021:

***

ראיון שלי למיכל צפיר, "חיים טוב יותר", 102fm:

https://102fm.co.il/tzafir/?Summyid=121771

***

ראיון שלי לליאת רגב, "מעבירים לראשון", רשת ב':

האזנה מדקה 02:29:30, או סימניה אחרונה:

https://www.kan.org.il/Radio/item.aspx?pid=224168

***

ראיון ל-Ynet. לקריאה לחצו על התמונה:

***

ראיון שלי לתכנית הרדיו של זליג רבינוביץ', "המוסף" – 102fm.

להאזנה לחצו כאן >>

***

מתראיינת לתכנית "סוגרים חשבון", הוט 3, על ספרי "מתחת לעור" ועל תלות הדדית ביחסים. לצפייה:

***

ראיון לקרן דותן, "ישראל היום" / 15.6.2021

"זה לא נגמר עד שלא הגעת לקרקעית"

שירז אפיק עבדה כעובדת סוציאלית עם מכורים בארה"ב, וספרה "מתחת לעור" מתאר סיפור שבמרכזו תמר, גם היא עובדת סוציאלית, מתאהבת במטופל בעל נטייה להרס עצמי. בראיון היא מספרת מה מרתק בצד האפל, ולמה פנטזיית ההצלה של הגיבורה שלה נכשלת.

צילום: יהושע יוסף
"הייתי רוצה שהספר ייגע בקוראים גם ברמה הרגשית". אפיק 

״היו לי מטופלים שרציתי לסחוב אותם על כפיים. אבל הם לא צריכים את זה. רובם צריכים שאני אתן להם אמפתיה, עקביות וכלים כדי שיוכלו להמשיך ולדאוג לעצמם גם כשאני לא אהיה בסביבה"

״בספר הקווים לא לגמרי ברורים. הדמות של אדם היא לא מפלצת ותמר היא לא קדושה. למשל, היא לא תמיד כנה עם עצמה לגבי המקומות שבהם היא 'מושכת טיפה' את החבל כדי לראות 'מה יקרה אם'"

רומן הרביעי של שירז אפיק, "מתחת לעור" )הוצאת עברית( שהוא גם הספר האוטוביוגרפי ביותר שלה, מתחיל עם האגדה של כיפה אדומה והזאב הרע. אלא שבניגוד לכיפה אדומה, הגיבורה שלה, עובדת סוציאלית בשם תמר, דווקא חולמת לפלרטט עם הזאב, גם אם במקרה הזה הוא יותר אומלל ממרושע. הסיסמה שלה היא "שפוי זה פוי". לכן כשהיא פוגשת את אדם האמריקני, שמתמודד עם מחלות נפש והתמכרויות לסמים ולאלכוהול, היא לא נרתעת – להפך: היא קופצת פנימה בלב חפץ.

אפיק, שגם היא, כמו הגיבורה שלה, עובדת סוציאלית לשעבר, כתבה את סיפור האהבה של תמר ואדם מתוך זיקה לתופעה של "התמכרות למכוּרים". "בארצות הברית התופעה הזאת מאוד ידועה ונכתב עליה הרבה, קוראים לזה .codependence זה קורה להרבה בנות זוג של מכורים וזה קורה גם להרבה עובדות סוציאליות, בעיקר מתחילות. זאת הפנטזיה לקחת את 'היהלום הבלתי מלוטש' ולהפוך אותו, בעזרה האהבה וההכלה שלי, לנוצץ. את חושבת, 'אני אהיה זאת שתציל אותו'". למה זה נכשל? "זה עשוי להיכשל כי זה יוצר תלות של האדם בך ושלך בו. היו לי מטופלים שרציתי לסחוב אותם על כפיים. אבל הם לא צריכים את זה. רובם צריכים שאני אתן להם אמפתיה, עקביות וכלים כדי שיוכלו להמשיך ולדאוג לעצמם גם כשאני לא אהיה בסביבה. אבל לא ליצור קשר שהם תלויים בו ברמה כזאת שבלעדיי הם חוזרים לנקודת האפס".

"כיפה אדומה" מודרנית

אפיק עזבה את העבודה הסוציאלית ,2014־ב וכיום היא מתגוררת במודיעין ועוסקת למחייתה בעריכת סיפורי חיים. "למרות שתמיד ריתק אותי הצד האפל, כעובדת סוציאלית תמיד עבדתי רק עם קורבנות. לא ראיתי את עצמי עובדת עם תוקפים. יחד עם זאת, החלוקה לטוב ורע לא תמיד כל כך ברורה כמו באגדה על כיפה אדומה. במציאות הדברים יותר מעורבבים. גם קורבנות יכולים להיות מאוד תוקפניים, וכיפה אדומה הרבה פעמים מחליפה מקומות עם הזאב. "למשל, כשעבדתי עם ניצולי שואה, הייתי רואה את ההזדהות שלהם עם התוקפן ועם האלימות שספגו. אלה הרבה פעמים שני פנים של אותו הדבר. גם בספר הקווים לא לגמרי ברורים. אדם הוא לא מפלצת ותמר היא לא קדושה. למשל, היא לא תמיד כנה עם עצמה לגבי המקומות שבהם היא 'מושכת טיפה' את החבל כדי לראות 'מה יקרה אם'". גם בספר הקודם שלה, "ֶאְבקוֹעים" )פרדס, ,(2019 היא כתבה על דמות עם צד אפל: הספר התבסס באופן רופף על סיפורו של לוכד הנחשים יעקב פסח סלע שנרצח בשנת .1996 "לא הכרתי אותו אישית, שמעתי עליו רק אחרי שהוא מת, אבל הרעיון של צייד שהפך לקורבן הדליק לי את הדמיון. סיפרו לי שהוא היה מפזר נחשי צפע בבתים של שכנים, או שהוא היה עושה הכלאות בין נחשים שאין נסיובים להכשות שלהם. דמיינתי אותו כמי שחושב על עצמו שהוא האלוהים של הנחשים, כמי שמרגיש שהוא קצת נחש בעצמו. זה לא בכדי שאחרי שכתבתי את הדמות שלו, בתור 'זאב', כתבתי את הדמות של תמר כ'כיפה אדומה'. זה אפשר לי להיות פעם זה ופעם זה. וזאת בדיוק הדואליות של הטורף־קורבן".

למסך כאב

כעובדת סוציאלית, אפיק עבדה עם מכורים כאשר התגוררה במשך חמש שנים בניו ג'רזי שבארצות הברית, שם היתה חלק מצוות שהעניק טיפול שוטף למטופלים שיצאו מאשפוז וניסו להשתלב בקהילה. "אלה היו חולים קשים שהשתחררו לקהילה רק בתנאי שהם יראו את הצוות שלנו באופן קבוע. הרבה מהם היו מכורים ואלימים, עם היסטוריה של פגיעה עצמית קשה. היו כאלה שאסור היה לנו לבקר לבד, רק בזוג, עם המספר של 911 לחוץ בטלפון. אז גם אם היו שם רגעים משמחים, לא היו הישגים גדולים. היו אמנם הרבה יותר תקציבים מאשר בארץ. היינו לוקחים את המטופלים לשופינג, לקנות מלתחה שלמה, על חשבון המדינה. היינו לוקחים אותם למסעדות, לדיינרים – לא רק מקדונלד'ס – עושים להם ימי כיף. יותר משתלם למדינה לממן את כל הדברים האלה מאשר לשלם על יום אשפוז במחלקה פסיכיאטרית. אבל בסופו של דבר, את יכולה רק להקל על הסבל, את לא תוציאי את המטופלים מהמעגל הזה".

ב"מתחת לעור" כמעט שאין דמות שלא מכורה למשהו. אפילו סבתהּ של תמר, עוגן של יציבות ושפיות, שותה שרי. "ההתמכרות ממסכת כאב", אומרת אפיק. "לתמר יש פחות מודעות ממה שהיא היתה רוצה לחשוב. היא לא קולטת את עומק התהום שהיא הולכת מעליה. היא מאוהבת בטירוף, וזאת אהבה שנותנת לה תחושת מוגנות ובית. אני חושבת שהיא מכורה, וכמו המכורים, זה לא נגמר עד שלא נגעת בקרקעית". אהבה זאת התמכרות? "התאהבות כן – לא אהבה. אהבה זה להיות איתך בחדר לידה או לקום לילד בלילה, אלה הוויתורים של הזוגיות. כמו שאומרים שאגדות לא נמשכות אחרי 'חיו באושר ועושר', כי ה'אחרי' הוא משעמם – אז זאת אהבה. אף אחד לא רוצה לשמוע איך סינדרלה והנסיך רבים מי ינקה את השולחן. לעומת זאת, התאהבות מפעילה את אותם מנגנונים במוח כמו התמכרות. אחת הדמויות בספר אומרת שכל סם, אחרי שההשפעה שלו מתפוגגת, גורם לאפקט הפוך מזה שהיה לו בהתחלה. ההרואין שממסך את הכאב, עם ההתפוגגות שלו יחזיר את הכאב בצורה הרבה יותר קשה. סמים ממריצים (uppers) יביאו ל'דאון' נוראי. וככה גם אצל תמר. היא נכנסת למערכת היחסים הזאת כדי לא להרגיש כאב ובדידות, אבל בסופו של דבר היחסים האלה גורמים לה יותר כאב ויותר בדידות.

"אחד השמות שחשבתי לתת לספר היה 'עד שהנעל השנייה תיפול', זה ביטוי נפוץ בארצות הברית שלא כל כך מדבר לקוראים הישראלים, ולכן החלפתי אותו בסופו של דבר. הסיפור מאחוריו הוא שמישהו חוזר הביתה מאוחר בלילה ומפיל נעל אחת בחבטה רועשת על הרצפה, ואחר כך מוריד את הנעל השנייה בזהירות. למחרת בבוקר הוא פוגש את השכן שלו מלמטה, הלום מעייפות, והשכן אומר לו, 'כל הלילה חיכיתי שהנעל השנייה תיפול'.

"זה ביטוי שמשתמשים בו בהקשר של התמכרויות, כי בתור מכור אתה כל הזמן מחכה שהדבר הרע יקרה כבר, וההמתנה כל כך קשה עד שחוזרים להשתמש רק כדי 'לזרז תהליכים', לגרום לנעל השנייה ליפול כבר. אז גם תמר ככה, מזרזת תהליכים".

לפעמים הרגשתי שאת כותבת את הדמות של תמר כמו מדריכה, או מטפלת.

"הייתי רוצה שהספר ייגע בקוראים לא רק ברמה הספרותית אלא גם ברמה הרגשית. תמר עוברת שינוי. היא לא היתה יכולה שלא להיכנס ליער. היא לא היתה יכולה לעשות את זה אחרת. אז היא נכנסה ליער, חגגה עם הזאב, וראתה ש'לא כיף'.

"את הטעות הזאת היא כבר לא תעשה. עכשיו היא תוכל להמשיך הלאה, לטעויות אחרות".

***

ראיון לספריה המרכזית לעיוורים
בשנה שעברה יצא לאור הספר "אבקועים" מאת הסופרת שירז אפיק.
הספר הוא בדיוני אך מבוסס במידה מסוימת על חייו המסתוריים וסופו הטרגי של לוכד הנחשים יעקב סלע. סלע היה איש יוצא דופן שגידל בביתו מאות נחשים וגם הבריח ארצה בניגוד לחוק מיני מינים של נחשים נדירים, חלקם מסוכנים ביותר. הוא היה מסתבך בקביעות עם שכניו לבניין ומדי פעם מכוון לעברם נחש מאיים. סביב סלע התקבצו צעירים רבים שראו בו גורו וחלקו איתו את החיבה יוצאת הדופן לנחשים ושאר זוחלים.
סלע נרצח בנסיבות טרגיות בשנת 96 באחת מהפרשיות היותר מוזרות שהתרחשו בישראל. על כך תוכלו לקרוא בהרחבה בערך עליו בוויקיפדיה: https://tinyurl.com/yazmbx7k
–
אבל הסיבה שביקשנו לדבר עם שירז אפיק זו העובדה שחוץ מהיותה כותבת מוכשרת שפירסמה עד היום 3 רומנים (שניים מתוכם הוקלטו בספריה לעיוורים), היא משמשת בין היתר גם כסופרת צללים. רוב הפרויקטים שלקחה על עצמה היו של אנשים רגילים ולא ידועים, שביקשו בגיל מבוגר לכתוב סיפור חיים שיישאר אחריהם כמו מזכרת. לרובם לא היה את הניסיון או הכלים לכתוב בעצמם והם נדרשו לעזרה של כותב מיומן.
במקרים אחרים, מדובר על כאלו שעברו חוויה משמעותית – טובה או רעה וביקשו להנציחה בספר. כך למשל נולד ספר של לקוחה שבצעירותה התנדבה באפריקה ונלחמה שם בסחר בלתי חוקי בבעלי חיים. לקוחה אחרת הסתייעה בשירז בכתיבת ההתמודדות שלה עם שינוי המין שעברה בתה (כיום בנה).
שאלה: מה בעצם אומר המושג סופר צללים עבורך?
שירז: "פירוש המונח סופר צללים מבחינתי הינו שאני, ככותבת ועורכת הספר, אכן נשארת בצל. זה אומר שאין לי אגו בחוויית הכתיבה, עד כמה שהדבר אפשרי. כמובן שאני יכולה להיות אסרטיבית ולהציע שינויים מניסיוני האישי או המקצועי, אבל אני משתדלת לזכור תמיד שהסיפור לא שייך לי אלא לאדם שיושב מולי (פיזית, או כיום – בזום), והוא נכתב בהתאם לכך באופן שבו הלקוח התכוון לכתוב אותו. אני גם מבהירה ללקוחות שהם לא מחויבים לכלול את שמי במוצר הסופי, אפילו לא בתודות".
שאלה: מה התשלום המקובל לספר כזה? מה הסכום הכי גבוה ששולם עבור שירות שכזה?
שירז: "העבודה על סיפור חיים מתחלקת לשניים – שלב איסוף החומרים באמצעות ראיונות ותמלולם, ושלב העריכה של החומר לכדי סיפור. העלויות משתנות כמובן בהתאם למספר הפגישות ולמורכבות של הסיפור. עלות ספר ממוצע שמתבסס על 10 פגישות, מגיעה לכ-17,000 ש"ח. לכך יש להוסיף את שלב הגרפיקה – עימוד, סידור לדפוס ועיצוב עטיפה, ואת עלות ההדפסה".
שאלה: האם יש ספר שהיית מאוד רוצה לכתוב בצללים – נניח ביוגרפיה של אדם מפורסם כזה או אחר?
שירז: "הייתי רוצה לכתוב ביוגרפיה של כוכב/ת רוק כלשהו/י. אני גם מאוד אוהבת סיפורים של אנשים ששרדו קשיים לא רגילים והצליחו לשקם את חייהם".
לינק לספר "אבקועים" באתר של הספרייה לעיוורים:
בתמונה: לא רק סופרת צללים. שירז אפיק

 

***

הכר את הסופר – ראיון לבלוג "פרלמנט הספרים"

הפעם בפינתנו #הכר_את_הסופר את הסופרת שירז אפיק לקראת צאתו של הספר "דריפטווד" (הוצאת עברית) הרביעי שצפוי לצאת השנה.

1. מה הספר האחרון שכתבת, מאיזה סוגה הוא?
הרומן האחרון שלי נקרא "אבקועים", והוא מגולל את סיפורו של בועז "ג'ומעה" קרמר, לוכד נחשים שנער ונערה מתפרצים לתוך חייו והופכים את עולמו. זה ספר אפל וגדוש נחשים, גם כאלה שהולכים על שתיים.
2. על מה את עובדת כעת?
 בעוד כמה חודשים עתיד לצאת לאור הרומן הרביעי שלי, "דריפטווד" (שם זמני), שמביא סיפור אהבה סוער שנקלע למערבולת של הרס. כרגע הספר נמצא אצל אנשי המקצוע של ההוצאה, ובקרוב יתחילו השלבים המרגשים של ליטוש אחרון ועיצוב העטיפה.
3. מתי ואיך התחלת לכתוב?
הכתיבה תמיד באה לי בקלות, אבל הייתה עיסוק צדדי, משהו שנעזרתי בו כדי לנסח ברכות יום הולדת חמודות במשרד או שירים מצחיקים. רק אחרי שנולד בני הבכור, לפני עשר שנים, התחלתי לכתוב מתוך תחושת מחוייבות ועם פחות פילטרים, ומאז אני לא מפסיקה. במקביל, עברתי גם הסבה מקצועית – מעובדת סוציאלית לעורכת סיפורי חיים – כך שהכתיבה הפכה למקצוע של ממש.
4. איפה ומתי את נוהגת לכתוב?
איפה שאני רק יכולה! לרוב זה על שולחן המטבח, שם יש לי פינה שאני מכנה "המשרד שלי". וזה בסדר. גם אם אני מפנטזת לפעמים על כתיבה בבקתה מושלגת או בצימר טובל בירק, אני לא באמת זקוקה לתנאים מיוחדים כדי לכתוב. ממילא רוב תהליך הכתיבה מתבצע בראש שלי בעת נהיגה או לפני השינה, ואז ההעלאה של המילים על הדף היא רק הליך טכני.
5. מתי התחלת לקרוא לעצמך "סופרת"?
קשה לי לשים את האצבע. נראה לי שאחרי שיצא לאור "אבקועים", השלישי שלי, נהיה לי יותר נוח להשתמש בטייטל הזה, ועדיין הוא מרגיש לי טיפה גרנדיוזי לפעמים.
 6. מה התכונה החביבה עליך בעצמך?
אכפת לי מאוד מבני אדם ואני חווה את הרגשות שלהם בעוצמה. זה עשה את החיים שלי קשים יותר לפעמים, אבל בהחלט עזר לי כמטפלת וככותבת.
7. איפה את גרה? ואיפה היית רוצה לגור?
אני גרה במודיעין כבר עשר שנים, אבל הלב תמיד נשאר בתל אביב. כמובן שלא הייתי מתנגדת לגור גם באיזו בירה אירופאית. זה ממש בסדר מבחינתי.
8. מלבד המקצוע שלך, באיזה מקצוע היית מעוניינת להתנסות? ובאיזה מקצוע בשום אופן לא?
עיצוב גרפי מושך אותי מאוד. אני אוהבת לאייר ולשרבט, ותמיד מוקסמת מהאופן שבו רעיונות מופשטים מקבלים ייצוג ממשי. לא הייתי מתקרבת למקצועות ריאליים דוגמת ראיית חשבון. פשוט אין לי את זה.
9.מיהו הגיבור/ה הספרותי/ת החביב עליך?
דומיניק בירדסי מ"שומר אחי" של וואלי לאמב, אחד הספרים האהובים עליי. סרקסטי, שרוט וחבוט מכל כיוון אפשרי, אבל לא מוותר.
ומיהו הגיבור שלך בחיים האמיתיים?
ינוש קורצ'אק, סטפניה וילצ'ינסקה ולנה קיכלר זילברמן. אנשים שהאומץ ושאר הרוח שלהם נבחנו בזמן אמת. מעוררי השראה.
10.אילו ספרים יש כרגע ליד המיטה שלך?
יש שם דרך קבע ערימה גבוהה ומבולגנת למדי. אני קוראת עכשיו את "The searcher", רומן המתח החדש של טאנה פרנץ', ובמקביל, את "המלחמה שהצילה את חיי" חד עם הבן שלי.
11.איזה כישרון, נוסף על כתיבה, את חומדת? 
הייתי מעדיפה לפתח כישרונות קיימים, כמו בישול, צילום ולימוד שפות.
12.לאיזה חולשה אנושית אין לך כל סבלנות?
אדישות. זאת אחת התכונות המבאסות והבלתי חינניות בעיניי. יש לי הערכה גדולה לאנשים שאכפת להם ושיש להם דרייב חזק להצליח ולשנות.
מה המוטו החביב עליך?
"עד גיל חמישים כל אחד מקבל את הפנים שמגיעות לו", ציטוט של ג'ורג' אורוול שמפתיע אותי כל פעם מחדש בנכונות שלו.
13.עם מי היית הכי רוצה לשבת על כוס קפה (חי או מת)? 
אלכסנדר ברנרד, סבי מצד אמי, שנפטר שנים רבות לפני שנולדתי. מהסיפורים ששמעתי מצטייר אדם מבריק, משעשע ושרוט קשות, רופא בעל שלוש התמחויות ששלט ב-11 שפות. זאת גם תהיה הזדמנות לשאול אותו על קורותיו בתקופת השואה, כי לא הצלחתי לקבל תשובה מאף אחד במשפחתנו, ואין דבר שמסקרן אותי יותר מסודות משפחתיים
14.מה המאכל האהוב עליך?
אני כרגע באווירה חורפית ולכן אענה שקדירת מרק. בימים כתיקונם אני חוששת שהתשובה היא במבה.
15.מה הספר/ים או הסופרים שהכי השפיעו עליך?
סטיבן קינג, בגלל האופן שבו הוא גורם לך להיקשר לדמויות מתוך הבנה אנושית עמוקה, ואז הוא יכול לשחרר את האימה ולעולל להן ככול העולה על רוחו. ליונל שרייבר, ש"חייבים לדבר על קווין" שלה הוא בעיניי שיעור בכתיבה כנה וחסרת רחמים. "שואה שלנו" של אמיר גוטפרוינד לימד אותי שאפשר לכתוב תכנים קשים להחריד בלי לוותר על הומור ועל חמלה. "המחברת הגדולה" של אגוטה קריסטוף הוא התנסות מפעימה בסוג שונה של כתיבה.
16.מה רגע השיא בחייך? 
אני אהיה צפויה ואגיד שהולדת הילדים. זו האמת, הם ממלאים את חיי וגורמים לי להיות אדם יותר יצירתי וטוב.

***

ראיון לבלוג התרבות "החיים על פי אלדד"

"חלק מהבגרות שלי בשנים האחרונות הוא להנות ולהעריך יותר ויותר חברה נשית"

שירז אפיק, סופרת ועורכת סיפורי חיים, מספרת איך אהבה כבר כילדה חברת בנים, שדות, חיות ואופנועים, איך גילתה מחדש את הכתיבה בזמן שביתת הסטודנטים הגדולה, איזה זוגיות מעצימה הרוויחה דווקא בעיצומה של חווית 'מלרוז פלייס' יפואית ('יש לי בן זוג אוהב שזוכר להביא לי את הפופקורן חצי מפוצח, בדיוק כמו שאני אוהבת') ואיך האימהות הפתיעה אותה כ'פאן' גדול אחרי שהכינה את עצמה לקשה מכל.

מאת: אלדד בוברוביץ'

לפני 23 שנים בהיותי כמעט בן 30, זמן קצר לאחר מותו של אבי מסרטן (המוח, לסקרנים שבינינו), נפרדתי מבת זוגי באותו זמן, שירז בן-עמי (כיום שירז אפיק).

היינו בדיוק שנה יחד, במהלכה חלקנו דירת מרתף חצי רקובה ברחוב ארלוזורוב, עם חצר אחורית מדליקה שמשכה אליה הרבה שיכורים עם שלפוחית מלאה. זאת הייתה שנה סוערת ולא קלה, מלאה עליות וירידות, מריבות סוערות וגם המון אהבה, במהלכה גסס אבי מסרטן, וחוץ מלסעוד אותו די חיפשתי את עצמי (מקצועית, כלכלית ואישית).

עבדתי אז כגיאוגרף וכשומר לילה בבית אבות ושירז הייתה סטודנטית, וככל שמערכת היחסים שלנו התקדמה, הבנו שאנחנו לא מצליחים להסכים על כלום, כמעט. אחרי שנה נפרדנו ופנינו כל אחד לדרכו. אני הפכתי למעצב גרפי ושירז לעובדת סוציאלית ובהמשך – לסופרת ועורכת סיפורי חיים.

באופן בלתי צפוי ומפתיע לחלוטין הצטלבו דרכינו שוב כשעיצבתי לה לפני שנה לוגו ואתר ועכשיו גם ראיון אישי בבלוג שלי בו אני מראיין אחת לשבוע אמנים ואנשי תקשורת.

שירז נשואה כיום באושר ליותם אפיק, מוזיקאי ומעצב סאונד, והיא אם לשני בנים. אני נשוי באושר להילית, אדריכלית, ואב לשתי בנות. אם היו מספרים לי אז, לפני 23 שנה, תסריט לא צפוי שכזה, לא הייתי מאמין. אבל לחיים יש את הדרך שלהם לרקוח סיפורים שטובי הסופרים (ואפילו שירז) לא בהכרח היו קודחים במוחם היצירתי.

בנוסף יש מבחינתי בראיון הזה גם מעין סוג של תיקון היסטורי. בתקופה שהיינו יחד שירז טענה (בצדק רב) שאני לא יודע להקשיב, מה שאכן היה נכון לאותם ימים רחוקים (וכן, היו לי נסיבות מקלות). שירז היתה הראשונה ששמה לי ספוט על הנקודה הזו, והנה אנו יושבים כעבור כמעט 25 שנה וכל כולי בהקשבה מלאה אליה!

אז נתחיל מהתחלה. ספרי לי קצת על ילדותך. איזו ילדה היית?
"ילדה חברותית ואנרגטית, מסתובבת הרבה בחוץ, בשדות, אוספת ומגדלת בעלי חיים, אבל תלמידה טובה ושקדנית".

והבית?
"היינו משפחה אשכנזית מאוד מצומצמת, כי אבי בן יחיד ואחותה של אמי גרה בחו"ל. די לבדנו רוב הזמן, חוגגים חגים לבד. בנוסף, הייתי בת יחידה עד גיל עשר, אז נולד אחי".

תיכון?
"בתיכון התחלתי בעירוני א' מגמת תיאטרון ואז היתה לי ירידה דרמטית בציונים וסיימתי בעירוני ט"ו, "שלווה", בית ספר עירוני נפלא שפעל בדומה לאקסטרני. סיימתי עם בגרות סבירה ואחר כך שיפרתי ציונים".

מתי גילית את הכתיבה?
"כתבתי מגיל מאוד צעיר ותמיד ידעתי שיש לי את זה בכתיבה, אבל ה"בוסט" הגיע בתואר הראשון: היתה שביתת סטודנטים ארוכה, ישבתי כמה שבועות בחוסר מעש ופתאום התחלתי לכתוב סיפורים קצרים.

איך זה הרגיש?
"זה היה מרגש, לתת לאנשים לקרוא ולראות מה זה עושה להם. אחר כך הפסקתי, והשטף הבא של הכתיבה כבר היה כשנולד הבן הבכור שלי".

ענייני בנים

אני נזכר בתקופה הקצרה שהיינו זוג, איך תמיד בנים היו מתקבצים סביבה כמו דבורים שנמשכות לצוף, ואיך זה איים עליי באותם ימים של חוסר בטחון כרוני.

בואי נדבר על בנים?
"תשמע, בנים תמיד היו באזור שלי. כבר בגן התחתנתי עם ילד חתיך בשם גלעד אחרי שהצעתי לו נישואין. תמיד היו לי מלא ידידים, אהבתי חברת בנים, אופנועים ובכלל את ההתנהלות שלהם".

זוכר היטב.
"חחח, כמה רבנו על העניין הזה…חייבת להגיד לך שחלק מהבגרות שלי בשנים האחרונות הוא להנות ולהעריך חברה נשית. אולי זה בא עם האמהות".

איך עבר עלייך הצבא?
"החצי ראשון של השרות היה סיוט. לא משהו לדבר עליו. בחצי השני הייתי פקידה בבסיס של בנים, נערי רפול, והיה פשוט תענוג".

איך הכרת את בעלך?
"בגיל 34 גרתי בבניין מהמם ביפו במתחם נגה. יפו אז היתה בתחילת תהליך הג'נטריפיקציה, חצי מגניבה וחצי מוסכים ועוני. גרנו בבניין 6-7 דיירים, כולם מתעסקים בענייני יצירה וכולם רווקים".

נשמע מגניב לגמרי.
"לגמרי, היינו חברים ממש טובים, יציאות משותפות, קבלות שבת, ממש 'מלרוז פלייס'".

זוגיות ואימהות זה שם המשחק

אני מדמיין את הסיטואציה שהיא מתארת בכשרון רב של מספרת סיפורים מיומנת וזה נשמע כמו חווית צעירות תל אביבית מסרט סינמטקים, הכי כייפית ומגניבה שיש!

אז מה קרה אז?
"אחת השכנות בבניין אמרה לי שנתקלה בפרופיל של מישהו שנראה לה תפור עליי, אז כתבתי לו מהפרופיל שלה ומהרגע הראשון היתה התאמה מטורפת וכיוון רציני וחיובי מאוד".

מה זו זוגיות בשבילך?
"אני מונוגומיסטית מושבעת, מאוד זוגית. חשוב לי הביחד מאוד, אבל לא פחות גם הלבד שלי, החברות שלי וזמן אישי ליצירה ולמזלי יותם גם כזה, צריך את הזמן שלו ליצירה ולנגינה ולאוורר את הראש. משתדלים לא להיות דביקים אחד לשני ואז הביחד מאוד נעים לנו".

איך האמהות?
"מדהימה! אהבת מאוד להיות אמא. הגעתי לאימהות בגיל לא צעיר, 37, כך שהגעתי עם בשלות גדולה ומוכנות רגשית ובעיקר מתוך רצון פנימי אמיתי ולא לחץ חיצוני. לפני הלידה דמיינתי מצב שלא אשן ולא יהיו לי חיים פרטיים ויהיה שם את הייצור התובעני הזה והייתי מוכנה לזה, אבל באמת לא שיערתי שזה יהיה כל כך כייפי, מפעים ומרגש!".

אין מריטות שערות?
"ברור שיש, בעיקר עם הבן הצעיר שהוא מאוד שובב, לטוב ולרע, אבל פה הזוגיות שלי ושל יותם נכנסת לתמונה ואנחנו מרימים אחד את השני, מסונכרנים ולוקחים אחד מהשני את הנטל, כל פעם שמישהו מאיתנו שוקע. כל הזמן בתקשורת. אבל כיף גדול, המשפחה, הילדים. הרבה תיקון".

לקחת חופש מהמשפחה?
"כן, כשהגדול היה בן שנה טסתי לשבוע לבקר בארה"ב חברים, גרתי שם חמש שנים בימי הרווקות ונורא התגעגעתי. בהמשך הייתי גם בטיולים בווינה ובבודפשט לבד כמה ימים".

יותם גם?
"ברור. הוא עובד בהייטק ולפני הקורונה היה בהמון נסיעות עבודה".

בילויים? עדיין יוצאת כמו פעם?
"ממש לא. אני גרה במודיעין ומקומות הבילוי פה לא הכי קוסמים לי. אבל כן יוצאת מידי פעם. אני חייבת את תל-אביב לנשמה. יותם פחות. את המעט זמן פנוי שיש לו הוא יעדיף לבלות בחדר העבודה ולנגן. זה הבילוי המועדף עליו".

בלי מוזיקה החיים היו טעות

אני זוכר את שירז כאוהבת מוזיקה מושבעת. היינו מתווכחים בלי סוף מי מדג'ה. היא אהבה 'דארק אייטיז', אני פחות וכל הזמן רבנו מי שם את המוזיקה ברקע.

זוכרת את רגע גילוי המוזיקה?
"תמיד אהבתי מוזיקה. עוד כילדה אמא שלי השמיעה לי המון מוזיקה קלאסית. בכיתה ד' הערצתי קשות את להקת 'תיסלם', ומאוחר יותר כמובן מוזיקה אלטרנטיבית העיפה אותי. זוכרת כבר בכיתה ו' תקליטים של אילן בן שחר, על הגבול שבין אינדי לפופ ואז הגיע הגילוי של 'דפש מוד', שמעתי אותם בלי סוף. אני אוהבת גם רוק כבד וממשיכה לאהוב מוזיקה אלטרנטיבית".

מוזיקאי נערץ?
"דווין טאונסנד. מטאליסט עם קול של זמר אופרה. הוא התארח אצלנו בבית לערב בלתי נשכח, אז גם הכרתי אותו מעבר לכשרון כאישיות מלבבת. הוא כמו במאי שרואה את מכלול היצירה עם השירה וההעמדה על הבמה. אני גם מחזיקה ממנו על זה שבכל פעם שהוא מתקרב לתהילה ולהתמסחרות, הוא משנה כיוון וממציא את עצמו מחדש. בנוסף מאוד אוהבת את אהוד בנאי ויהודה פוליקר שיצרו תמהיל כל אחד בדרכו, ייחודי ומקורי. פינה חמה בלב שמורה לעפרה חזה, שעלתה שוב לכותרות לאחרונה. ומארק אלמונד ומיינארד ג'יימס קינאן שני זמרים מופלאים בעיניי."

חדוות הקריאה!

"עדיין קוראת המון? זוכר אותך קוראת כל הזמן".
"כן ברור, כל הזמן, תמיד עם ספר בסביבה".

סופרים אהובים?
"אפרים קישון שהוא מדהים, יצר שפה וסגנון, אי אפשר להאמין שהוא לא נולד פה. מאוד אוהבת את אלזה מורנטה – 'אלה תולדות' (אתה המלצת לי בזמנו) וגם את הספר 'חייבים לדבר על קווין', ספר מטלטל, ואת 'קו המלח' המדהים של יובל שמעוני, שהוא אפוס על נקמה והעברה בין דורית".

לאיזה מהספרים שכתבת את הכי מחוברת?
"אני אענה באופן הכי קלישאתי – כולם היו בניי. ספר הביכורים שלי, 'לנקות את יפו', הוא ספר פוליטי מאוד שנולד מתוך ה"תהליכים" שמתחוללים פה, אבל הוא בה בעת גם ספר על נער מתבגר, וכמי שעברה גיל התבגרות אקסטרימי בעצמה, הרשיתי לעצמי להשתולל שם. את השני, 'בשורות טובות', אני מאוד מאוד אוהבת. יש בו תמהיל טוב של הומור ואפלה בעיניי. את 'אבקועים', שיצא בשנה שעברה ועוסק בלוכד נחשים ובנחשיות של בני האדם, הכי נהניתי לכתוב. הוא גם הביא לתוך החיים שלי כל מיני מגדלי ולוכדי נחשים, חלקם גם שלחו לי תמונה של הספר עם הנחשים שלהם.

מה יחסי הגומלין בין עריכת סיפורי חיים לכתיבת רומנים?
"יש הרבה נקודות השקה בין השניים. בין היתר, היכולת לגולל סיפור באופן שיהיה מעניין וקריא, או התקלות בטיפוסים ובאנקדוטות אמיתיות שמוצאים את דרכם בשינויים אלה ואחרים בפרוזה שלי. גם העבודה שלי לאורך השנים כמטפלת בנפגעי נפש ובניצולי שואה העניקה לי יכולות ראיון ואמפתיה שמאוד מסייעות לי היום לאסוף כמה שיותר מידע בצורה רגישה, והבנה עמוקה יותר של בני אדם".

מה החלום שלך לגבי הכתיבה?
"שלא ייגמר לעולם. שההשראה תמשיך לזרום ואני אמשיך לעסוק בפלא הזה ולהגיע איתו לכמה שיותר בני אדם. וברמה פרקטית יותר – ששלושת הרומנים שלי יעובדו לסדרות טלוויזיה."

ולסיום השאלון:

אם לא היית סופרת ועורכת סיפורי חיים, מה היית רוצה להיות?
"מעצבת גרפית".

מהי הצלחה בעיניך?
"להיות באלמנט שלך, לעשות טוב את מה שאתה טוב בו, באופן שיגרום לך הנאה ויגע בעוד אנשים".

מה הדבר שאת הכי גאה בו עד היום?
"הילדים".

את נוסטלגית?
"לא במיוחד. מעדיפה לחשוב קדימה".

רומנטית?
"ככה ככה. יש לי בן זוג אוהב ומקסים שזוכר להביא לי את הפופקורן חצי מפוצח כמו שאני אוהבת. מניחה שאנחנו רומנטיים בדרכנו".

סנטימנטלית?
"לא".

בילוי מועדף?
"שיחת נפש בבר או ללכת לאיבוד בהליכה בעיר לא מוכרת בחו"ל".

מה זו חברות בעיניך?
"שילוב של נינוחות ועניין".

אדם שהכי היית רוצה לפגוש?
"סטיבן קינג. אולי יאציל עליי מההשראה שלו".

מאכל?
"במבה. במבה זה החיים".

אלבום ראשון שקנית?
"אוסף של אילן בן שחר".

אלבום לאי בודד?
Emotive/A Perfect Circle

ספר?
"קו המלח של יובל שמעוני".

סרט?
"12 קופים, שתיקת הכבשים, סידורים אחרונים בדנבר".

שחקן/ית?
"שרליז תרון, אמזונה אינטליגנטית ומוכשרת. ארון פול ב"שובר שורות". מת'יו ריס ב"האמריקאים".

סדרה?
"קרניבל".

הכי מושך בגבר?
"אינטליגנציה וחוש הומור בצירוף שריטה קלה".

מוזיקאי?
"דווין טאונסנד".

מה הכי מפחיד אותך?
"רוע אנושי".

תקופה שהיית רוצה לחיות בה?
"המאה ה-19, שאוכל להסתובב קצת בטרקלינים בשמלות פומפוזיות".

רגע משמעותי בחיים?
"כשקיבלתי הצעה להוצאת הספר הראשון שלי".

החיים הם…?
"חוויה שהולכת ומשתפרת בינתיים".

לבלוג "החיים על פי אלדד": https://atar2b.net

***

הבלוגרית קואלת ספרים על "אבקועים":

לפני כמה שנים הבן שלי התחיל לטפח חיבה יתרה לחרקים, לפרוקי רגליים ולזוחלים. מצאתי את עצמי מקריאה פרקים ממגדיר זוחלים לפני השינה ומגלה עולם שלם גם בעצמי. מהר מאוד הוא התחיל לשאול אותי שאלות שלא ידעתי לענות עליהן וכמו אמא טובה – יצאתי לחפש תשובות ברחבי הרשת. הצטרפתי לקבוצה בפייסבוק שכל עיקרה פרוקי רגליים, חרקים וזוחלים. התמכרתי. לדעתי היום אני חובבת גדולה יותר ממנו של כל הדברים האלה.

ואז הגיע אלי הספר "אבקועים", עם כריכה מינימליסטית שנחש שחור מתנוסס עליה ובמרכז הסיפור – ג'ומעה, ילד טבע חובב זוחלים והרפתקאות. לא היה לי סיכוי מולו.

הספר מלווה את ג'ומעה במשך 35 שנים, כמעט כל חייו. ג'ומעה הוא שם חיבה של בועז. בועז גדל עם אם יחידנית ואין לו מושג מי אביו, היא לא מוכנה לגלות לו (וגם לא לאף אחד אחר כנראה) ומתעצבנת בכל פעם שהוא שואל אותה על זה. בצעירותו הוכש בועז על ידי צפע ואושפז בעקבות כך. במקום לפתח חרדה תהומית מהזוחלים האלה, הוא בוחר את הדרך השנייה – חוקר ולומד הכל על נחשים ולשנים הופך ללוכד נחשים מדופלם ומוערך, שגם מגדל נחשים בבית להנאתו.

בועז ממשיך לגור עם אימו גם בבגרותו ואני לא היחידה שלא היה לה סיכוי מולו – הוא מלא בכריזמה ומושך אליו בחורות כל הזמן, בכל שלב בחייו.

הדמות של בועז מורכבת ולא ידעתי אם בא לי לחבק אותו או לתת לו סטירה. יש רגעים שהוא נואש לתשומת לב וחום ואהבה ולעומתם רגעים שהוא הודף מעצמו את כולם ולא נותן לאף אחד לחדור את השריון שעטה על עצמו. במהלך בגרותו המתוארת בספר נראה כאילו הייתה חסרה לבועז איזושהי הדרכה בחיים, אולי המחסור בדמות אב והוא מחפש את עצמו כל הזמן. רק ליד הנחשים שלו הוא מרגיש רגוע ושלם.

לחייו של בועז מתפרצים נער ונערה – דניאל ונופר, ועושים לו בלגן שלם בכל עולמו הפנימי.

יש משהו מאוד שובה בדמות של בועז. גם אם לא הסכמתי עם הבחירות שהוא לוקח ועם הדרך שבה הוא מדבר עם אנשים, עדיין מצאתי את עצמי מוקסמת ממנו. בדיוק כמו הדמויות שנכנסות ויוצאות מחייו.

אבקועים הם בעלי חיים הבוקעים מביצים כשהם בעלי יכולת תפקוד עצמאית. גם בועז הוא כזה.  הוא צריך היה לגדל את עצמו כמעט לבד וללמוד איך לתפקד בחברה הזו בכל מיני אופנים – עם חברים, עם בנות זוג, עם משפחה ואיתו עצמו.

הספר מלא בתיאורי נחשים ומידע רב על הגידול שלהם, תהליכי רבייה ועוד פרטי טריוויה מאוד מעניינים (אותי לפחות). זוכרים את אותה קבוצה שהצטרפתי אליה כדי לענות לבן שלי על שאלות? אז בתודות שבסוף הספר מצאתי מישהו שזיהיתי את שמו מהקבוצה הזו, שאני מניחה שעזר בין היתר עם כל הפרטים.

אהבתי מאוד את הספר והוא נקרא במהירות, על אף שאין בו ממש פרקים ואין איפה "לעצור". השפה יפה וקולחת ותיאורי הטבע, הנופים ובעלי החיים (ובתוכם כל סוגי הזוחלים) מרגשים ותואמים את המציאות.

מומלץ.

אפשר להתרשם מפרק ראשון כאן

דירוג הקואלית:

(ארבע קואלות מתוך חמש)

פינת העטיפה:

כמו שציינתי מקודם – הכריכה די מינימליסטית ויחד עם זאת לגמרי עושה את העבודה. כולה צבועה בצהוב, שם הספר כתוב באדום ובין האותיות מתנוסס לו נחש שחור. צהוב, אדום ושחור – צבעי אזהרה. לחלוטין משרת את המטרה ומושך להרים את הספר ולהבין ממה בדיוק מזהירים אותי. זה מושלם. אני לא מצליחה לחשוב על כריכה מתאימה יותר, אפילו שעל פניו נחש הוא הבחירה המתבקשת. לפעמים הפשוט הוא הכי נכון.

***

דורית ברעם, מנהלת מועדון קוראות גדרה, על "אבקועים":

מודה ומתוודה, שער הספר לא עשה לי טוב. תמונת הנחש הכהה והמבריק המתפתל על הכריכה די הרתיעה אותי.

נחשים הם לא כוס התה שלי, בלשון המעטה.

וכאילו זה לא מספיק גם שמו המוזר של הספר העלה בי את סף החרדה.

אבקוע (כך על פי ויקיפדיה) הוא שם כולל בביולוגיה לצאצאים של בעלי חיים, בעיקר זוחלים, ובעלי חיים נוספים, הבוקעים מביצה כשהם דומים בצורתם לפרט הבוגר ומסוגלים לתפקד באופן עצמאי.

אז זה ספר על נחשים.

אבל לא רק.

בועז (ג’ומעה) הוא סוג של ילד חופש. הוא מתגורר במושב במרכז הארץ עם אמו ומעביר את מרבית  זמנו בהרפתקאות בטבע הסובב את יישובם. הלימודים בבית הספר לא מעוררים בו ענין רב.

אמו של בועז היא מלכה קרמר החרוצה, העמלנית בעלת ידי הזהב. אך מי הוא אביו ? בועז אינו יודע ואמו גם לא מספרת לו.

הכשת נחש שחווה בילדותו הביאה אותו לעניין גובר בעולם הנחשים והוא החל לומד ומתעמק באופיים, בדרכי התנהלותם, בחוכמתם  ובאורחות חייהם. הנחשים הפכו לחלק בלתי נפרד מחייו הבוגרים, והוא היה למומחה, בעל טור באינטרנט ולוכד נחשים בעל שם

אז זה על בועז והנחשים. אבל לא רק.

למרות עיסוקו המוזר משהו והתבודדותו, אישיותו החידתית מושכח אליו נשים רבות. אחת מהן היא חמוטל , צלמת אמנית שבאה לצפות ולתעד את הסובב אותו.

ועוד הגיעו אליו נער וגם נערה אשר שינו את חייו.

הסיפור משתרע על פני עשרות שנים,  אולם התהפוכות בחייו של בועז (ג’ומעה) הן כביכול מינוריות.

זהו ספר על אנשים מיוחדים, אשר כלפי חוץ אינם נבדלים מכל אחד אחר , אבל סערות משפיעות על חייהם והנחשים משתלבים בו בצורה כה מושלמת שהקוראים לומדים אפילו לכבד את הזוחל הזה.

ופתאום התמונה שעל הכריכה אינה מאיימת עוד, והאבקועים הם ה”צאצאים” שגם אנחנו מייחלים לבואם.

ספר נפלא ועדין, נקרא בהנאה עצומה.

הוצאת פרדס המשובחת מיטיבה למצוא את הספרים הייחודיים ולהביאם בפני הקורא הישראלי.

מומלץ. מומלץ. מומלץ.

זהו ספרה השלישי של שירז אפיק , קדמו לו “לנקות את יפו” ו”בשורות טובות”.

***

אלמוג סורין, קו למושב, 13.2.2020:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"אבקועים" בטבלת המבקרים, "הארץ":

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

רחל פארן על "אבקועים":

""אבקועים" הוא אחד הספרים המדויקים והאמינים שקראתי. שירז אפיק יודעת לברוא עולם מציאותי ואמין עם דמות מעניינת ומיוחדת שאי אפשר לעזוב אותה לרגע, כי היא גורמת לקורא לסקרנות."

לסקירה המלאה: https://rachelfaran.co.il/2020/01/16/%D7%90%D7%91%D7%A7%D7%95%D7%A2%D7%99%D7%9D-%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%94-%D7%94%D7%93%D7%A8%D7%9E%D7%AA%D7%99-%D7%A9%D7%9C-%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%96-%D7%90%D7%A4%D7%99%D7%A7/?fbclid=IwAR3fDP_wYz1qvX7ubWRzbVbtziL7xrz97MP854uD1C6yYhrVhPN7a1tZTs8

***

הבלוגרית אתי סרוסי על "אבקועים":

"אבקועים" הוא ספר בלתי שגרתי. יחודו נובע הן מן המהלך המקורי של הארועים, שהם צפויים ובלתי צפויים גם יחד, והן מסגנונו הבוטח, הבורא דמות בשר ודם משכנעת מאוד, לצד דמויות משניות מדויקות. לפעמים מתעורר החשק לטלטל את בועז, לעתים קרובות יותר מתעוררת החמלה כלפיו, וכך או כך הוא נכנס אל הלב.
חווית קריאה מומלצת בהחלט."

לסקירה המלאה: https://etiseroussi.wordpress.com/2020/01/01/%d7%90%d7%91%d7%a7%d7%95%d7%a2%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%96-%d7%90%d7%a4%d7%99%d7%a7/

***

"אבקועים" באתר נוריתה:

http://www.nuritha.co.il/he/node/68674?__cf_chl_jschl_tk__=27266cf6ca66a4e5a18764637d2ffb0ad7b0c472-1576477925-0-ATyJh28UA831aU7gh_D3uEI4zX6W6W1ZI6RFfLUg_QbzFXiY_TXTkxpPiL4Q_LVY1LsFyACDpuUiRoRd-87R3yPSm2tFFsja4aUxsWNxziRd6mQHEkYtO4Rl6awlTkxt_SDOpfWNDNgdiznEsgXEegAtLX5YSX7xTJBkCc-pH3P8ye1lRHW0GK2JpQ8VWZBgrla9–ZzaSn5PDph-xhnVX6Pm1gEL_HZ43Zs1-gSQ_30fjGhbbjU-U9nX5NZz61ijnG3X4pNZdJMONNhr4AHfOw

***

הבלוגרית שרית פלד על "אבקועים"

בועז קרמר, "ג'ומעה" בפי החבר'ה, לא אהב שיעורי תנ"ך בבית הספר, אבל לרוץ עם סנדלים תנכיים בשדה הפתוח במושב בלי לפחד מכלום, הוא אהב. אהב מאוד. הוא היה אדון השדה עטוף ברחמים כלפי היצורים החיים בשוליו. יכול היה לבלות כל חייו תחת כיפת השמיים ולנשום אוויר של פריחה ואדמה, אוויר של גן עדן לפני שסולק האדם ממנו. ובמרחב הזה, חית השדה אורבת לו. בועז קרמר, הגיבור הספרותי המרתק שכתבה בכשרון רב, הסופרת שירז אפיק ברומן השלישי למבוגרים, "אבקועים", הוכש על ידי נחש ונרפא מכך ומאותו הרגע, הוא מגלה שיש לו כוחות על ארסיים. סנייקמן בשבילכם. ההכשה הזו עוד תהפוך את חייו מן הקצה אל הקצה, תניע את העלילה ותשפיע על העתיד לבוא. הכוחות האלה יעמדו לרשותו, כאשר ירצה להשיג כל עבודה וכל אשה ההולכת אחר קסמו. אך גן העדן לא יעמוד לרשותו, ולנצח יעבוד קשה ויזחל על גחונו ויחיה עם אמו הקשוחה, קשת יום בלי שתספר לו מיהו אביו. גברת קרמר ידעה להיות עבור בנה ברגעים הקריטיים בחייו, כל השאר נזנח לטובת עבודה קשה וכאמור, סוד משפחתי.

יד אלוהים נגעה בבועז קרמר והוא גדל אט אט עם הקוראים במשך 192 עמודים עד להיותו אדם בוגר. לאורך השנים, מסתמנת בקיעתו לכדי יצור עצמאי, המסיר את הנשל הרגשי מעליו והופך ללוכד נחשים מהשפלה שעוזר למדינה. הוא אינו חדל, וגם אם כוחותיו אוזלים לו ומבחנים אנושיים בלתי רגילים שואפים להפילו, הוא שואף אל המרחב הפתוח.
בועז קרמר מחפש את השקט שלו, במקביל הוא גם מחפש את אבא שלו. הקשר הנעדר הזה, רודף אותו ומאלץ אותו לפתוח את המאורה שלו ולהכניס דמויות מגוונות שיצעדו במסלול חייו ויהוו לו מראה ליופי ולכיעור של החיים.

דמותו הספרותית של הסנייקמן הזה, מרתקת, מגניבה, כריזמטית, שרמנטית וראויה. כה ראויה בנוף הדפים עמוסי הטקסט ובשל כך אני רואה בכתב יד זה, יצירה ספרותית משובחת, יפה ומרגשת. סגנון הכתיבה שופע בפינות חמד של החיים, שפה רגשית טיפולית והומור מעקצץ לקום ולהתעורר.

לקראת סיום הקריאה, ישנה הבנה מאוד עמוקה כי על שלוש תחנות עומד האדם – על ילדותו, על נעוריו ועל בגרותו. כך גם הספר "אבקועים". מחולק לשלושה פרקים הנעים על ציר זמן חייו של בועז קרמר ובציר הזמן הזה, ישנן תהפוכות וישנם רגעים מרתקים וחיבור של התחלה וסוף על הבריאה, הגורל והקשר ההורי. הכל מתחיל במשפט (עמ' 5): "בראשית היו השמים. הם נפרשו מעלינו בכתמים של אדום ואפור, כמו נייר לקמוס של עונת מעבר. שמעתי את צליל הנשימות המהירות שלי ואת הרגליים שלנו…במורד השביל שחצה את השדה.." ומסתיים במשפט (עמ' 191) "ואני מדקלם את מה ששיננתי בעל פה במשך שלושה ימים : "…בני אבשלום בני בני אבשלום מי יתן מותי אני תחתיך אבשלום בני"…"לפני שהבנתי מה קורה, הבכי קרע לי את הסרעפת וטלטל לי את כל הגוף. לא נלחמתי בו, עמדתי ונתתי לו להתפתל בתוכי.."

***

הבלוגר שניר פלג על "אבקועים"

אבקועים הוא ספר עם אוירה מאוד ישראלית, זה הורגש לי לאורך כל הטקסט, הישראליות, החיבור לטבע, ספר ישראלי עם גיבורים ישראלים ואוירה מאוד מקומית, לא יודע למה בחרתי להתחיל את הסקירה דווקא בזה אבל זו חלק מהתחושה שקיבלתי מהספר, הזכיר לי הרבה ספרים שנכתבו על קיבוצים אולי כי אני בא מהמקומות האלו וגדלתי בהם, אולי כי אני מחובר לטבע המקומי וכמו בועז גיבור הספר אהבתי לבלות בשדות, לרוץ יחף ולהרגיש את הטבע תחתי, לחיות תחת כיפת השמים ולהתחבר לכל מה שמסביבי, הנופים הפתוחים, הזוחלים, הציפורים הטבע המקומי הקסום עם שפע המרחבים שסביבו.
כזה הוא בועז "ג'ומעה" קרמר, שהכשת נחש בצעירותו שינתה את מסלול חייו ובועז הפך להיות לוכד נחשים ידוע עם קסם מיוחד ששובה בקסמו נשים אך לבועז לא פשוט בחיים, כילד שגדל ללא אב ועם אם קשה שסרבה לשתף את בועז בזהות אביו ובועז גדל עם זה, מתפתח לתוך זה, לתוך הסוד המעיק הזה.
אבקועים אלו יצורים שבוקעים מביצים ומפתחים חיים עצמאיים מרגע הבקיעה ללא תלות בהורים, בועז הוא אבקוע סימבולי אנושי. אדם שלמד לתפקד ככה, בועז בתוך חייו העצמאיים והחיפוש האנושי של זהות ומקום בעולם מחפש גם אחר זהות אביו.
אירוע מסוים שמתרחש בהמשך הספר משנה הכל והופך את הספר למותח יותר ומעניין מאוד.
הספר מתפתח בהדרגה, סיפורו של בועז, הקוראים גדלים איתו, לומדים להכיר אותו ולהזדהות איתו.
שירז אפיק כתבה ספר מעניין ומיוחד ומומלץ בחום רב.
תקראו, כדאי.

***

הסופר והמוזיקאי רועי סלמן ממליץ על "אבקועים":

הדבר שהכי הפתיע אותי בספר הזה הוא שהסופרת כתבה דמות גברית באופן כל כך אמין ומדויק. מעבר לכישרון כתיבה, דרושות רגישות והבנה של טיפוסים גבריים. שלושה חלקים לספר – משנת 1982 עד 2017, ובכל שלב בסיפור, בכל גיל, כבר מילדות – בועז, הגיבור, נשמע אמין לחלוטין.

עוד פלוס גדול לספר – הרבה פעמים אני מצליח לזהות במהלך הקריאה מה עומד לבוא. גם הפעם זה קרה. בשלב כלשהו חשבתי שאני מבין לאן הספר הולך וזה די ביאס אותי. אבל הופה, טעיתי שוב ושוב – הספר כל כך לא צפוי! עד הרגע האחרון לא היה לי מושג לאן הוא ממשיך.

דמויות מופיעות ויוצאות בהפתעה, ההתרחשויות מעניינות ונחשים המתפתלים לאורך הסיפור מזכירים לנו שבני אדם יכולים להיות הרבה יותר ארסיים מכל נחש.

ודבר אחרון – יש לי חולשה לספרי מבוגרים שהם על קו התפר עם ספרי נוער, וזה המקרה, לפחות בחלק הראשון, כשבועז עדיין ילד. אהבתי את החלק הראשון והשלישי במיוחד, אך גם השני מוצלח וחשוב.

יש לי הרבה מה לומר, אבל אסכם בכך שאיכשהו שירז אפיק הצליחה לכתוב ב-192 עמודים בכלל לא דחוסים, ובכל זאת מלאי פרטים הכרחיים – סיפור חיים שונה ומעניין, ונתנה לנו תמונה כמעט מלאה של הגיבור. וכשאני כותב "כמעט", אני מתכוון שיש מקומות פתוחים שמשאירים לנו, הקוראים, לחשוב ולנסות להבין – בלי האכלה בכפית.

מומלץ מאוד!

***
קישור לראיון בתכניתה של נילי ליבוביץ', רדיו קול הכנרת, על אבקועים, התמכרויות ושריטות נוספות. החל מדקה 05:37. האזנה נעימה!

https://www.mixcloud.com/upload/%D7%A0%D7%99%D7%9C%D7%99-%D7%9C%D7%99%D7%91%D7%95%D7%91%D7%99%D7%A5/%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%96-%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%9C%D7%99-%D7%90%D7%91%D7%99%D7%97%D7%99/complete/

***

שרון מולדאבי על הרומן "אבקועים":

יש משפחה, ויש נחשים. ובועז, הכל אצלו במשפחה מפורק, מעורפל, מסתבך, אבל אצל הנחשים הוא מוצא מקלט ונחמה וחום, וחייו איתם נפלאים, כמעט נטולי הכשות, כמעט עד הסוף. שירז אפיק, שזה כבר ספרה השלישי, נכנסה יפה מתחת לעורו השב ומתנשל של גבר צעיר ואז מבושל עם חוש הומור די קטלני, שפרט לו, הכל אצלו מקולקל, ומה שטרם נצרב רק הולך ומתקלקל, והוא מוקף נשים ואנשים מכמה דורות שנמשכים אליו, מפתים אותו, וכל הזמן קורעים ממנו פיסות של שייכות וזהות. זה סיפור חיים מאובק וסוער, קצת דיוויד לינצ'י , שמרים הרבה אבנים מתחת לחיי אנשים מן היישוב, מתרחש ורוחש בנפת ראשון לציון ומתגלגל בין המדבר לדיזנגוף סנטר, ומעורר חיבה רבה ורכה יותר לחיות שבו מאשר לבני האדם, אם כי אלו זקוקים לכמויות אינסופיות של חמלה בעקבות הארס וההרס שהם משלחים. בועז, גיבור שהוא קורבן , מטפל בשלמות בחיות, ואובד מול בני האדם.

***
מתוך הבלוג "חי תרבות":

"אבקועים" מאת שירז אפיק: יוצא דופן, אמיץ, מקורי מאין כמוהו

באופן וירטואוזי, מלא צבע וחיות, רוקמת שירז אפיק את העלילה יוצאת הדופן של ספרה "אבקועים" אשר ראה אור לאחרונה בהוצאת "פרדס".

הספר כה מקורי – הן בנושאו, הן בסגנונו – עד אשר בזמן הקריאה תהיתי מהיכן הגיע הרעיון – ובה בעת, התשוקה – לכתיבת ספר זה.

"אבקועים" – בנוסף למקוריותו – הינו אמיץ וחזק והוא עורר בי כמיהה עזה לקרוא עוד מיצירתה של יוצרת רבת-עוצמה זו.

***

נועה הולצר – פרלמנט הספרים

אבקועים / שירז אפיק

ז'אנר: דרמה

193 עמודים

פרדס הוצאה לאור

שנת הוצאה: 2019

לפני כשנתיים נתקלתי במקרה בספרה של שירז אפיק בשורות טובות. כל כך אהבתי את הספר, שתייקתי לי את שמה של הסופרת בראשי וחיכיתי לספרים נוספים שלה. כשראיתי שעומד לצאת לאור ספר חדש, שמחתי וציפיתי לו, אך כבר מהכותרת הבנתי שהוא עוסק במה שאני פוחדת ממנו יותר מכל: נחשים. תמיד פחדתי מנחשים. לא רק הפחד הברור מסכנת ההכשה, אלא שפשוט לא יכולתי להסתכל עליהם. נמנעתי מצפייה בתוכניות טבע שעסקו בנחשים, ואפילו הדבקתי מדבקות על התמונות שלהם בספרים, כדי שלא אתקל בהם בטעות. כשחיפשתי ברשת – גיליתי שפחד מנחשים ברמה שלי נקרא אופידיופוביה, וזוהי הפוביה הנפוצה ביותר בעולם. כשליש מבני האדם סובלים ממנה.

'אל תהיי ילדה קטנה'. 'את אוהבת את כתיבתה של הסופרת, אז תתגברי על הפחד'. אלה הן רק חלק מהמנטרות שטפטפתי לעצמי. אז החלטתי לקרוא. ואני כל כך שמחה שקראתי כי הספר פשוט נפלא והקריאה בו היא הנאה צרופה. הסיפור כל כך ישראלי, כל כך שלנו, הרגשתי חלק מהסיפור והזדהיתי כל כך עם בועז – הדמות הראשית בספר. אז מה המשותף ביני ובין אדם שמעריץ נחשים עד כדי כך שגם הפך את זה למקצוע?

אבקועים מספר את סיפורו של בועז קרמר, המכונה ג'ומעה, החל מילדותו בשנות ה-80 ועד להווה של שנת 2017. אנחנו פוגשים את בועז לראשונה כשהוא בן שלוש עשרה. נער מתבגר שמתגורר במושב בשפלה, יחד עם אמו מלכה. מלכה היא אם חד הורית שגידלה את בועז בגפה. זהותו של אביו של בועז אינה ידועה לו. כמו כל בני השלוש עשרה, בועז לא מחבב במיוחד את בית הספר, והוא מעדיף לשוטט בשדות ליד ביתו, שם מתחילה חיבתו לזוחלים על הגחון. כשבועז גדל הוא מתחיל לעבוד בחנות לחיות, שם הוא קושר קשר מיוחד עם בעל החנות, שמצדו מלמד אותו את כל מה שהוא יודע על נחשים. במקביל הוא חווה אהבה ראשונה וסוערת.

כשבועז מתבגר הוא הופך ללוכד מקצועי. במהלך הקריאה כיניתי אותו ביני לבין עצמי: לוכד הנחשים והנשים. לא יודעת מה היה בבועז שגרם לי להיקשר אליו. אני מניחה שקצת קינאתי בו שהוא מצא את התשוקה שלו בגיל כל כך צעיר ודבק בה. הערצתי את מלכה, אמו של בועז, שהיא אישה חזקה ודמות נהדרת. ובכלל, הספר כולל דמויות בלתי נשכחות, שלא אפרט עליהן כי מתחשק לי שתקראו בעצמכם ותחוו אותן ללא ידע מקדים. עם התקדמות הסיפור פשוט לא הצלחתי להניח את הספר מידי, והייתי מרותקת לחייו של בועז ושל האנשים סביבו. אהבתי מאד את סופו הנוגע ללב של הספר, שכל כך התאים לו.

פסק הדין:

לשירז אפיק יש יכולת מופלאה להפיח חיים בדמות ספרותית, וכל זה בספר של פחות מ-200 עמודים. ההוכחה שעם כתיבה מדויקת לא צריך עמודים רבים בכדי ליצור עלילה מרתקת וסוחפת. מדובר ביצירה קטנה ושלמה שכוללת אפילו פס-קול משובח. למרות אורכו, הספר עוסק בנושאים רבים מלבד נחשים: ילדות, התבגרות, אהבה, מערכות יחסים, המחסור בדמות אב, אם דומיננטית, והערצה לבעל חיים שרוב האנשים אוהבים לשנוא. אהבתי מאד את הישראליות שנוטפת מדפי הספר, והזדהיתי עם ילדותו ונערותו של בועז. יש לי חיבה מיוחדת לסופרים שיודעים לכתוב דמויות מהמין הנגדי בגוף ראשון, ונראה כי שירז אפיק נכנסה למוחו של גבר באופן מושלם. במהלך הספר צחקתי, הזלתי דמעה, ובעיקר הכרתי את בועז. דמות שקשה לי לשכוח.

אז למה בסופו של דבר החלטתי לקרוא את הספר הייחודי הזה?
ולמה (אם הבנתי נכון) בחרה הסופרת לכתוב אותו?

"אני פוחדת פחד מוות מנחשים."

"אז למה…"

"כי הפרויקט שלי לא יהיה נכון עם אף חיה אחרת."

תעשו לעצמכם טובה ותקראו את הספר הזה.

⭐⭐⭐⭐⭐

***

השאלון הקטן, ישראל היום 28.9.2019

מיינט מודיעין, 23.9.2019

***

ראיון לתכנית "שווה שיחה" עם אביבית לוזון על ספרי החדש, אבקועים:

 

***

טבע פראי בסלון: הסופרת שיצאה מהצללים
ישראל היום
"בשורות טובות" של שירז אפיק עוסק בגיבורה שנקלעת לסחרור משפחתי דווקא בגיל 40 המשמעותי.
בראיון עם המחברת היא מבהירה מדוע עיסוקה כסופרת צללים סייע לה לעבור לקדמת הבמה,
ולמה כעובדת סוציאלית היא נמשכת להפרעות בתוך המשפחה…להמשך קריאה >>

שירז אפיק: "כולנו מחפשים לנקות את עצמנו"
Ynet
אורי, הגיבור של שירז אפיק ב"לנקות את יפו", הוא בבואה לחוליי החברה שלנו. העובדה שהוא נער לא פוגמת בעלילה שפוקחת את עיני הקוראים ומזהירה מפני המציאות העכשווית.
"הספר הוא לא מניפסט פוליטי, אבל נולד בתקופה שחשתי בהתהוות של פאשיזם סביבי", היא מספרת בראיון ביכורים…להמשך קריאה >>

פעילי ימין מתנכלים לבית ספר מעורב? שירז אפיק כתבה על זה לפני
טיים אאוט
בתזמון כמעט בלתי ייאמן רואה אור ספר הנוער של שירז אפיק, "לנקות את יפו", שבלבו בית ספר יהודי־ערבי שנמצא תחת מתקפה של ימניים קיצוניים.
בראיון היא מספרת למה היה לה חשוב שמתבגרים יתמודדו עם הנושא ומדוע עדיין מעט קשה לה להאמין בדו קיום…להמשך קריאה >>

ראיון ראשון
אפליקצית 'עברית'
מתאמנת מידי יום מול סרטונים מיוטיוב, מסוגלת לכתוב ברצף מקסימום שלוש שעות, הייתה חוזרת בזמן לאנגליה של ימי הביניים ואם היה מתאפשר לה, הייתה נפגשת עם סטיבן קינג.
שירז אפיק עונה לשאלון האישי…להמשך קריאה >>

באתי, ראיתי, כתבתי
מודיעין ניוז
חייו של אורי, נער רגיש ומוסיקאי מחונן בן 14, אינם פשוטים. הוא עובר עם הוריו, המצויים במשבר זוגי, להתגורר ביפו, מתחיל ללמוד בבית הספר היהודי-ערבי,
הופך מושא ללעג ולהתעללות של בריוני הכיתה אך גם מגלה את האהבה…להמשך קריאה >>

מתוך צילומי הסדרה "טרנסקידס"
יס דוקו
הצצה לתהליך העבודה שלי עם עופרית מצס על ספרה "תמיד רציתי בת"…להמשך צפייה>>

מבחן התולעת 
בלוג "עושה רוח" / מור דיעי חנני
מחברת הספרים ‘בשורות טובות‘ ו- ‘לנקות את יפו‘. לא יכולה לראות חנות ספרים מבלי להיכנס אליה.
אפילו אם בדיוק היא קוראת את ‘קו המלח’ של יובל שמעוני ויש לפניה עוד שמונה מאות עמודים…להמשך קריאה >>

השאלון עם שירז אפיק
בלוג קורא בספרים
השאלון עם שירז אפיק, מחברת הספר “לנקות את יפו”…להמשך קריאה >>

 

חזרה לראש העמוד >>